מה ניתן ללמוד ממגילות קדומות על התגבשות התורה

כאשר חוקרי מקרא המבקשים להבין כיצד התחברו הטקסטים המקראיים, הם מושפעים מדרכי הפרסום ווהפצה המוכרות להם. נטייה זו מתקיימת כבר זמן רב. הדורות הראשונים של אנשי ביקורת המקרא במאה התשע עשרה, למשל, התמקדו ברעיון שהתורה החלה כטקסטים עצמאיים, ומאוחר יותר עורך, שפעל כמו מוציא לאור בן זמננו, ערך אותם והפיק מהם מסמך אחיד.

באמצע המאה העשרים, האפשרות שביסוד סיפורי התורה עומדות מסורות שבעל פה קנתה אחיזה בקרב חוקרי המקרא. גישה זו הושפעה מהאופן שבו היסטוריונים הבינו את תהליך ההעברה בעל פה של מסורות באיסלנד ובמקומות נוספים באירופה.

במהלך העשורים האחרונים, הרעיון הישן שסיפורי התורה נוצרו בעקבות הכנסה הדרגתית של תוספות פרי עטם של סופרים (שמכונות כיום עריכות, "redactions") הפך מקובל מאוד. ייתכן שניתן לייחס את הפופולריות המחודשת של הרעיון, המדבר על עיבוד רב־שכבתי של טקסט קיים, לדמיון לעיבוד תמלילים במחשבץ מחבר או כמה מחברים יכולים להוסיף חומרים חדשים לקובץ קיים בלי לשנות את הכתוב בו.

כל אחד מהמודלים שופך אור על היבטים חשובים בהתפתחות התורה וספרי המקרא האחרים. למרות זאת, אני מבקש לטעון שמן הראוי לעיין בקבוצת נתונים קדומים יותר: הממד החומרי של הכתיבה והקריאה בעת העתיקה.

המגילות שעליהן נכתב המקרא

עם ישראל הקדום ושכניו כתבו על גבי חומרים שונים, בהתאם לסוג הטקסט. לוחות חרס קטנים שימשו לכתיבת מכתבים ולרשומות תמציתיות, ואילו לוחות כתיבה גדולים שימשו לכתיבת טקסטים מעט ארוכים יותר, באופן זמני לפחות.^[1] לעומת זאת, מגילות, בין שהיו עשויות מקני גומא (פפירוס) ובין שהיו עשיות עור חיה מעובד, סיפקו משטח גדול יותר לכתיבה, עליו נכתבו טקסטים ארוכים יותר.

כמה חוקרים, בהם לאיוש (לודוויג) בלאו (1861–1936) ומנחם הרן (1924–2015), כבר ניסו לעמוד על ההשלכות של כתיבה על גבי מגילות, אולם המחקרים המוקדמים האלה התמקדו בעיקר במידע המוגבל המצוי במקרא עצמו ובספרות חז"ל.^[2]

ממצאים ארכאולוגיים מספקים לנו מידע חשוב לפתיחת הדיון. יש ברשותנו כיום שפע של מידע מחקרי על מגילות שנמצאו במצרים (הכתובות בכתב היראטי, דמוטי, ארמי־יהודי ויווני־רומאי מוקדם), באתרים במזרח הקרוב כמו דיר עלא ועל מגילות מדבר יהודה. המסמכים הללו קשורים קשר הדוק לשאלות בדבר ההיסטוריה של התחברות הטקסטים המקראיים. להלן נבחן שתיים מן המסקנות שאפשר להסיק מהם.^[3]

עיבוד באמצעות הוספה

הוספת חומר חדש בסופו של חיבור הכתוב על גבי מגילה – תופעה שאני מכנה "עיבוד באמצעות הוספה"^[4] – היא עניין פשוט ויש לה דוגמאות רבות בעולם העתיק. דוגמה ממצרים היא פפירוס צ'סטר ביטי 1: סופר (או כמה סופרים) הוסיף במרוצת הזמן עוד ועוד טקסטים שאינם נוגעים לתוכנו המקורי. יש להניח שהמגילות שעל גביהן נכתבו הטקסטים השונים לא היו בבעלות הסופר, ולכן הוא העתיק את תוכנן מגנזך אל החלקים הריקים בפפירוס שהיה ברשותו.^[5] חשוב לזכור שהן פפירוס והן קלף היו יקרים ותהליך הכנתם לכתיבה היה ארוך ומורכב. משום כך סופרים העדיפו להשתמש בחלקים הריקים במגילות שהיו ברשותם לפני שרכשו מגילות חדשות. עיבוד באמצעות הוספה שימש גם להוספת נספחים לטקסט העיקרי.^[6]

הכתיבה על מגילה זו ועל מגילות פפירוס אחרות החלה בצד "הקדמי" (recto) של המגילה, שבו הסיבים מקבילים לטקסט. אם רצו להוסיף טקסט למגילה שכזאת, המשיכו לכתוב עד שמילאו את הצד הזה, ואז הפכו את המגילה וכתבו על גבי הצד השני (verso).

