מתי רשאי איש לגרש את אשתו?

תיאורי הגירושין בדברים כד:א–ד

הקטע בדברים כד:א–ד הוא המקור לרוב המידע שבידינו על גירושין בישראל בתקופת המקרא. הפסוקים אוסרים על אדם לשאת את גרושתו אחרי שנישאה לאדם אחר.^[1] אומנם אין בפסוקים חקיקה בעניין ביצוע הגירושין, אך תיאורי הגירושין המשובצים בהם שופכים אור על הנורמות שהיו מקובלות בישראל בתקופת כתיבתם:

^{דברים כד:א} כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. ^כד:ב וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר. ^כד:ג וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ…^[2]

כמה מאפיינים של הגירושין נלמדים מקטע זה:

1. האיש הוא יוזם הגירושין. האישה לא מתוארת כמי שיכולה להשפיע על התהליך (ככל הנראה כך היה נהוג בכל המזרח הקדום).^[3]
2. האיש מבצע את הגירושין בעצם נתינת "סֵפֶר כְּרִיתֻת" לאישה.^[4]
3. החוק מציג בפנינו גם את העילות לשני מקרי הגירושין, השונות זו מזו:
   • האיש הראשון מגרש את אשתו כי היא לא מצאה חן בעיניו, "כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר".^[5]
   • האיש השני מגרש את האישה כי הוא "שְׂנֵאָהּ".

היות שהכתוב מתאר את הסיבות לגירושין, הוא נותן בידינו מידע מסוים על הנסיבות שבהן אדם רשאי לגרש את אשתו. עם זאת, התיאורים אינם בהירים לגמרי ויכולים להתפרש בדרכים שונות.

פילון ויוספוס: גירושין מכל סיבה

פילון האלכסנדרוני (25 לפסה"נ–60 לספירה) ויוספוס פלוויוס (37–100 לספירה) מסכמים את החוק שלעיל בכתביהם, ושניהם אומרים שאיש יכול לגרש את אשתו מכל סיבה שהיא.

סיכומו של פילון נפתח במילים אלה: "ואם אשה... נתגרשה מבעלה מכל סיבה שהיא..." (על החוקים לפרטיהם ג, 30–31, מהדורת סוזן דניאל־נטף). יוספוס פלוויוס כותב דברים דומים: "מי שרוצה להתגרש מבת־זוגו מאילו סיבות שהן – ויכולות להיות סיבות רבות כאלה אצל הבריות..." (קדמוניות היהודים, ד:253, תרגום אברהם שליט).

הברית החדשה: הגבלת הסיבות המוצדקות לגירושין

בדרשה על ההר (מתי ה:לא–לב) נזכר חוק הגירושין שבספר דברים. ישוע אומר:

נֶאֱמַר, "אִישׁ כִּי יְשַׁלַּח אֶת אִשְׁתּוֹ יִתֵּן לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת". וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ חוּץ מֵאֲשֶׁר עַל־דְּבַר זְנוּת, עוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְנוֹאֶפֶת; וְהַלּוֹקֵחַ אֶת הַגְּרוּשָׁה לְאִשָּׁה נוֹאֵף הוּא. (תרגום החברה לכתבי קודש בישראל)

כמו במקומות אחרים בחלק זה של הדרשה על ההר, ישוע מזכיר חוק מן התורה ואז מציע גרסה מחמירה יותר^[6] – אדם רשאי לגרש את אשתו רק אם היא זנתה. מדברי ישוע אנו למדים שהוא ככל הנראה מבין את הפסוק בדברים כמו פילון ויוספוס. כלומר, הוא מבין שהכתוב מתיר גירושין מכל סיבה שהיא. רק הציווי החדש של ישוע מגביל את יכולתו של הבעל לגרש למקרה מיוחד זה.

המשנה: מחלוקת בעניין העילה לגירושין

כל המקורות הקדומים האלה מבינים שכוונת הכתוב בדברים כד היא שאיש רשאי לגרש את אשתו מכל סיבה שהיא. לעומת זאת, המשנה (גיטין ט:י) מתעדת מחלוקת בשאלה זו, שמקורה בסיבת הגירושין המתוארת בפס' א: "אִם־לֹא תִמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו כִּי־מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר".

