אברהם ושרה במצרים: סיפור שנוצר כמעשה אבות סימן ליציאת מצרים

סיפורים של מעשי אבות

אחת הדרכים שבהן המקרא מבטא את מערכת הגומלין שבין העבר וההווה של עם ישראל היא סיפורים שבהם מעשיהם של אבות האומה – אברהם, יעקב, משה, דוד וכו' – מסמלים מראש את שיתרחש בתקופות מאוחרות יותר. חז"ל אף קבעו זאת כעיקרון כולל: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים".^[1]

סיפור ירידת אברהם (אז – אברם) למצרים בבראשית יב (פסוקים י-כ) הוא דוגמה מצוינת לעיקרון הזה. כמה מדרשים טוענים שהסיפור חוזה את עתידם של בני ישראל בכל פרט ופרט שבו. מדרש רבה מכריז על סיפור זה "כל מה שכתוב באברהם אבינו כתוב בבניו" (פרק מ פסקה ו), ומציע לא פחות משתים עשר דוגמות להמחשת העיקרון.

במילותיו של הפרשן המודרני הנודע משה דוד קאסוטו: "אין כמעט פסוק או חצי פסוק בפרשה זו שלא יזכיר לנו כתוב מקביל בסיפורים השייכים לבני ישראל."^[2]

ואכן, ההשוואה של הביטויים והמרכיבים בסיפור הזה לסיפורים מקראיים אחרים, בייחוד סיפור יציאת מצרים, מאששת את הטענה הזו.

סיפורי אישה-אחות: אברהם במצרים לעומת יצחק בגרר

הסיפור בו אבי האומה נקלע לצרה בארץ זרה עקב אשתו היפהפייה, ויכול להציל עצמו אך ורק בטענה שהיא בעצם אחותו מופיע שלוש פעמים בספר בראשית. הדמויות, התפאורה ופרטי העלילה משתנים בכל אחד מהסיפורים:

1. אברהם ושרה במצרים (בראשית יב)
2. אברהם ושרה בעיר הפלישתית גרר, והמלך אבימלך בתפקיד הגיבור הראשי (בראשית כ)
3. יצחק ורבקה, גם הם עם אבימלך בגרר (בראשית כו:א-יא).

במבט ראשון ניתן לומר כי סיפור מן הסוג הזה "ודאי היה נפוץ מאוד בישראל הקדום", כפי שכתב ג'ון סקינר בפירושו.^[3] אולם הדמיון הבולט שבין שלושת הסיפורים, לצד ההבדלים הגדולים ביניהם, מלמדים כי הגרסאות השונות הללו נולדו בכוונת מכוון.

דעות החוקרים חלוקות באשר לגרסה הקדומה ביותר. אמנם חוקרים רבים טענו כי זכות הקדימה שייכת לסיפור בבראשית יב,^[4] אך מרבית הראיות מורות כי מקורו של המוטיב הספרותי המדובר בבראשית כו, ומשם הוא עבר אל פרק יב.^[5]

ראשית ברור כי הסיפור בפרק יב הוא תוספת מאוחרת לכתוב, שכן הוא משבש לכאורה את זרימת מסעותיו של אברהם בכנען. הכתוב עצמו אף ממסגר את הסיפור על ידי "חזרה מקשרת":^[6]

^{בראשית יב:ט} וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.

^{בראשית יג:א} וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה.

המשמעות המרכזית במקרא למילה "נגבה" היא "לכיוון דרום", ולא "לכיוון הנגב". התיאור בפסוק הראשון של אברם הנוסע מחברון דרומה אל ערבות הנגב מתקבל על הדעת, אך התיאור של נסיעה דרומה כאשר אברם בא ממצרים חסר כל הגיון.^[7] זוהי אינדיקציה נוספת שפסוק יג:א הוא פשוט חזרה מקשרת, ונועד לאפשר לטקסט הקדום להמשיך ישירות מהמקום שבו היה לפני שירד במחלף הירידה מצרימה.^[8]

חשוב מכך – כפי שכבר העיר פרופסור מארק (צבי) ברטלר, יש בעלילת סיפור האישה-האחות בבראשית יב כמה חורים שפשוט אי אפשר להסביר אם אכן מדובר בסיפור המקורי.^[9]

א) מדוע אברם חושב שירצו לקחת את אשתו?

