מה לא בסדר בהלוואה בריבית?

החוק

אוסף החוקים הקדום ביותר של התורה, המכונה על ידי חוקרים 'ספר הברית', מכיל איסור על ישראלים להלוות כסף בריבית לבני ישראל אחרים:

^{שמות כב:כד} אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.

האיסור המקראי להלוות בריבית הוא המגבלה היחידה מסוגה שמוכרת לנו מהמזרח הקדום.^[1] מה בדיוק התורה אוסרת בפסוק זה? נעיין בכל אחד מרכיבי הפסוק.

1. "אֶת עַמִּי": מה לגבי אלו שאינם מבני ישראל?

המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שאם ישראלי מלווה לישראלי אחר כסף, הוא לא רשאי לגבות ריבית.  מכאן משתמע שאם הוא מלווה כסף לאדם שאינו ישראלי, הוא רשאי לגבות ריבית. רש"י, לעומת זאת, קורא מחדש את הפסוק ומרחיב את הקריאה המדרשית של הטקסט כפי  שזו מופיעה במכילתא דרבי ישמעאל. הוא מציע שהפסוק מבקש להרתיע  מפני הלוואות למי שאינו ישראלי:

וְכֵן מַשְׁמָעוֹ: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה – אֶת עַמִּי תַּלְוֵהוּ וְלֹא לְגוֹי…

רש"י מנתח את הפסוק באופן הנוגד את תחביר הפשט ואפילו את טעמי המקרא,^[2] ובכך משנה את המשמעות הפשוטה של הביטוי. המשמעות החדשה היא שאדם שהולך להלוות למישהו כסף, חייב לוודא שהלווה ישראלי. ברור שזאת לא המשמעות הפשוטה של הפסוק.

ספר דברים והלוואות לנכרים

הפסוק בשמות מחלק באופן מרומז בין האופן בו יש להתייחס כלכלית לישראלי, לבין אופן ההתייחסות לנכרים. אוסף החוקים בספר דברים מבהיר את הנקודה הזו:

^{דברים כג:כ} לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. ^כג:כא לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ י־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

ספר דברים מחליף את השימוש במילה "עמי" במילה "אחיך",^[3] שהוא המונח המועדף על ספר דברים לישראלים. באופן זה הפסוק מדגיש כי החוק עוסק בדרך הראויה להתייחס ל"בני משפחה". יתר על כן, הפסוק השני מציין במפורש כי ספר דברים מתאר מציאות בה בני ישראל מלווים כסף לישראלים ולנכרים כאחד, אך רק במקרה השני יש היתר לרווח כספי.

2. אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ או כל ישראלי?

הפסוק נפתח בעמימות:

^{שמות כב:כד} אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ…

באופן מפתיע, ניסוח זה אינו ברור. מה הקשר בין הביטוי "את העני עמך" לבין הביטוי "את עמי"? העמימות הזו מובילה את רש"י לפרשנותו שנסמכת גם כאן על מכילתא דרבי ישמעאל:

וּלְאֵזֶה מֵעַמִּי? אֶת הֶעָנִי, וּלְאֵיזֶה עָנִי? לְאוֹתוֹ שֶׁעִמָּךְ.

רש"י מחלק בקריאתו את הביטוי "את העני עמך" לשתי קטגוריות נפרדות: "את העני" בכל מקום, ו"אותו שעמך", שמשמעותו עניים מקומיים. הניתוח המדרשי הזה, שנמצא במקור במכילתא אך מופיע אחר כך במספר מקורות חז"ליים, הפך את הפסוק הזה לבסיס  פסק הדין הרבני "עניי עירך קודמין" (בבא מציעא פא ע"א).

"וּמָטָה יָדוֹ": מצוקות כלכליות

המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שהלוואות מיועדות לעניים, והצירוף  השני פשוט אומר זאת מפורשות. במילים אחרות, התורה אינה מדברת כאן על הלוואות לעסקים, אלא על סיוע לבני ישראל המצויים במצוקה כלכלית. דבר זה נאמר מפורש בחוקי "ספר הקדושה" שבספר ויקרא:

^{ויקרא כה:לה} וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. ^כה:לו אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. ^כה:לזאֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ.

