מי היו העברים?

אופיו החמקמק של המונח 'עברי'

התורה משתמשת במונח 'עברי' בחלק מהתיאורים של האבות ושל בני ישראל המשועבדים במצרים. המונח מופיע לראשונה בבראשית יד:יג, שם אברם מכונה 'העברי'. למרות שהמשמעות של מונח זה נראית לנו מובנת מאליה, מעניין לציין שחז"ל מתלבטים במשמעותו במדרש בראשית רבה:^[1]

ויֻגד לאברם העברי (בראשית יד:יג) – רבי יהודה אמר: "כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחד." רבי נחמיה אמר: "שהוא בא מעבר." ורבנן אמרו: "שהוא מעבר הנהר, ושהוא משיח בלשון עברי".

הקטע מציע ארבע משמעויות שונות למונח עברי. רד"ק (ר' דוד קמחי 1160-1235) משלב ביניהן:

העברי, מבני בני עבר, וכולם התיחסו אליו, אבל אברהם וזרעו התיחדו ביחס כי להם נשאר לשון עבר, והאחרים מבניו ובני בניו אחזו בידם לשון ארמי ונקראו ארמיים כמו לבן הארמי וזולתו, וזרע אברהם אשר ליעקב נקראו עברים.

למרות ניסיונו היצירתי של רד"ק לשלב בין פירושי חז"ל, ריבוי תשובותיהם של חז"ל מעיד על אופיו החמקמק של המונח ומקורותיו. יתרה מכך, כל אחת מהתשובות של חז"ל מדגישה את הבעיות המרכזיות במונח: בחלק מהטקסטים הוא מתייחס לבני ישראל, בעוד שבטקסטים אחרים נראה שהוא מכיל בתחומו קבוצה רחבה יותר.

הקשר עברי-חבירו

חוקרים מודרניים רבים טענו שהמונח עברי קשור למונח האכדי חבירו. החבירו היו קבוצה של אנשים בעלי מעמד כלכלי וחברתי נמוך ששוטטו במישורים העצומים של מיטאני, סוריה ופלסטין, לאורך האלף השני ועד לתחילתה של תקופת הברזל.  ביניהם היו עבדים, שודדים, אזרחים למחצה, ושכירי חרב.

אמנם אין הסכמה בקרב החוקרים לגבי הזיהוי של העבריים עם החבירו,^[2] אך קיימת הסכמה כי חבירו אלה לא היו ישראלים כשלעצמם, ולא קבוצה אתנית ספציפית אחרת. מונח זה אינו אלא כינוי חברתי לקבוצת אנשים במעמד נמוך זה. כיום, כמעט כל החוקרים יסכימו עם האמירה של נדב נאמן בנושא:

ניתן להסיק בבטחה שלאנשים – שהופיעו במקומות ובזמנים שונים באזורים נפרדים של מערב אסיה ומזוהים בטקסטים בכינוי חבירו – לא היה דבר משותף מלבד מעמדם החברתי הדומה. לכל חברה היו אנשי חבירו משלה.^[3]

אין להסיק מכך שלא היו ישראלים שלא היו חבירו. אלא, כפי שטען נילס למקה,

יש לשלול את התפיסה שהעברי של שמות כא:ב [חוק העבד] היה בהכרח ישראלי. בה בעת אין לשלול גם את האפשרות שהוא עשוי היה להיות ישראלי.^[4]

למקה ממשיך את הטענה הזו ומוסיף שייתכן ואותם ישראלים עניים היו מצטרפים לחבירו המקומי, ושהיה קשה לכנענים הנצורים להבחין בין העברים ובין הישראלים שחברו ל"כנופיית השודדים המשוטטת". ברוח דומה, יצחק פדר טען שייתכן והישראלים אימצו את המונח המזלזל 'חבירו' כשם אתני, או "כביטוי חתרני להעצמה עצמית".

אבל אפילו אם המונח 'עברי' קשור למונח 'חבירו' מבחינה לשונית, זה לא אומר שהחבירו והעברים המקראיים מתייחסים בדיוק לאותה הקבוצה. אנחנו אפילו לא יכולים להיות בטוחים שהמונחים 'עברי' ו'בן ישראל' מתייחסים לאותה קבוצה.