הכתוב בבראשית כו מתאר בפירוט את האירוע ממנו צומחת הסכנה:

^{בראשית כו:ו} וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר. ^כו:ז וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.

אנשי גרר שואלים את יצחק על רבקה וכדי להימלט מהסכנה הרובצת בפתח הוא מעמיד פנים שזו אחותו. לעומת זאת בבראשית יב הסכנה לא מתעוררת עקב שאלות של בני המקום. אברם חושף את הפחד שלו לשרי אשתו עוד לפני שהוא מגיע מצרימה – פלד שאין לו שום הצדקה בסיפור:

^{בראשית יב:יא} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. ^יב:יב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. ^יב:יג אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

החשש שמא יופייה של שרי יסכן איכשהו את חייו הוא עניין מלאכותי. המחבר של בראשית יב:י-כ מצא בחשש הזה הגיון מפני שהוא והקוראים הכירו כבר את הסיפור של יצחק ורבקה בגרר.

הבעיה הזו היא שעוררה את מחבר המגילה החיצונית לבראשית (20Q1), חיבור מן המאה הראשונה לפני הספירה המספר מחדש את סיפורי בראשית, להוסיף חלום נבואי אל הסיפור (19:14-19):

וחלמת אנה אברם חלם בלילה מעלי̊ לאר̊ע̊ מ֗צ֗ר̊י֗ן ו֗ח֗ז֗י֗ת בח֗למ֗י֗ ו̊ה̊א ארז חד ותמרא חדא כ֗ח̊ד֗א֗ צ֗מ̊ח̊[ו] מ֗ן֗ ש̊ר֗[ש חד] וב֗[נ]י̊ אנ֗ו֗ש אתו֗ ובעי֗ן למקץ ולמעקר ל[א]ר֗זא ו֗למ֗ש֗ב֗ק֗ ת֗מרא בלחודיהה. ואכליא֗ת תמרתא ואמרת אל תקוצוֹ לא̊רזא ארי תרינא מן שרש֗ ח̊[ד] צ̊[מח]נ̊א וש̊ב֗יק ארזא בטלל תמרתא ולא֗ ק֗צ֗ו̊ה̊י̊.

ואני אברם חלמתי חלום בליל בואי לארץ מצרים, וראיתי בחלומי [והנ]ה (עץ) ארז אחד ו(עץ) תמרה אחת... ובאו ב(ני) אדם וביקשו לכרות ולעקור את ה[א]רז, ולהשאיר את התמרה לבדה. וצעקה התמרה ואמרה: 'אל תברחו את הארז, כי שנינו משורש (אחד)', וניצל הארז בגלל התמרה, ולא [נכרת].

ואת֗ע֗ירת בליליא מן שנתי ואמרת לשרי אנתתי חלם ח֗למ֗ת֗ אנ֗ה̊ דחל מ̊[ן] ח̊למ֗א֗ דן֗. ואמרת לי אש֗תע̊י לי חלמך ואנדע. ושרית לאשתעיא לה חלמא דן [וחוית] ל[ה פשר] חלמא דן ו̊א֗מר֗ת̊ ל[ה] מ֗[ ]ן̊ חלמא ד̊ן̊ א֗°°° °°ר̊ט̊ °°°ן̊ די יבעון למקטלני ולכי למשבק...

והתעוררתי משנתי בלילה, ואמרתי לשרי אשתי: 'חלום חלמת[י, ומ]פחד אני [מן] החלום הזה'. אמרה לי: 'ספר לי חלומך, ואדע (אותו)'. והתחלתי לספר לה את החלום, [והודעתי] ל[ה פשר] החלום [ההוא ו]אמר[תי]: '...אשר יבקשו להרוג אותי ולהשאיר אותך (בחיים).^[10]

על פי הגרסה הזו החשש של אברם מבוסס על מידע משמיים שהגיע אליו בצורת חלום נבואי.

