טקס הסוטה: היתר לבעל קנאי להישאר עם אשתו

ספר דברים מתאר מבחן "מים מאררים" או "טקס סוטה" (במדבר ה:יא–לא) שבו בעל שחושד באשתו בבגידה מביא אותה לפני האלוהים במקדש.^[1] הטקסט מציג טקס מפורט השזור במשמעויות מאגיות.

ברגע שמביאים את האשה לפני הכהן (פסוק טו), הוא מערבב מים קדושים ביחד עם עפר מקרקע המשכן (פסוק יז), מביא את האשה לפני י-הוה, ומגלה את שערה (פסוק יח). בזמן שהיא אוחזת במנחתה והוא אוחז בתערובת המים הקדושים, הכהן משביע אותה שהיא תשתה שיקוי שיגרום לנפילת ירכיה ולהתנפחות בטנה במידה והיא אשמה, ועל כך עונה האשה "אמן אמן" (פסוקים יט–כב).

לאחר מכן הכהן מוחה את האלה במים והיא שותה את השיקוי (פסוקים כג–כד), ואז או שהקללה מתממשת או שהיא תהרה ילד (פסוקים כז–כח).

חז"ל מבטלים את הנוהג

המשנה מתארת כיצד בוטל טקס זה (מסכת סוטה ט, ט):

משרבו המנאפים פסקו המים המרים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו’^[2]

נראה כי הדאגה של המשנה כאן היא להימנע מ'שחיטה סיטונאית' של נשים צעירות, גם אם הן בוגדות. לחלופין, רמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1194–1270), בפירושו על דברים ה, כ מסביר כי הטקס מפסיק לתפקד בחברה מלאת חוטאים:

והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום… ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות.^[3]

הדאגה כאן מבטאת חשד בטקס שיעילותו מבוססת על מאגיה, או כפי שכותב רמב"ן, על התערבות ניסית.

טקסים מאגיים בהקשר היסטורי

מנקודת מבט דתית-היסטורית, השימוש במאגיה לקביעת אשמתה או חפותה של אשה לא היה יוצא דופן במזרח הקדום. לדוגמא, בחוקי חמורבי מצויה הדרך הבאה לפתרון השאלה:

§132 אם התפרסמה רכילות המאשימה אשת איש במעורבות עם גבר אחר, והיא לא נתפסה שוכבת עם גבר אחר - היא תוגש למבחן הנהר האלוהי (^dID) עבור בעלה.^[4]

על פי חוק זה, אשמתה או חפותה של האשה מוכחות בקפיצה לנהר, בשליטתו של אל הנהר, איד (Id). אם היא טובעת, היא אשמה, אם היא שורדת, היא חפה מפשע; הישרדותה או מותה אינם תלויים ביכולתה לשחות או בכוח הזרם, אלא הם השתקפות של רצון אל הנהר.

באופן דומה, ניתן להבין את הקטע מספר במדבר, לפיו בטנה מתנפחת או שהיא תהרה בעתיד, כמשקף את הצלחת הטקס שבוצע לפני י-הוה. למרות זאת, קשה יותר להבין את הטקסט המקראי, במיוחד בשל כמה פרטים מעורפלים: מה המשמעות שבטנה של האשמה מתנפחת? האם זו צניחת הרחם או משהו אחר?^[5] מתי ואיפה זה יקרה: מיד במתחם הקדוש או בעתיד במקום אקראי?^[6]

את התוצאות של החפה מפשע קשה להבין באותה מידה: האם היא תיכנס להריון כתוצאה ישירה מהטקס? בשלב מאוחר יותר? יתר על כן, האם הטקסט רומז להריון, או שמא מתאר הפלה?^[7] עד כה, שאלות אלו טרם זכו לתשובות מספקות.

המוזרות של הטקס גורמת לנו בדרך כלל להתמקד בהיבטיו, בהשפעות המוזרות שיש לשיקוי על גופה של האישה, ובשאלת חפותה או אשמתה. אף על פי כן, התמקדות זו מטשטשת היבט מרכזי של הטקס: הצורך להרגיע את קנאת הבעל.

ק.נ.א כמילה מנחה

כללי החוק המקראיים קובעים תמיד, ברישא שלהם (חלק ה"אם" הראשוני), את המקרה ותיאורו, ואחריו את ההשלכות של סעד משפטי או פרקטיקה משפטית ספציפית בסיפא (החלק האחרון, ה"אז"). יש להגדיר בבירור מקרה משפטי כדי שיהיו לו השלכות משפטיות, ואם החוק הופר, הוא יוביל לעונש.