אפשר לראות תהליך דומה במגילות קומראן, אף שקשה יותר לכתוב בצד השני של מגילות העשויות מעור חיה מעובד (סוג מוקדם של קלף).^[7] על פי רוב כתבו על הצד החיצוני (צד השיער) של העור ורק לעיתים נדירות כתבו על הצד הפנימי, שהכתיבה עליו לא הייתה איכותית. במגילות פפירוס, לעומת זאת, ניצלו בעת הצורך את האפשרות לכתוב על הצד השני.

דוגמאות מן המקרא: הנספח לספר ויקרא

בויקרא כז יש דוגמה טובה לעיבוד באמצעות הוספה בטקסט מקראי. במקור הספר הסתיים בפרק כו, שבו מתוארות ברכות וקללות (כו:א–לח) ואחריהן קבוצת הבטחות נוספת בדבר מחויבותו המתמשכת של י־הוה למי שיישאר בגלות (כו:לט–מה).^[8] פרק זה נראה כסיום הגיוני לספר, והפסוק האחרון בו חוזר ואומר שי־הוה נתן לישראל את כל החוקים הכתובים בספר דרך משה בהר סיני:

^{ויקרא כו:מו} אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְ־הוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

אחרי מה שנראה כסופו של הספר, בפרק כז מסופר שי־הוה פונה אל משה שוב ("וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר"; ויקרא כז:א), ומצווה עליו לדבר אל בני ישראל ("דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם"; ויקרא כז:ב¹) ולמסור להם מערכת מפורטת של הנחיות להתרת נדרים מסוגים שונים (ויקרא כז:ב²–לג).

כפי שידוע לחוקרים זה זמן רב, מערכת הדינים הזאת היא טקסט חדש ונפרד שנוסף לספר.^[9] יש להניח שמחבר הדינים רצה להבהיר שההנחיות האלה, כמו החוקים הכתובים בויקרא א–כו, הן חלק מקורפוס החוקים והמשפטים שמשה נתן לבני ישראל בהר סיני. לפיכך הוא חתם את הספר בחזרה מקשרת (Wiederaufnahme),^[10] וחוזר על פסוק הסיום של פרק כו:

^{ויקרא כז:לד} אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.

דוגמאות נוספות

גם בטקסטים אחרים במקרא יש תוספות או נספחים שיכולים לשמש דוגמה לעיבוד באמצעות הוספה:

שופטים יז–כא: אחרי הסיפורים על השופטים שקמו לישראל בא נספח שבו שני סיפורים, הממוסגרים במשפט "בימים ההם אין מלך בישראל".

במדבר לג–לו: אחרי הסיפור על התיישבות השבטים גד, ראובן וחצי המנשה בעבר הירדן יש בספר במדבר ארבעה פרקים נספחים, שבהם מתוארים נתיב המסע וחוקים שונים הנוגעים לקרקע ולירושה.

שמואל ב כא–כד: אחרי הסיפור על מרד שבע בן בכרי ודיכויו, ספר שמואל מסתיים בכמה סיפורים, שירות ורשימות הקשורים לתקופה מוקדמת יותר בחיי דוד.

תהילים קנא (המסורת היוונית) / תהילים קנא–קנה (המסורת הסורית): ניכר שמזמור קנ בתהילים חותם את הספר, משום שנמנים בו כלי הנגינה שמיועדים ללוות את אמירת המזמורים. יש מסורות המוסיפות מזמורים אחר פרק זה.

ירמיה נב (נוסח המסורה): בסוף ספר ירמיה בנוסח המסורה מועתק קטע מספר מלכים (מלכים ב כד:יח–כה:ל) המתאר את חורבן ירושלים וכך ומראה את התגשמות נבואת החורבן.

ישעיה לו–לט: בסוף החלק המוקדם בספר ישעיה, המיוחס לנביא בן המאה השמינית שזה היה שמו, מופיעים שלושה פרקים מספר מלכים המספרים את קורות התקופה, ובתוך כך כמה ממעשי ישעיה (מלכים ב יח–כ). בנוסח הקיים בידינו מופיע אחרי הפרקים האלה (החל מפרק מ) חיבור פרי עטו של נביא אחר, ישעיה השני, המתאר את ראשית התקופה הפרסית. עם זאת המגילה המקורית הסתיימה בגרסה כלשהי של פרק לה, ואחריה הופיעו ארבעת פרקי הנספח.