סימן בולט אחר שהסיפור בבראשית יב הוא מקור שניוני הוא השימוש של אברם בביטוי "הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי" בהסבר הבעיה לשרי. בכל מקום אחר במקרא הביטוי הזה בא לפני ציון של תובנה חדשה. למשל, אחרי שאלישע מרפא את נעמן הארמי מצרעת באמצעות שבע טבילות במימי הירדן, נעמן מכריז:

^{מלכים ב ה:טו} הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל^[11]

רָבָא (אמורא מן הדור החמישי) מנסה לפתור את הבעיה הזו  בפרשנות מדרשית על איוב לא:א, וטוען שאברם מעולם לא הסתכל על אשתו לפני אותו רגע (בבא בתרא דף טז עמוד א):

"ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה" (איוב כא:א) - אמר רבא: עפרא לפומיה דאיוב, איהו באחרניתא, אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל. דכתיב: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה.

אמר רבא: עפר לפיו של איוב, בנשים אחרות לא הסתכל, אבל אברהם אפילו באשתו לא הסתכל. ככתוב: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב:יא), כלומר מההתחלה ועד אותו רגע לא ידע.)

הפרשנות הזו מתקבלת על הדעת במדרש שבחים  שכזה, אבל היא לא סבירה בהקשר של ספר בראשית עצמו, שמעולם לא מצייר את אברם (או את האבות האחרים) כמי שנוהג בצניעות קיצונית. כלומר, השימוש בצירוף "הנה נא ידעתי" כאן מאולץ ונשמע כמו ניסיון קלוש לגרום לנו לחשוב  שאברם גילה דבר מה חדש.

ב) מי שיקר?

בבראשית כו יצחק הוא שמשקר מתוך פחד בעקבות השאלות של יושבי המקום על רבקה. הוא עונה שזו אחותו. בבראשית יב אברם דוחק בשרי להשתמש בהצהרת הכזב הזו. אולם הכתוב מעולם לא מגלה אם שרה אכן נענתה לבקשתו. אדרבה, דברי התוכחה של פרעה מרמזים שאברם הוא שסיפר את השקר:

^{בראשית יב:יח} מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. ^יב:יט לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה.

גם הבעיה הזו באה לידי פתרון במגילה החיצונית לבראשית (20:9-10), שם כתוב ששרי היא זו שאומרת לפרעה שאברם הוא אחיה. בסיפור המקורי אין לכך זכר. למעשה העלילה של בראשית יב מתבססת על בראשית כו, שככל הנראה היה הבסיס הספרותי שלה.

ג) כיצד נחשף השקר?

בבראשית כו חשיפת השקר היא חלק בלתי נפרד מהסיפור:

^{בראשית כו:ח} וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. ^כו:ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא...

לעומת זאת הכתוב בבראשית יב לא מסביר כלל איך הבין פרעה את האמת. הוא אך ורק ומציין:

^{בראשית יב:יז} וַיְנַגַּע יְ־הוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם.

יש כאן בעיה מהותית – אם לא קרא קודם לכן את בראשית כו, כיצד היה אמור פרעה לדעת שהנגעים באים לו בעבור "דבר שרי אשת אברם"?^[13] כדי למלא את החור הזה בעלילה, כותב יוספוס (קדמוניות היהודים א, ספר א, פרק ח):

וינגע אותו ואת ביתו נגעים גדולים ויפל עליהם מהומה ובלהות. וישאל פרעה את פי הכֹּהנים מדוע חרה בו אף האלהים ובמה יכפר פניהם? ויאמרו לו כי על דבר אשת האיש אשר לקח יחרה בו אף האלהים, כי היא בעולת בעל, ויירא פרעה מאד וישאל את פי שרה מי היא ומי האיש ההולך עמה? ותגד לו שרה כי היא אשתו והוא אישהּ. ויקרא פרעה לאברהם ויאמר: "מה זאת עשית לי? למה לא הגדת לי כי אשתך היא? כי לו ידעתי זאת, לא לקחתי אותה אל ביתי, כי באָמרך אחותך היא, היתה את נפשי לקחתה לי לאשה, ועתה הנה אשתך קח ולך".

יוספוס יצר את הסיפור הזה כדי למלא את החור בעלילת הסיפור של בראשית יב – ומכאן אפשר לראות היטב את שחסר בה.

אברם חווה את העתיד של בני ישראל

הפערים העלילתיים הללו מורים כי סיפור אברם ושרי במצרים נשען על סיפור יצחק ורבקה בגרר. המחבר השתמש בסיפור הקדום ועיצב אותו מחדש כדי ליצור לאברם ושרי סיפור מופתי של "מעשי אבות" סימן לבני ישראל במצרים.