חשוב לציין כי בבמדבר ה, המקרה המשפטי נובע לא רק מ"הסטייה" של האשה אלא מהרגשת "רוח קנאה" של בעלה:

רישא

^{במדבר ה:יב} …ישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. ^ה:יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אשה וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. ^ה:יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.

סיפא

^ה:טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן…

בפסוקים יב-יג נאמרו עובדות המקרה: אשה בגדה (באופן שחזר על עצמו) בבעלה. הוא - וזה חשוב - יודע על כך, או לפחות מאמין שהוא יודע. אם הוא לא היה יודע, המבחן לא היה נעשה. עם זאת, היא לא נתפסה בשעת מעשה (פסוק יג), מכיוון שהדבר יוביל לגזר דין מוות. במקום זאת, היא מובאת לפני הכהנים ונתונה למבחן המים המאררים.

פסוק טו מתחיל את הסיפא, כשהבעל מביא אותה כתוצאה מהפשע המשוער. המשמעות היא ש"רוח הקנאה" של הבעל מובנית תחבירית כחלק מהמקרה המשפטי ברישא. למעשה, זוהי מהות התיק המשפטי, שכן ללא עדים או תפיסה בשעת מעשה, לא יכול להיות עונש על קיום יחסי מין אסורים, משוערים או מוכחים (כמו בויקרא כ:י ובדברים כב:כא–כב).

במילים אחרות, המקרה איננו חשד בבגידה, כאשר הקנאה רק מסבירה מדוע הבעל מביא את המקרה לדין. אדרבה, המקרה הוא שהבעל חושד בבגידה והוא גם מרגיש קנאה. הכהנים צריכים להתמודד עם הקנאה באותה מידה שהם צריכים להתמודד עם ההאשמה.

חשיבותה של הקנאה מודגשת על ידי אופן שימושו של הטקסט בק.נ.א כ'מילה מנחה', מילה או שורש החוזרים על עצמם כדי להדגיש רעיון;^[8] תיאור המקרה, הקורבן והאפיון הסופי של הטקס (זאת תורת ה...), הציגו מונחי מפתח שכולם סובבים סביב "רוח קנאה", "מנחת קנאות", "מנחת קנאה", ו"תורת הקנאות".

למה לא גירושין?

הבחירה להכפיף את אשתו למבחן המים מנוגדת ואף מתנגשת עם התיאור של אופן פעולתו של הבעל האומלל בספר דברים, שם הוא מגיש לה מסמך גירושין (ספר כריתֻת; דברים כד:א; ג).^[9]

^{דברים כד:א} כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.^[10]

ברור שהמקרה המוצג בדברים כד, המתאר משהו מגונה אך לא מעשה של ממש, אמור להסתיים בגירושין.

בהתאם לכך, בבמדבר ה, שם לבעל יש חשדות אך לא הוכחות מוצקות, היינו מצפים שהחוק יסתיים בגירושין.^[11] ובכל זאת, במקום לכתוב לה "ספר כריתֻת", הוא לוקח אותה אל הכהנים לבצע את טקס הסוטה.

טקס להצלת נישואין

לפיכך, יש להבין את הטקס בבמדבר ה על רקע המקרה הסטנדרטי כפי שמוצג בספר דברים כד. אם הבעל איננו מעוניין להתגרש ממנה, הוא מתמודד עם הבעיה שהוא נשוי לאשה האסורה עליו. זה משתלב גם עם ההבנה החז"לית של הטקס, הרואה בכך דרך לאפשר לגבר לחזור לאשתו. לדוגמא, רש"י כותב (במדבר ה:לא):

משישקנה תהיה אצלו בהיתר ונקה מעון, שהסוטה אסורה לבעלה.

יש לציין כי במקום השורש נ.א.ף, שאיננו מופיע בטקסט,^[12] האשה מתוארת כטמאה או במילות הפסוק "אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה",^[13] מהשורש ט.מ.א.