דוגמאות דומות מצויות גם במקורות חוץ־מקראיים:

פפירוס אמהרסט 63 כולל את הסיפור המצרי על שני האחים בעמודות האחרונות (עמודות xviii–xxiii).^[11]

סרך היחד מקומראן: לגרסאות שונות של הטקסט סיומות שונות.^[12]

בין החוקרים שוררת הסכמה רבת שנים בדבר אופיים המשני של החומרים האלה. אולם ייתכן שרבים לא עמדו על כך שעיבוד שכזה, שנעשה באמצעות הוספה, אופייני במיוחד למדיום המגילה. רוצה לומר, התוספות הבולטות לסוף ספר ויקרא וחיבורים עתיקים אחרים – במקרא ומחוץ לו – משקפות את העובדה שהחיבורים האלה נכתבו על גבי מדיום עתיק ספציפי, מגילות, שאפשר היה להוסיף על גביו טקסטים בקלות.

אורך המגילה ושטח הכתיבה

ברמת התאוריה אפשר להכין מגילות בכל אורך, ויש בידינו לפחות דוגמה אחת למגילה ממצרים העתיקה, פפירוס האריס, שאורכה למעלה מארבעים מטרים. מגילה עצומה זו כוללת העתק של "ספר המתים", אוסף כישופי מוות שנועד להיקבר ולהיקרא על ידי האלים; בני אדם לא היו אמורים לפרוש את המגילה בפועל ולקרוא בה.

רבות מן המגילות הארוכות והרחבות ממצרים מכילות רישומים בענייני ממשל; בזכות גודלן יכלו לרשום בהן מספר גדול מאוד של עסקאות. הקריאה במגילות הללו הייתה מגושמת ולא התאימה לשימוש יומיומי, אבל הן שימשו תיעוד כתוב ואפשר היה לעיין בהן בעת הצורך אם התעוררה מחלוקת.

לעומת זאת, גודלן של מגילות ששימשו לקריאת טקסטים היה צנוע יותר. למעשה, רבות מן המגילות האלה נחתכו מתוך מגילות ממשל ישנות: המגילות הגדולות נחתכו לרוחבן, הכתובת נמחקה בסמרטוט והטקסט החדש נכתב עליהן, וכך נוצר אפוא "פלימפססט" (palimpsest). את המגילות הצרות יותר הסופרים יכלו להניח בחיקם ולעיין בהן. ההיסטוריון הצרפתי ז'ק מונפרן (1924–1998) כתב על פורמט הדף במצרים ובמזרח הקרוב את הדברים הבאים:

מאז ומעולם, מגבלות שדה הראייה האנושי הובילו לחלוקת הכתיבה לעמודות. גובה היריעה קבע את הממד האנכי ואילו הרוחב [של העמודה] נקבע לפי רוחב היריעה ששתי ידי הקורא יכולות לפרוש בקלות לנגד עיניו ולפי אורכה של סדרת הסימנים שהעין יכולה לקלוט בלי להתבלבל בין השורות שמעל ומתחת.^[13]

הסופר הממוצע בן העת העתיקה היה מתקשה לקרוא במגילות גדולות שגובה העמודות בהן עולה על 20 סנטימטרים או לאחוז בהן, בייחוד לאור העובדה שייתכן שחלק מן הקוראים בעת העתיקה היו קטני קומה בהשוואה לגברים מודרניים הנהנים מתזונה עשירה.^[14] גודל העמודה בטקסטים שנועדו לקריאה מתמשכת נבעו ממציאות גוף האדם – הידיים האוחזות במגילה והעיניים הקוראות קטעים מתוכה.

גודל הגוף, מוטת הזרועות ודרך האחיזה במגילה בפועל הובילו גם להגבלת אורך המגילות שנועדו לקריאה מתמשכת. סקירה שערכתי לגבי מגילות ממין זה מתרבויות עתיקות שונות (למשל מצרים ויוון) העלתה שאורך המגילות שעליהן נכתבו טקסטים מסוג זה היה בדרך כלל פחות מעשרה מטרים.^[15] הגודל הזה חופף פחות או יותר לגודלן הצנוע של מרבית המגילות שנמצאו בים המלח. יוצאות מן הכלל כמה מגילות בפורמט גדול, בעיקר של ספרי התורה, שלהן מאפיינים דומים למגילות יווניות באיכות גבוהה ("דלוקס") שנועדו לתצוגה ולא לקריאה רציפה.^[16]

לסיכום, בעת הכנת מגילות שמיועדות לקריאה בידי בני אדם, מן ההכרח להגביל את גודל היריעה והעמודה. למחקר טכני של אורך המגילות יש השפעה ישירה על תאוריות בדבר התחברות טקסטים עבריים חשובים כמו התורה.