המונח 'עברי' בבראשית ובשמות

המונח 'עברי', המתייחס לכאורה לבני ישראל, משמש בנרטיבים של ספרי בראשית ושמות בכמה אופנים, ותחת תנאים משתנים. מעניין שהמונח מופיע באופן לא פרופורציונלי בפיהם של זרים או בסיפורים המתארים שיח המתקיים עם זרים.^[5]

בפיהם של זרים

המספר המקראי שם את המונח 'עברי' בפיהם של זרים כאשר הם מדברים אודות 'ישראלי':

1. בפיה של אשת פוטיפר כאשר היא מדברת על יוסף (בראשית לט:יד, יז).
2. בפיו של שר המשקים של פרעה כאשר הוא מדבר על יוסף (בראשית לא:יב).
3. בפיו של מלך מצרים כאשר הוא מדבר אל המיילדות על בנות ישראל (שמות א:טז).
4. בפיה של בת פרעה כאשר היא רואה את משה התינוק (שמות ב:ו).

בפיהם של ישראלים

המספר המקראי שם את המונח 'עברי' בפיהם של בני ישראל כאשר הם מדברים עם זרים על אודות עצמם:

1. בפיהן של המיילדות הישראליות המדברות עם פרעה (שמות א:יט).
2. בפיה של מרים המדברת עם בת פרעה (שמות ב:ז).
3. בפיו של משה המדבר עם פרעה (שמות ג:יח, ה:ג, ז:טז, ט:א, ט:יג).

שימוש בפי המספר המקראי

גם המספר הכל-יודע של התורה משתמש במונח 'עברי' בהתייחסות לבני ישראל. האופן שבו המספר המקראי משתמש במונח עשוי להצביע על משמעותו יותר מאשר האופן שבו דמויות בסיפור משתמשות בו.

1. המיילדות העבריות לעומת מיילדות אחרות (שמות א:טו).^[6]
2. משה רואה איש מצרי מכה באיש עברי (שמות ב:יא).
3. משה רואה שני עברים נִצִּים (שמות ב:יג).

עם זאת, אין למהר ולהסיק כי עברי פירושו בן ישראל, שאם כן אנו עלולים ליפול בכשל לוגי: ישראלים יכולים להיות עברים, אך האם כל העברים הם ישראלים?

המונח 'עברי' מתייחס לקבוצה רחבה יותר

עד לכינונה של ישראל כגוף מדיני בכנען, המונח 'ישראל' היה ככל הנראה רק כינוי לשבט קטן, צאצא של ישראל (=יעקב).  סביר להניח שהמונח לא היה בעל משמעות רבה לאנשים מחוץ לשבט. לעומת זאת, המונח 'עברי' ייצג קבוצה הרבה יותר גדולה ומוכרת (חבירו). לכן, סביר להניח כי מונח זה היווה גם את הצורה העדיפה להזדהות בפני זרים.^[7] גם בימינו, די נפוץ שילידי מדינה מסוימת, מתייחסות לזרים בעלי רקע דומה תוך שימוש במונח אתני אחיד.

שני טקסטים מקראיים תומכים ברעיון זה:

1. "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" (בראשית מ:טו), אומר יוסף לשר המשקים בכלא. ביטוי זה חסר משמעות אלא אם כן המספר מניח כי ארץ זו ותושביה, העברים, היו ידועים למצרים. יתרה מכך, תושבים אלה אינם יכולים להיות 'ישראלים', שכן עדיין לא היו ישראלים בשלב זה של הנרטיב – אלא היה רק אדם ששמו ישראל, ובניו.
2. "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג:לב). לא יתכן כי פסוק זה מתייחס ל'ישראלים', שכן עדיין לא היו ישראלים. בני ישראל בשלב זה הם לא עם, אלא בניו של איש ששמו ישראל. לכן זה דווקא מפתיע שהמחבר לא משתמש כאן בכינוי [המילולי!] 'בני ישראל'. סביר להניח שהשימוש במונח 'עברים' בפסוק זה דומה לאופן השימוש הרומי ב'ברברים' או למונח הבבלי 'אֻמן-מַנדָה' שפירושו זרים/אספסוף, שאיתם הם לא היו יושבים לסעודה. למעשה, אנו יודעים שהמצרים אכן זלזלו בזרים,^[8] אף על פי שאין לנו עדות היסטורית על איסור לסעוד איתם יחד באותו השולחן.^[9]