בית שמאי (ערווה)

לדברי בית שמאי, אדם יכול לגרש את אשתו רק אם היא עברה על איסור מאיסורי העריות, ככל הנראה ניאוף:

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָהּ דְּבַר עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר.^[7]

בית שמאי מתמקדים במילה "ערווה", שהוראתה בלשון חז"ל היא קשר מיני אסור. מקור השימוש הוא בצירוף המקראי "לְגַלּוֹת עֶרְוָה", המתאר מעשים מיניים אסורים בויקרא יח ו-כ. עמדת בית שמאי זהה לדברי ישוע בדרשה על ההר, אולם בעוד שישוע מציג אותה כהחמרה על דברי התורה, בית שמאי מציגים אותה כפשוטה של התורה.

בית הלל (דבר)

גם פרשנות בית הלל מבוססת על הצירוף "כִּי־מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר", אך בית הלל מתמקדים במילה "דבר":

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ הִקְדִּיחָה תַבְשִׁילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר.

לשיטת בית הלל, המילה "דבר" מלמדת שאדם אינו יכול לגרש את אשתו ללא כל סיבה, אך סיבה זו יכולה להיות כל דבר שהוא – אפילו הקדחת תבשיל.^[8]

ר' עקיבא (לא תמצא חן בעיניו)

עמדת ר' עקיבא היא ה"מקלה" ביותר – מנקודת מבטו של הבעל – ולפיה איש רשאי לגרש את אשתו גם אם אין סיבה לכך:

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִלּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו.

רוצה לומר, הבעל אינו צריך להציג תלונה ספציפית כנגד אשתו, אפילו לא עניין פעוט, והוא יכול לגרשה פשוט משום שהוא אינו מעוניין בה עוד או משום שאישה אחרת יפה יותר בעיניו.

ר' עקיבא מסתמך על הרישא של הפסוק ("אִם־לֹא תִמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו"), שאותו הוא מפרש כפשוטו. לשיטתו, קריטריון סובייקטיבי לחלוטין הוא עילה מספקת לגירושין.

ר' עקיבא מתעלם מהסיפא של הפסוק, "כִּי־מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר". מסתבר שהוא מניח שהדברים באו רק לשמש דוגמה לסיבה שבשלה ירצה אדם לגרש את אשתו ואינם בגדר חוק שבא להגביל את הנסיבות שבהן הגירושין מותרים.

המחקר המודרני

חוקרים מודרניים רבים מבינים את הצירוף "ערוות דבר" כמו בית שמאי, כלומר הם סבורים שכוונת הכתוב שיש פסול בהתנהגותה המינית של האישה, גם אם לא נאפה ממש. סמואל רולס דרייבר למשל, כותב שהאישה אשמה ב"התנהגות לא צנועה או לא מהוגנת" שאינה "ניאוף ממש".^[9] אחרים, בהם יעקב רבינוביץ', אריה טוויג ואקהרט אוטו, טוענים שכוונת הכתוב לניאוף.^[10]

חוקרים שאוחזים בדעה זו מרבים להביא את דברי בית שמאי כתקדים לפרשנותם.^[11] נוסף על כך, חוקרים נוצרים רבים קוראים את הפסוק לאור הקטע המתייחס אליה מתוך הבשורה על פי מתי.^[12] שתי הנטיות האלה באות לידי ביטוי בפרשנותו של דרייבר. הוא רואה בדברי המשנה תימוכין לטענתו שהחוק קובע שגירושין מותרים רק כאשר האישה אשמה בהתנהגות מינית פסולה, וסבור שהחוק מניח את היסודות לתורתו המורחבת של ישו.

"ערוות דבר" בדברים כג:טו

מפרשים רבים מבית שמאי ואילך הבינו את הצירוף "ערוות דבר" על רקע הצירוף "לגלות ערווה" בויקרא יח וכ. עם זאת, זוהי הבנה בעייתית, ולא רק משום שהצירופים אינם זהים. ייתכן גם שלמונח "ערווה" קונוטציות שונות בספר הקדושה ובקובץ החוקים של ספר דברים.