במילים אחרות, חוק זה נכנס לתוקף כאשר ישראלי, שהוא "אחיך", עובר משבר כלכלי ואתה הוא בעל הקרקע המקומי שעל נדיבות לבו הוא יצטרך לסמוך למחייתו. בקצרה, לאף אחת משלושת הגרסאות של החוק בתורה אין מה לומר על הלוואה  בריבית עסקית לאנשים אמידים מבני ישראל (עוד על כך יוסבר בהמשך).

3. מה פירוש "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה"? 

המילה "נֹשֶׁה" בלבלה את המתרגמים והפרשנים הקדומים, והיא הרכיב היחיד בפסוק זה שלא מהדהד בספר דברים (או ויקרא). שני התרגומים הנפוצים לאנגלית (NJPS ו-NRSV) מתרגמים אותו כ"מלווה" (creditor), שהוא מונח תיאורי נייטרלי.^[4] לעומתם תרגום השבעים מתרגם אותו "כמי שלוחץ כלפי מטה" (κατεπείγων) ותרגום אונקלוס מפרשו "כְּרָשְׁיָא" (כנושה לוחץ).^[5]  שני הפירושים האחרונים מדגישים את הבעיה המוסרית בהתנהגות של גובה חובות.

בפשטות, הנקודה היא שאדם לא צריך לנסות לגבות הלוואה שהלווה לא יכול להשיב, או לנסות להוציא דם מן הסלע (אם ננסח מחדש פתגם מוכר). אך מה בעצם לא מוסרי באנשים המנסים לגבות כסף שאחרים חייבים להם?

מרוויחים מהמלווה או מהלווה?

ספר החינוך (עג [או סז]), יצירה הלכתית אנונימית מן המאה השלוש עשרה שגזר לא פחות משלוש מצוות שונות משמות כב:כד,^[6] מסביר כיצד הורדת הלחץ מעל הלווה הופכת את המלווה לאדם טוב יותר:

לקנות לנו מִדַּת החסד והחנינה והחמלה.

רש"י, לעומת זאת, מתמקד בפגיעה הרגשית בלווה, עקב הבושה שנושה מביא על בעל חוב שאינו יכול לשלם. יתר על כן, רש"י מציע משמעות רחבה הרבה יותר ל"לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה". הדרישה מרחיקה לכת מעבר להמנעות מבקשת כסף שאין ללווה:

לא תתבענו בחזקה אם אתה יודע שאין לו; אל תהי דומה עליו כאילו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו; כלומר לא תכלימהו.

למרות שלהיות בעל חוב נתפש כבושה, הלוואה עדיין מכובדת יותר מ"מתנת חינם", שכן היא מבוססת על ההנחה שבעל החוב יוכל להשיבה. אף על פי כן, אומר רש"י, אם אדם אינו יכול להשיב  הלוואה, לא רק שלא תוכל לדרוש זאת ממנו, אלא מוטל עליך להעמיד פנים שההלוואה מעולם לא התרחשה.

 4. לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ

המילה נֶשֶׁךְ נגזרת מאותם עיצורים כמו המילה "נשיכה".^[7] רש"י משתמש בדמיון זה ליצירת פירוש דרשני (המתבסס על התנחומא):

נֶשֶׁךְ – רִבִּית, שֶׁהוּא כִנְשִׁיכַת נָחָשׁ שֶׁנוֹשֵׁךְ חַבּוּרָה קְטַנָּה בְּרַגְלוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ, וּפִתְאוֹם הוּא מְבַטְבֵּט וְנוֹפֵחַ עַד קָדְקֳדוֹ, כָּךְ רִבִּית אֵינוֹ מַרְגִּישׁ וְאֵינוֹ נִכָּר עַד שֶׁהָרִבִּית עוֹלֶה וּמְחַסְּרוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה.

על יד השוואת הנשך ספציפית לנשיכת נחש, הדרש מדגיש את הסכנה האורבת בריבית, הנכרכת על עקבם של אנשים וגורמת להם נזק כלכלי גדול.

שני סוגי ריבית?

המונח נֶשֶׁךְ מופיע בכל שלושת אוספי החוקים של התורה האוסרים ריבית. בויקרא הוא מצטרף למילה תַרְבִּית (ראה גם יחזקאל יח:ח, יג; משלי כח:ח), שנושאת את  אותה המשמעות. השימוש בשני מונחים שונים לכאורה הביא פרשנים רבים להבין אותם כשני סוגים שונים של ריבית.