ההשלכות של גישת המגילות ההיסטורית־חומרית על חקר המקרא

יש להניח שאורכן המוגבל של מגילות (ספרותיות) בעולם העתיק הוביל לחלוקת התורה לחמש המגילות המכונות "חומשים" (ברבים מן הטקסטים החז"ליים), או פנטטויך ("חמש מגילות" בלטינית).^[17] עניין זה יכול להסביר גם את חלוקת הרצף הסיפורי בספרים ההיסטוריים במקרא. כלומר, את היווצרות החיבורים המוכרים לנו כיהושע, שופטים, שמואל, מלכים וכו' כספרים עצמאיים הכתובים על מגילות נפרדות, שרבות מהן נחתמות בתופעת ה"עיבוד באמצעות הוספה" כפי שתוארה למעלה.

התייחסות לאורכה הטיפוסי של מגילה ספרותית יכולה להעשיר גם את הדיון בתאוריות ספקולטיביות יותר בדבר מקורות ספרי המקרא העתיקים והתהליך שבהם נאספו. אף שחוקרי המקרא מרבים להניח הנחות בדבר קיומם של מקורות קדם־מקראיים גדולים, כמו חיבור כוהני או ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, הם לא הביאו בחשבון את השאלה אם החיבורים המשוערים הללו יכלו להיכתב על גבי מגילה אחת באורך סטנדרטי. המחקר הראשוני שערכתי, המתבסס על צפיפות הכתב במגילות ממגילות ים המלח שהשתמרו היטב, מעלה שהחיבורים הללו היו ארוכים מכדי להיכתב על גבי מגילה אחת.

כמובן, יש אפשרות שהחיבורים האלה נכתבו בכמה מגילות, בדומה לאפוסים ההומריים (האיליאדיה והאודיסאה). אני סבור שהגיוני שכך אומנם נמסרה המסורת הכוהנית; סימנים אפשריים לחלוקה מוקדמת (של ס"כ) למגילות מצויים בקטע שנראה כדברי הקדמה לְמגילה בשמות א:א–ה (ס"כ). בנוסף יש סימנים אפשריים לסיומות של מגילות כוהניות מוקדמות, כמו למשל הנספחים הברורים לסיפור סיני שהיום מופיעים באמצע ספר במדבר (במדבר ה–י). עם זאת, כפי שמנחם הרן כתב לפני שנים רבות, חיבורים מרובי מגילות שכאלה היו חריגים בעולם העתיק.^[18]

חוקרי מקרא יכולים להפיק תועלת רבה מן הידיעה אם הטקסט של המקורות שהם מציעים שהתקיימו בעבר היה יכול להיכתב על גבי מגילה אחת. השאלה גדולה עוד יותר לאור העובדה שמגילות ים המלח נכתבו בכתב קטן בהרבה מהכתב שבו נהגו לכתוב בתקופת הברזל ובתקופה הפרסית, ומשום כך יש להניח שבאופן יחסי הן הכילו הרבה יותר טקסט ממגילות מתקופות קדם־הלניסטיות.

עלינו לשקול את האפשרות שהשינוי הגדול בצפיפות הכתיבה, שהתרחש אי שם בסוף התקופה הפרסית או בתחילת התקופה ההלניסטית, הוביל לקיבוצם של אוספים שנכתבו במקור במגילות נפרדות למגילה בודדת.^[19] ייתכן שקורפוסים של מסורות קשורות, שנכתבו במגילות נפרדות עד לסוף התקופה הפרסית (למשל מזמורי תהילים או הנבואות המיוחסות לישעיהו או לירמיהו), צורפו ונכתבו יחד (בכתב קטן יותר) על גבי מגילות בודדות גדולות יותר האופייניות לתקופה ההלניסטית.^[20]

גישת המגילות

עושר המידע על מגילות עתיקות שיש בידינו מאפשר לאסוף, למדוד ולהשוות מגילות ספרותיות מתקופות וממקומות שונים, ואני וחוקרים נוספים כבר עוסקים בכך.^[21] לעבודה על מה שאפשר לכנות "גישת מגילות היסטורית־חומרית" למקרא יש פוטנציאל גדול להעשיר בעתיד את חקר המקורות והתהליכים שהובילו להיווצרות התורה וחיבורים מקראיים חשובים אחרים.^[22]