הרעב

אברם לא יורד למצרים מרצונו. הוא עושה זאת כדי להינצל מהרעב.^[14]

כפי שכותב קאסוטו: "רק מפני שהרעב הוא כבד גומר אברם בלבו, בעל כרחו ומתוך דאבון לב, לצאת את הארץ."^[15]

הרעב בסיפור מבוסס על הרעב שבגינו ירד יצחק לגרר בסיפור שלו של רבקה, אולם נוסח הכתוב בבראשית כו שוכתב כדי לקשר במפורש את הסיפור לסיפורו ה"קדום" של אברם (שימו לב לצירוף המקשר של העורך המודגש כאן):

^{בראשית כו:א} וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה.

פתיחת הסיפור בבראשית יב:י גם רומזת גם לתחילת שהייתם של בני ישראל במצרים בסיפור יעקב ובניו. הכתוב מציג את הרעב העולמי שלקראתו יוסף מכין את מצרים (בראשית מא:נו-נז), ורק אז הוא מספר:

^{בראשית מב:ג} וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם.

אולם הפתרון הזה לא הצליח לענות על מצוקת הרעב במלואה, שכן עד מהרה מסתבר:

^{בראשית מג:א} וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. ^מג:ב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל.

האחים מצייתים לבסוף לדברי אביהם (מג:טו), ומשם הסיפור מתגלגל הלאה עד לפיוס של האחים עם יוסף וירידת יעקב ושאר בני המשפחה למצרים.^[16] המוטיב הדומה שבסיפור אברהם ושרה נועד להטרים מבחינה סמלית את ירידת יעקב ומשפחתו מצרימה.

וכך כתב הרב ופרשן המקרא בֶּנוֹ יעקב:

הייסורים העוברים על אברם ואשתו הם אות הפתיחה לשעבוד ישראל, הצלתם ושובם ממצרים הם אות הפתיחה לגאולתו ולמסעו חזרה כנען בהשגחת האל, ופרעה שעימו מתמודד אברם ושמובס בנגעי שמיים הוא מבשרו של פרעה העומד בפני משה.^[17]

אם כן, המטרה המרכזית של בראשית יב היא יצירת סיפור מקדים ליציאת מצרים. הדבר מסביר כמה שינויים נוספים בשכתוב הספרותי של סיפור יצחק ורבקה:

• אבימלך מלך פלישתים מוחלף בפרעה.
• הסכנה המדומיינת בגרר (איש מעולם לא לוקח את רבקה) הופכת במצרים לסכנה אמיתית.
• פרעה לא רק מקבל אזהרה אלא גם נענש במכות משמיים.
• פרעה משחרר את אברם ושרי ממצרים.

אם נצטט את חוקר המקרא מייקל פישביין:

"בכל הצורות הללו אברהם נתפס על ידי דורות מאוחרים יותר כאבטיפוס לבני ישראל".^[18]

אבני הבניין הלשוניות

המחבר בנה את הסיפור מאוסף קיים של אבני בניין לשוניות. אם להשתמש במטאפורה מעולם הארכיאולוגיה – חלק ניכר מהטקסט בנוי מאבנים בשימוש משני.

סגנון כתיבה

התבוננות במבנה הכללי של הסיפור מלמדת אותנו כי מקור הסיפור איננו מסורת שבעל פה. המחבר עובד בסצנות בעלות גבול ברור, בהתאם לכללי  הכתיבה והחיבור ולא על פי דרכו של הסיפור שבעל פה. הסיפור מתפתח בשלושה צעדים בדיוק. שני ציוני זמן קובעים את המבנה: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה" ו־"וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה". במערכה הראשונה אברם צופה את המשבר, ובשנייה המשבר פורץ.

המערכה השלישית היא ההתרה, גם כאן בדרך של נאום, והפעם נאום פרעה לאברם. גם הנאום של אברם לשרה וגם הנאום של פרעה לאברם נותרים ללא מענה – הם מכוונים אל הקורא או המאזין של הטקסט יותר מאשר לשחקנים האחרים על במת הסיפור. במילים אחרות, הנקודה המרכזית של הסיפור היא מסר חינוכי. הסיפור מכוון להדריך את הקורא הרבה יותר מאשר לגולל את סיפורו של אבי האומה.