• • תרגום NJPS מתרגם את "נֶשֶׁךְ" כ"ריבית מוקדמת" (כלומר, שמשלמים בזמן ההלוואה או קודם לכן), ואת "תַרְבִּית" כ"ריבית מצטברת" (כלומר, שמשלמים עם פירעון ההלוואה או אחריה).
  • המשנה (בבא מציעא ה:א) לעומת זאת, מבינה את המונח "נֶשֶׁךְ" כהסכם מראש שהלווה יחזיר סכום גבוה מההלוואה המקורית, ו"תַרְבִּית" כתשלום הלוואה שנלקחה כסוג אחד של תוצרת באמצעות סוג אחר של תוצרת שעלתה בערכה, אך לא היתה ביד הלווה בזמן העסקה.

למרות שהפסוק בספר ויקרא יכול בהחלט לכלול יותר מצורה אחת של ריבית, אין זה סביר שההיפך הוא הנכון, כלומר ששמות ודברים נועדו לאסור רק צורה אחת של ריבית.  אלא, כנראה שמקורות אלה התכוונו לנֶשֶׁךְ כמונח כללי לריבית. בכל שלושת המקורות נראה כי הנקודה היא שאסור לישראלי להחיל את ה"נשיכה" של הריבית על הלוואות שניתנו לאחיו העניים.

5. "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה" – כסף או תוצרת?

המילה "כסף" במקרא מתייחסת לסוג של מתכת ולא למטבעות או לייצוג אחר של ערך כספי.  כאשר הפסוק מתייחס להלוואה של כסף, עולה השאלה איזה שימוש עשו אנשים עניים בתקופת הברזל בישראל^[8] בכסף?^[9] כיוון שיש מעט ראיות לקיומה של כלכלת מטבע  בתקופה זו, פיסות כסף ככל הנראה שימשו רק לרכישות גדולות כמו אדמות (בראשית כג:י-טז) או עבדים (בראשית לז:כא). כסף היה מסוג ההלוואות שניתנו לבעל (או אולי בעלת?) קרקע כדי למנוע את מסירתה בעבור חוב, ולא מסוג ההלוואות שהיו ניתנות לעניים.

האם המונח "כסף" בשמות נועד לכלול את כל סוגי הסחורות או שהוא מוגבל אך ורק לכסף?

הכללת הלוואות מזון: ויקרא ודברים

ספר דברים מבחין בעמימות הזו ומרחיב את הרשימה באופן הכולל: "נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר". גם ספר ויקרא מוסיף אוכל לרשימה באופן דומה בפסוק: "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ".

על פי הקטעים בספר ויקרא ודברים, ישראלים אינם יכולים לבקש לקבל בחזרה יותר מהכמות המדוייקת שהושאלה ממוצר מסוים, ​​בין המוצר הוא כסף, אוכל או כל דבר אחר. הפירוט הנוסף המופיע בשני הקטעים מדגיש את היעדרו של הפירוט מספר שמות. ייתכן שספר שמות מתייחס רק להלוואות לבעל קרקע ישראלי המצוי בקריסה כלכלית, ואינו מתייחס להלוואות לעניים רעבים הזקוקים למזון. אם כך הדבר, הרי שהקטעים בספרי ויקרא ודברים מרחיבים את החוק על מנת לכלול מטרה הומניטארית יותר מזו המצויה בספר שמות.^[10]

הלוואות עסקיות לעומת הלוואות אישיות

האזכור של העני, או מי ש"מָטָה יָדוֹ", האיסור להתנהג כנושה, והדיון בהלוואות מזון בדברים ובויקרא מבהירים כי המקרא דן רק בהלוואות אישיות. זו גם הסיבה שהתורה מתייחסת להלוואות בריבית כעבירה אתית.

התנ"ך לעולם אינו דן במה שמה שמכונה  בימינו 'הלוואות עסקיות', שמטרתן ייצור ולא שימוש מיידי.^[11] הלוואות כאלה אינן מנצלות אנשים עניים במצוקה קשה. הן משקפות דרישה סבירה מצד המלווים, שמטרתה להבטיח כי השימוש שנעשה בכספם יביא רווחים.