הצירוף "ערוות דבר" מופיע במקום נוסף בספר דברים. בדברים כג נאמר שבהקמת מחנה בעת מלחמה חשוב להגן על המחנה מפני "כֹּל דָּבָר רָע", ומדגיש במיוחד את הזרע הנפלט בלילה ("מִקְּרֵה לָיְלָה") ואת הצואה.

כל חייל בעל קרי-לילה חייב לצאת מן המחנה עד שירחץ ביום שלמחרת, ואז יוכל לשוב בבוא השמש בערב (כאשר יהיה שוב טהור). כמו כן, כל אדם שצריך להטיל צואה חייב לצאת מן המחנה עם יתד ולקבור את הצואה מחוץ למחנה. הכתוב חותם את תיאור הכללים במילים אלה:

^דברים ‎ ^כג:טו‏ כִּי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.

לפי פסוקים אלה, חשוב לשמור על טהרתו וניקיונו של מחנה ישראל משום שה' מתהלך בתוכו.

קשירת שני השימושים של המונח "ערוות דבר"

הקשר בין זרע וצואה ובין העילה לגירושין בדברים כד:א אינו ברור. טוויג מצביע על הקשר לאיברים המוצנעים, ורואה בפסוק תימוכין להבנתו שמשמעות "ערוות דבר" היא ניאוף. לעומת זאת, דרייבר מעיר שהמתואר בדברים כג אינו "בלתי מוסרי" אלא רק "לא ראוי". הוא סבור שהדבר מתיישב עם עמדתו שאישה נאשמת בהתנהגות בלתי צנועה אך לא בהכרח אסורה על פי החוק. ג'ון וולטון מצביע על הקשר לטומאה, ומציע שהמחזור החודשי של האישה אינו סדיר במשך זמן רב והיא טמאה בשל כך.^[13]

ההבחנה של דרייבר נכוחה: נראה שהצירוף "ערוות דבר" אינו מעיד כאן על חטא. הוא אפילו לא בהכרח  מעיד על התנהגות כלשהי. הצעתו של וולטון הולכת בכיוון הנכון, אך היא נקודתית מדי. זרע מטמא, אך צואה אינה מטמאת. מסתבר שהמונח "ערוות דבר" הוא מונח כללי שהוראתו דבר שמעורר סלידה אצל אדם מסויים, כלומר רגש סובייקטיבי.^[14] האיש בדברים כד פשוט מצא באשתו דבר שאינו אוהב.

הגירושין השניים

אומנם משמעות "ערוות דבר" עמומה, אך הסיבה לגירושין השניים ברורה למדי: "וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן". השורש שנ"א משמש במקרא לעיתים לתיאור דחיית אשתו של אדם או העדפת אישה אחרת על פניה, לאו דווקא מסיבה ספציפית.

בבראשית כט:לא, לג נאמר שלאה הייתה "שְׂנוּאָה" על יעקב. דבר דומה מצוי בספר דברים. בדברים כא:טו–יז נאמר שאם אחת מנשותיו של אדם אהובה והשנייה שנואה, והשנואה ילדה את בנו הבכור, הוא אינו יכול לתת לבן האישה אהובה את החלק הגדול של נחלתו, אלא  לבן הבכור.^[15] לבסוף, בדברים כב:יג–יט מתואר מקרה שבו אדם נושא אישה ואחר כך היא אינה מוצאת חן בעינו ("וּשְׂנֵאָהּ"), והוא מעליל עליה שלא הייתה בתולה כשנישאה לו. בכל המקרים האלה מדובר על רגש שלילי סובייקטיבי.