לפיכך, מתוך האופן שבו התורה משתמשת במונח, נראה כי 'עברי' היה מונח רחב המתייחס לקבוצה אתנית או חברתית שישראלים היו חלק ממנה - אך לא נציגיה הבלעדיים.^[10]

עברים וישראלים תחת ידם של הפלשתים

השימוש במונח עברי עובר שינוי בספר שמואל. כאן המונח אינו משמש עוד כינוי כללי לנוכרים או לזרים, ואף אינו כינוי לקבוצת אנשים גדולה שבני ישראל הם חלק קטן ממנה. למרות זאת, כפי שנראה, גם כאן אין הכוונה ספציפית ל'ישראלי'.

שמואל יג מתאר את מצבם הקשה של העברים והישראלים תחת ידם של הפלשתים, ששלטו על חלקים נרחבים מישראל. סביר להניח שהפלשתים קלטו מספר לא מבוטל מבני ישראל כשבויי מלחמה ו/או כצמיתים בעלי מוטיבציה כלכלית. כלומר,ישראלים שמחפשים עבודה וביטחון כלכלי. שמואל א יג:יט-כ מתאר את מידת השליטה הפוליטית, הצבאית והכלכלית של הפלשתים בתקופה זו:

^{שמואל א יג:יט} וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אמר [אָמְרוּ] פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית^{. יג:כ} וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ.

בשמואל א, הכינוי עברי מופיע בפיהם של פלשתים בחמש הזדמנויות שונות (שמואל א ד:ו, ט, יג:יט, יד:יא, כט:ג), כאשר בכל המקרים ההתייחסות היא לבני ישראל. אבל זה עדיין לא מוכיח שהמונחים ישראלי ועברי זהים זה לזה. ייתכן שהפלשתים השתמשו במונח עברי בלעג, והביעו זלזול בבני ישראל על ידי שימוש בהשמצה אתנית שאינה באה לתאר את מוצאם באמת (במיוחד יד:יא, כט:ג). באופן דומה, בני ישראל מתייחסים לפלשתים בשמואל כאל 'ערלים' (שמואל א יד:ו, לא:ד; שמואל ב א:כ), שהוא בבירור הטחת גנאי ולא מונח אתני.

למעשה, קריאה מדוקדקת של שלושה מקומות בהם נעשה שימוש במונח מרמזת שאין לו משמעות זהה למושג ישראלי.

ראייה א' - "יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים"

שמואל א יג:ג-ד מתאר את תחילת המרד בפלשתים:

^{שמואל א יג:ב} וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו^{. יג:ג} וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים^{. יג:ד} וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל.

המילים "ישמעו העברים" מופיעות כהסבר לתקיעה בשופר.^[11] אפשרות אחת היא ששאול מזהיר בכך את העברים, ומודיע להם שעליהם לצפות למעשי תגמול נקמניים. לחילופין, אפשר שהוא מסמן להם שהחופש עומד בפתח. לאחר מכן, המספר מחליף מונחים בפסוק ד, שבו הוא משתמש ב'ישראל' וגם ב'העם'. הטקסט כפי שהוא נמצא לפנינו מרמז כי עברים וישראל אינם כינויים הניתנים להחלפה.  אלא, בפני המספר עמדו שתי קבוצות שונות של אנשים: קבוצה אחת המכונה ישראל, וקבוצה שנייה המכונה עברים. הקבוצה השנייה שימשה כעבדים לפלשתים, ששאול מבקש לשחררם, או לחילופין, רוצה להזמינם להצטרף למרד הישראלי שהוא מוביל.^[12]

ראייה ב' – "וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן"

מיד בהמשך אותו הטקסט, נראה כי הכתוב מרמז ששתי קבוצות שונות של אנשים בורחות מפני הפלשתים:

^{שמואל א יג:ו} וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת^{. יג:ז} וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו.