חוסר המוסריות של ריבית עסקית: אדם סמית'

גביית ריבית היא חלק הכרחי מכלכלת השוק. בדומה לחיוב שכר דירה, הריבית העסקית לא שייכת לקטגוריית המוסר. במילים אחרות היא אינה מוסרית או לא מוסרית, אלא בסך הכל עניין עסקי. הכלכלן הגדול, אדם סמית (1790‑1723), מגדיר ריבית כצורה של "הון", כלומר חלק מנכסים והתפקוד של עסקים:

[הרווח] שצמח ממנו [=מההון] על ידי מי שאינו משתמש בו בעצמו, אלא מלווה אותו לאחר, נקרא ריבית או 'שימוש בכסף'. זה הפיצוי שמשלם הלווה למלווה, בגין הרווח שהשימוש בכסף מאפשר לו להרוויח. חלק מהרווח שייך באופן טבעי ללווה, אשר מסתכן וטורח ביישום ההון; וחלק שייך למלווה, המעניק לו את ההזדמנות להרוויח רווח זה.^[12]

סמית מתייחס באדישות לריבית; הוא רואה בה מציאות עסקית סטנדרטית, או צורה שולית יחסית של החזר השקעה.^[13]

הרחבת האיסור להלוואות עסקיות

יתכן שמחברי המקרא הסכימו עם תחושותיו של סמית, כיוון שהם לעולם אינם מדברים על ריבית עסקית בצורה זו או אחרת. עם זאת, יתכן שחז"ל ראו את הדברים אחרת, כיוון שהם החילו את האיסור המקראי על כל סוגי הריבית, כולל הלוואות לעסקים. הדבר מעולם לא נאמר בתלמוד, אלא פשוט נלקח כמובן מאליו.

עובדה הלכתית זו בהגהותיו של רבי משה איסרליש (הרמ"א, 1572‑1530) על שולחן ערוך (יורה דעה קס:א):

ואין חילוק בין אם מלוה לעני או לעשיר.

בפירושו על שולחן ערוך (שלעיל), הגאון מווילנה (רבי אליהו מווילנה, 1720-1797) מסביר את סברתו של הרמ"א:

ר"ל [רצה לאמר] אף על גב דנאמר [למרות שהתורה אומרת] "וכי ימוך...  אל תקח... " [אין משמעו שהאיסור מוגבל לעני] ופשוט הוא בכמה מקומות [שחז"ל הטילו את המגבלות לכל סוג של הלוואה].

הגאון מווילנה בהחלט צודק כי היישום הרחב והכולל של החוק ברור אצל חז"ל, לעומת הטקסטים המקראיים. מדוע חז"ל בחרו לקרוא את התורה בצורה כל כך לא אינטואיטיבית, התעלמו מהאיזכורים של העניים ושל הביקורת ההומניטרית, והחילו את האיסור אפילו על הלוואות עסקיות?

הסלידה היוונית מריבית

שלא כמו מחברי המקרא ואדם סמית, הוגים יוונים ורומיים מביעים חוסר נוחות רב כלפי כל סוגי הריבית, כולל ריבית עסקית. כפי שכותב אריסטו (פוליטיקה 1258/ב):

הגיוני ביותר שההלוואה בריבית שנואה, מפני שהרכוש מגיע מן הכסף עצמו, ולא מן הדבר שלשמו הומצא הכסף. הרי הכסף נוצר לשם החלפה, ואילו הריבית מגדילה אותו (מכאן היא קיבלה את שמה: הי לו ד ים דומים למולידיהם, והריבית היא כסף שנולד מכסף [אותה המילה, τοκος, משמשת ביוונית לציון ריבית וילוד]). לכן, מבין העסקים, זהו העסק המנוגד ביותר לטבע.^[14]

עבור אריסטו, כל סוג של ריבית אינו טבעי וחשוד מבחינה מוסרית. חכמי המשנה חיו בעולם הלניסטי וספגו רבים מערכיו. לפיכך, הסלידה היוונית מכל סוגי הריבית עשויה להסביר מדוע חז"ל פירשו את האיסור המקראי כמתייחס אפילו להלוואות עסקיות.