ווסטברוק: שתי סיבות לגירושין

חוקר חוקי המזרח הקדום ריימונד ווסטברוק מציע ששני המקרים הנזכרים בדברים כד מייצגים שני תרחישים שונים: לגירושין הראשונים בדברים כד יש סיבה אובייקטיבית – אף שייתכן שהיא אינה קשורה להתנהגות מינית לא נאותה – ואילו לגירושין השניים אין סיבה אובייקטיבית או סיבה מעוגנת בחוק. הוא קושר בין המקרה והראשון ובין חוקי חמורבי, סעיף 141:

כי תיתן אשת־איש... לעזוב (את בעלה), וַתצבור רכוש, (וַ)תכלה את ביתה, (וַ)תמעיט בכבוד בעלה, והוכיחוה: אם יאמר בעלה לגרשה – גרש יגרשנה; לא דמי נסיעתה, לא דמי גירושיה ולא כל דבר – מאומה נתון לא יינתן לה.

אפילו אם צודק ווסטברוק שהצירוף "ערוות דבר" מורה על התנהגות פסולה, עומדת בעינה העובדה שהכתוב מתאר גם מקרה שבו איש מגרש את אשתו ללא סיבה. הדבר מלמד שבחברה הישראלית יכול אדם לגרש את אשתו פשוט משום שהיא לא מצאה חן בעיניו.

גירושין חד־צדדיים מעמידים את האישה במצב פגיע

למעשה אין בכתוב בדברים חקיקה הקובעת שאיש רשאי לגרש את אשתו מכל סיבה שהיא. מדובר בהנחה שעומדת ביסוד הפסוקים, ככל הנראה על סמך הנוהג המקובל. בין אם יש לפנינו חוק, ובין אם מדובר בהנחה המבוססת על נוהג המקובל, עולה מן הפסוק שגירושין חד־צדדיים ביוזמת הבעל היו בגדר אפשרות.

אפשרות זו היוותה בעיה קשה לנשים בימי קדם, שכן ללא בעלים שיפרנסו אותן הן היו עלולות להיקלע למצב כלכלי קשה. פעמים רבות מונה ספר דברים את האלמנות עם חבריה החלשים של החברה, שבני ישראל מצויים לדאוג להם ולפרנסם; ייתכן שמצבן של הגרושות היה קשה עוד יותר.^[16]

יש בדברים רשימה מצומצמת של מקרים שבהם אדם אינו רשאי לגרש את אשתו: אם הוא מעליל עליה שלא הייתה בתולה כשנישאו (דברים כב:יג–יט) או אם הוא אונס אותה בבתוליה (דברים כב:כח–כט).^[17] אומנם היום סידור שכזה לא ייחשב אידאלי – נהפוך הוא – אך בתקופת המקרא הייתה בו לפחות הגנה כלכלית מסוימת לאישה. ואולם התורה לא  מציעה הגנה שכזאת לרובן המכריע של הנשים הנשואות.

הערה לסיום

ההלכה בתקופות מאוחרות יותר מגנה על נשים אך עדיין נותנת כוח יתר בידי גברים

חכמי ישראל קבעו הלכות שנועדו להגן על נשים מפני המצב הקשה שבו הן מצויות אחרי הגירושין. החשובה שבהן היא כנראה הכתובה, שמתירה לגרושה לקחת את הנדוניה והרכוש שהביאה עימה בעת הנישואים ופוסקת לה תמיכה כלכלית נוספת. בנוסף, במאה האחת עשרה אסרה הקהילה האשכנזית לגרש אישה ללא הסכמתה כחלק מאוסף התקנות המכונה "חרם דרבנו גרשום".

עם זאת, בסופו של דבר ההלכה תומכת בפרשנות המקלה ביותר של דברים כד:א, ומתירה לבעל לגרש את אשתו מכל סיבה כמעט. חשובה אף יותר העובדה שהיא עדיין נותנת בידי האיש כוח גדול משל האישה, משום שרק הוא רשאי ליזום את הגירושין. בתקופה המודרנית, עם הופעתם של הגירושין האזרחיים במדינות מערביות, נשים דתיות עלולות להיות עגונות, כבולות לבעלים שמסרבים לתת להן גט אחרי הגירושין האזרחיים.

במיוחד בעולם האורתודוקסי, בעיה זו היא כיום הקושי המוסרי העיקרי בגירושין, ופתרונות כמו הסכם קדם־נישואים וקידושין על תנאי הם שניים מהניסיונות היצירתיים לתקן חוסר צדק בן אלפי השנים.^[18]