מכות

ברגע המשבר אלוהים מתערב באמצעות נגעים. הדבר מזכיר אופן מיידי את מכות מצרים. אמנם בסיפור יציאת מצרים משתמש הכתוב במילה נֶגַע רק פעם אחת בהקשר של מכות מצרים, אך הוא עושה זאת ברגע מכריע – בעת ההכרזה על המכה האחרונה, המכה שתגרום לפרעה לשלח את העם:

^{שמות יא:א} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה...

אין ספק שהמשפט הזה שימש מודל עבור בראשית יב.

שילוח

הטרמינולוגיה הייחודית והמשונה בה הכתוב מתאר את גירוש אברם ושרי ממצרים מתכתבת בגלוי עם סיפור מכות מצרים. ספר שמות מדגיש שוב ושוב שמטרת המכות היא שילוח העם (שמות ג:כ; ה:א; ו:א; יא; ז:ב, טז, כו; ח:ד, טז; ט:א, יג; י:ג, ז; יב:לג).

בבראשית יב אברהם נקרא לפרעה לאחר בוא הנגע. הדבר מקביל בדיוק לתפקיד של משה (ואהרן) בסיפור יציאת מצרים. כך למשל אחרי המכה השנייה:

 ^{שמות ח:ד} וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְ־הוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם.^[19]

גם הפעולה שפרעה מבטיח שיעשה לישראל, ואכן מתקיימת לבסוף אחרי המכה האחרונה, זהה בדיוק לפעולה של פרעה כלפי אברם בבראשית יב:

^{בראשית יב:כ} וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.

אברם שם אז פעמיו אל הארץ המובטחת, ממש כפי שבני ישראל עומדים לעשות מאוחר יותר.^[20]

מעשה טלאים של סיפורים מקראיים

נוסף על ההטרמה של סיפור יציאת מצרים, סיפור אברם ושרי במצרים עושה שימוש מחודש של סיפורים מקראיים נוספים.

בני האלוהים ובנות האדם

ממש כפי שאברם חשש, יופייה של שרה מעורר סכנה במצרים:

^{בראשית יב:יד} וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. ^יב:טו וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה.

התיאור הזה מתכתב באופן צמוד עם הסיפור על נישואי ה"מלאכים" ובנות האדם בסיפורי הראשית:

^{בראשית ו:א} וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. ^ו:ב וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.^[21]

אי אפשר להתעלם מהדמיון הברור בין נושאי הסיפורים והמילים החוזרות אצל שניהם. המחבר של בראשית יב:י-כ רומז לאירוע שהוביל אל המבול. מעשי המצרים היו עבירה חמורה ועל כן נאלץ אלוהים להתערב.  אברם חשש מן הפשע הזה בצדק.^[22]

קח ולֵךְ

כאשר פרעה משחרר את שרי הוא מפטיר במילים "הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ". אלו אותן מילים בהן לבן ובתואל מוסרים את רבקה לרשות עבד אברם.^[23]

^{בראשית כד:נא} הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה.

השימוש בלשון מקבילה בסיפור אברם רומז לקורא כי יציאתה של שרי (ועל כן גם הסכנה שהייתה מצויה בה) היא חלק מהתכנון האלוהי של ההיסטוריה, "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה".

למען יִיטַב

אברם מבקש משרי לשקר לגבי הקשר בינהם  בתואנת "לְמַעַן יִיטַב־לִי בַעֲבוּרֵךְ". הביטוי הזה מוכר לנו מספר דברים, במקומות שבהם מתואר השכר המגיע עבור הציות לחוקי התורה (הדיוטורנומיסטית).^[24]

השימוש בביטוי הזה מספר דברים מדגיש כי י־הוה יגן על אברהם בצרתו וייתן לו שכר עבור נאמנותו.^[25]

שכר

הבטחתו של אברם לשרי מתממשת זמן קצר לאחר מכן:

^{בראשית יב:טז} וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.