הפיכת הלוואות לשותפויות עסקיות: היתר עסקה

סביר להניח שההלכה הייתה מאפשרת הלוואות עסקיות ליהודים בשיעורי ריבית סבירים אלמלא גינו הוגים יוונים ורומיים את כל סוגי הריבית. בפועל, הרחבת האיסור המקראי ע"י חז"ל יצרה מצב בלתי אפשרי עבור אנשים שרוצים ללוות כסף עבור מיזמים עסקיים.

בכדי לתקן את הבעיה – שלמרבה האירוניה הם יצרו בעצמם – חז"ל המציאו פיקציה משפטית המכונה "היתר עסקה", ההופכת הלוואה לשותפות עסקית.^[15] כלי משפטי זה הפך את "המלווה" ו"הלווה" "ל"שותפים" פיקטיביים במיזם ולפיכך לזכאים למחצית מכל הרווחים ואחראיים למחצית מכל ההפסדים. המלווה בשיטה זו מוותר על זכותו/ה לרווחים בתמורה לזרם הכנסות צפוי. בפועל העסקה נראית אם כך כתשלום ריבית, על אף של שטכנית היא עמלה או קנס. להלן הסעיף הרלוונטי מהיתר העסקה של Star-K^[16]:

הסכמנו לתנאי שאם ___________ (המקבל) ייתן ______% מהכסף שהופקד לטובתו בשנה ל _________________ (המשקיע), למשקיע לא תהיה כל תביעה נוספת לשאר הרווח. המקבל קיבל שכר עבור עבודתו.

למרות שהיתר העסקה תוכנן עבור הלוואות עסקיות, ניתן להשתמש בו טכנית לכל הלוואה. "היתר עסקה כללי" משמש את הבנקים הישראליים באופן אוטומטי לכל ההלוואות. יתר על כן, הוא מתייחס לריבית כאל עניין טכני ולא כאל עניין מוסרי. שיטה זאת מקרבת אותנו משמעותית לשיטתו של אדם סמית.

יישום של דאגות התורה בחיים המודרניים

בתיאוריה ניתן להשתמש בהיתר עסקה בכל ההלוואות, כלומר אפילו בהלוואות הומניטריות. עם זאת, חשוב שלא להסיט את המבט מהבעיות המוסריות שהתורה מוצאת בגביית ריבית מעניים ומאנשים הנמצאים בקריסה כלכלית. חיוב אנשים אלה בריבית על הלוואות היא בעיה מוסרית הרלוונטית היום באותה מידה שהיא הייתה תקפה לפני שלושת אלפים שנה.

הלוואות "יום המשכורת"

לא צריך לחפש יותר מידי כדי למצוא שיטות הלוואה בלתי מוסריות כאלה. דוגמה בולטת לכך היא הלוואות קצרות מועד, שמכונות גם "הלוואות ליום המשכורת". הלוואות שערורייתיות אלו, לרוב בסכומים קטנים  ובריבית גבוהה, מכוונות אל עבר עניים בעלי משרה אך חסרי גישה למערכת הבנקאית הקונבנציונאלית. הם אמורים לשלמה במשכורת הבאה, אך לעתים קרובות הריבית ממשיכה לעלות עד שהחובות גבוהים מהמשכורות.^[17] הלוואות אלה הפכו למקרה קלאסי של נשך כ"נשיכה", הגורמת למקבלי ההלוואה לשקוע בחובות. האיסורים של התורה אמורים להפוך אותנו לרגישים כלפי התנהגות פסולה זו ולהניע אותנו לפעול נגדה.

הלוואות חינם לעניים בעלי משרה

לצד זאת, התורה מציעה תגובה חיובית לעוני, דרך חזרה לעמותות בהלוואות חינם. מוסדות כאלה, שהיו נפוצים בקרב מהגרים וקבוצות אחרות להן לא היתה גישה אל מערכות הבנקאות שלנו, היו בדרך כלל שוליות. אבל דרך מתן הלוואות ללא ריבית לנזקקים הם מבטאים את הרוח של שמות כב:כד.

ארגונים כמו האגודה העברית להלוואות חופשיות ואגודת קיווה הם, לדעתי, דוגמה ומופת במחויבותם לגישה חומלת, אתית ויעילה להקלה על עניים.^[18] בין אם אנו תומכים במוסדות כאלה ובין אם לאו, המחויבות שלנו להימנע מעשיית רווח על חשבון צערם של אחרים צריכה להיות בלתי ניתנת לערעור.