אם 'העם' ו'העברים' הם קבוצה אחת ויחידה, מדוע פסוק ז משתמש במונח עברים במקום במילה 'הם'?^[13] פרשנים רבים חשו בקושי זה, ומתוך הנחה שעברים וישראלים הם ישות אחת, בחרו לפרש את הפסוק במובן של 'חלק מן העברים', אך זהו אינו פשט הכתוב. במקום זאת, המסקנה ההגיונית היא שהכתוב לא מתייחס ל'אנשי ישראל' ולא ל'עם' אלא לקבוצות שונות של אנשים.^[14]

ראייה ג' – "וְהָעִבְרִים הָיוּ... עִם יִשְׂרָאֵל" 

קטע שלישי המופיע בהמשך הסיפור מציע את העדות החזקה ביותר לכך שהעברים והישראלים לא היו קבוצות זהות. בעוד שהפסוק מסורבל מבחינה תחבירית^[15] העיקרון הכללי שלו ברור. בטקסט המסורה נכתב כך:

^{שמואל א יד:כא} וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב וְגַם הֵמָּה לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן.

מכאן משתמע שהעברים, שהיו כל הזמן עם הפלשתים, כעת הצטרפו לבני ישראל לאחר שראו את התהפכות המאורעות. ברור כי העברים היוו קבוצה נפרדת של אנשים מבני ישראל. הפרשנים הקלאסיים, שהתקשו ללא ספק בהבנת הכינויים השונים והכפילויות, הסבירו כי העברים היו אנשים מבני ישראל שהיו נתונים לשליטתם של הפלשתים (רד"ק, רש"י, רלב"ג ועוד). במילים אחרות, למרות שהם השתייכו מבחינה אתנית לאומה הישראלית, הם הוגדרו כעברים ולא כישראלים.^[16]

לפיכך, אנו יכולים להסיק כי העברים והישראלים שבספר שמואל הם שתי קבוצות אנשים נפרדות חברתית אך קשורות זו לזו אתנית. נראה כי העברים מייצגים קבוצה סוציו-כלכלית נמוכה של ישראלים שחיים בין הפלשתים כעבדי מלחמה או כצמיתים, ושאול ואנשיו מפגינים סולידריות ואמפתיה למצבם.

היחס בין העברים לבין הישראלים

בטקסטים המתארים את התקופות המוקדמות של האבות ואת יציאת מצרים, המונח 'עברי' מתייחס לקבוצה רחבה של אנשים בלבנט (כמו החבירו), שבני ישראל היו חלק ממנה. תהיה האטימולוגיה של המושג אשר תהיה, יתכן כי בני ישראל שאימצו את השם האתני 'עברים' הבינו אותו כמשמעותו "צאצאי עבר", או לחילופין כקשור בדרך זו או אחרת לאברהם, שהיה מוכר בתואר זה. לעומת זאת, הטון השלילי שבו המצרים משתמשים במונח משקף את שימושו במזרח הקדום במשמעות של אנשים מחוץ לסדר החברתי, או אפילו פליטים.^[17]

בתיאור השליטה הפלשתית בספר שמואל, עברי אינו עוד מונח כללי לזר, אלא משמש בצורה הרבה יותר מצומצמת. ברור כי העברים וישראל קשורים מבחינה אתנית וחופפים זה לזה, אך העברים נמצאים ישירות תחת ידם של הפלשתים ומייצגים קבוצה ענייה וחסרת זכויות.

שימוש סוציו-אקונומי זה בא לידי ביטוי גם בחוק היחיד בגוף המשפטי המקראי המשתמש במונח זה: עבד עברי (שמות כא:ב-ו). חקיקה זו נועדה להתמודד עם התרחיש המתואר בשמואל. החוק מרחיב את ההגנה מפני שעבוד קבע ל'ישראלים' (עברים) חסרי זכויות, שנרכשו על ידי אנשים מבני ישראל מאדוניהם הלא-ישראלים.^[18] כתוצאה מהקונוטציה החברתית הנמוכה שלו, המונח 'עברי' כשם נרדף לישראלי יצא מכלל שימוש ומתוך כך נדרש לבירור פרשני.^[19]