הכתוב לא מציין מיהו אשר "הֵיטִיב". רש"י סובר שמדובר בפרעה, פירוש שבוודאי מסתדר עם הסצינה. אך דבריו של עבד אברהם בפרק מאוחר יותר בספר בראשית מרמזים כי י־הוה הוא שהיטיב:^[26]

^{בראשית כד:כה} וַי־הוָה בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

העושר הוא מתנת אלוהים – וכאן הוא הגיע כדי למלא את ההבטחה שניתנה לאברהם בבראשית יב:ב ביציאתו מבית אביו. בה בעת הוא מסמל את "הפיצויים" שיקבלו בני ישראל – בעזרתו של י־הוה – בצאתם ממצרים, חלף שנות עבדותם (שמות יב:כה-כו, השוו דברים טו:יג), עניין שאברם מתוודע אליו בברית בין הבתרים.^[27]

מעשה טלאים

תיק הראיות שהצגנו עד כה מלמד כי יש להתייחס לבראשית יב:י-כ כאל "בריקולאז'" – מושג שטבע קלאוד לוי־שטראוס, אנתרופולוג סטרוקטורליסטי חשוב בן המאה ה־20. "בריקולאז'", או מעשה טלאים, הוא יצירה המתבססת על אבני בניין קיימות.

אם נשתמש פעם נוספת במושג מעולם הארכיאולוגיה – ההבנה כי הקטע כולו הוא מעשה טלאים אינטרטקסטואלי משחררת אותנו מהניסיון לחפור דרכו עד ל"סלע האם של התרבות העברית" (ג'ון סקינר). במקום זאת אנו חושפים רצפת פסיפס, טקסט שנוצר על ידי צירוף של טקסטים קיימים, ממש כמו האבנים הרבות מהן נעשה פסיפס.

יחיד וקהילה: עבר והווה

סיפורו של אברם במצרים נפתח במילים" וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם". הביטוי הזה נזכר ב"וידוי מעשרות", הצהרה שכל אדם מישראל נדרש לומר לפני י־הוה כאשר הוא מביא אל המזבח את פירות הביכורים שלו מן הארץ המובטחת:

 ^{דברים כו:ה} אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

הפרשנות הנפוצה של הפסוק מסבירה ש"ארמי אבד אבי" הוא יעקב, והמשך הדברים מבהיר זאת היטב, שכן אברהם מעולם לא שהה במצרים עם ילדיו. אולם הלשון המקבילה בבראשית יב מכניסה גם את אברהם למוחו של הקורא – הוא היה הראשון מבין האבות שירד מצריימה וגם בה.^[28]

ממש כפי שאברהם חווה את יציאת מצרים, ההגדה של פסח מצווה על כל יהודי לעשות זאת:

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.^[29]

המשפט הזה משקף את המתח שבסיפור יציאת מצרים – מצד אחד סיפור שייך לעבר הרחוק של עם ישראל ומן הצד השני הוא חוויה המתרחשת בהווה.

המתח הזה גם מונח ביסוד המשפט הפותח של עשרת הדיברות, אולי המשפט החשוב ביותר בתורה:

^{שמות כ:ב/דברים ה:ו} אָנֹכִי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.^[30]

שלוש הפניות שבפסוק כתובות כולן בלשון יחיד – הקריאה לעבוד את י־הוה לבדו מכוונת לכל פרט השומע אותה. כל אחד אחד חייב להחליט אם ברצונו להטות אוזניו לצו האלוהי. הדבר לא ייתכן אחרת. בולטת במיוחד העובדה שההצדקה לצו הזה – י־הוה שחרר את בני ישראל מעבדותם במצרים^[31] – מנוסחת בלשון יחיד, על אף שיציאת מצרים השפיעה על העם כגוף אחד.

סיפור שעוצב כבשורה

המשפט הפותח של עשרת הדיברות מוחק את השנים שחלפו וטוען כי גאולת העם מימים עברו מתרחשת כאן ועכשיו. דמותו של אברהם – כפי שהיא מוצגת הן בסיפור הזה והן במסורות מאוחרות יותר – מגלמת את אותו המתח. אברהם הוא אמנם דמות השייכת לעברו של העם, אך זוויות רבות בקורות חייו משקפות את ההיסטוריה הקולקטיבית של אלוהים ועם ישראל. עבור כל אלו הרואים עצמם בני אברהם, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, גורלו של אברהם הוא שביל החיים המונחה בידי אלוהים. זוהי המטרה המרכזית של סיפור ירידת אברהם למצרים בבראשית יב.