הרעיון כאן הוא שהמשך איחוד כזה עם אשה טמאה יכול להשפיע על הגבר, שיהפוך לטמא בעצמו כתוצאה מקיום יחסים עימה. זהו אותו שורש המשמש להסבר מדוע גבר שמתגרש מאשתו לא יכול להתחתן איתה אם היא הייתה בינתיים עם גבר אחר:

^{דברים כד:ד} לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁהאַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְ־הוָה...^[14]

המונח כאן, הֻטַּמָּאָה, טומן בחובו גם את המשמעות של טומאה אפשרית של הבעל, שכן טומאה היא דבר שיכול לעבור מאדם אחד לאחר, בוודאי לאחר מגע מיני. ואם נחזור למקרה הסוטה, כשהבעל מביא את אשתו לכהן, הוא מודע לכך שהשהות איתה יכולה להביא עליו טומאה זו. בנוסף, עליו להבין שהוא כבר טמא, שכן ככל הנראה הוא קיום איתה יחסי מין לאחר שזנתה לראשונה.

"רוח הקנאה" העולה על הגבר, מבטאת את מצב התודעה הבא: אדם מאמין שאשתו ביצעה ניאוף, הוא עדיין רוצה להישאר איתה, אך חושש מההשלכות של החלטה כזו. לפיכך, הוא פונה לטקס לא כדרך לחשוף את בגידה אלא להוכיח את חפותה. ליתר דיוק, הטקס מסיר את האיסור, שלדעתי כבר היה בתקופת המקרא, של הישארותו נשוי לאשה שלכאורה בגדה בו.

יחזקאל: אלוהים מביא לידי סיפוק את רוח קנאתו לפני שהוא מתפייס עם ישראל

קנאת הבעל מופיעה גם בשני פרקים של יחזקאל, המשתמשים שניהם במצב של אשה בוגדת כמשל לפולחן ישראלי לאלים אחרים, כאשר י-הוה ממלא את תפקיד הבעל הקנאי. אין הכוונה לתחושות קנאה פשוטה, אלא לקנאתו של אלוהים, מושג בעל משמעות דתית ולא רק אישית, המופיע פעמיים בתורה (במדבר כה, יא ודברים כט, יט), ובספרות הנבואית כולה.

יחזקאל טז

ביחזקאל טז, אלוהים אומר לישראל הבוגדת כי תחילה יעניש אותה בחומרה בכך שיאפשר לאוהביה לשעבר להשמיד אותה:

^{יחזקאל טז:לח} וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה. ^טז:לט וְנָתַתִּי אוֹתָךְ בְּיָדָם.

^טז:מב וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִימִמֵּךְ וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד.

במילים אחרות, העונש יספק את קנאתו של י־הוה, וירגיע אותו.^[15] זה מוביל להבטחה של י־הוה לפיוס בסוף הפרק:

^{יחזקאל טז:ס} וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם.

במקרה זה, העונש שמגיע כתוצאה מקנאתו של י-הוה מאפשר לו להישאר עם אשתו ישראל, גם לאחר בגידתה.

יחזקאל כג

יחזקאל כג משתמש במשל של שתי אחיות, אָהֳלָה וְאָהֳלִיבָה, כדי להסביר את חורבן שומרון וירושלים, בירות ישראל ויהודה. כל אחת מהן בוגדת בבעלה י־הוה עם אוהבים זרים, ושוב, העונש הוא הרס בידי מאהביה לשעבר כדי לספק את קנאת י־הוה:

^{יחזקאל כג:כה} וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה אַפֵּךְ וְאָזְנַיִךְ יָסִירוּ וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל הֵמָּה בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ יִקָּחוּ וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ.

אף על פי שפרק זה אינו דן במפורש בפיוס, הרעיון שיש לי-הוה ולישראל / יהודה עתיד משותף מרומז בכתוב:

^{יחזקאל כג:כז} וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּתֵךְ מִמֵּךְ וְאֶת זְנוּתֵךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם וּמִצְרַיִם לֹא תִזְכְּרִי עוֹד.

למרות שיחזקאל דן בניאוף ובקנאת בעל, הוא מנסה להעביר מסר לשומעיו לגבי אלוהים. בכך שהלכה אחרי אלים זרים, ישראל טימאו את י־הוה, את בית מקדשו ואת אדמתו (יחזקאל משתמש בשורש ט.מ.א שש פעמים בפרק כג.) כתוצאה מכך אין לי־הוה ברירה אלא להעניש אותם בחומרה, אך זאת על מנת להסיר את הטומאה ולהרגיע את רוח קנאתו.

במילים אחרות, י־הוה עצמו נגוע או מטומא על-ידי התנהגותה המופקרת של אשתו, ישראל, בהליכתה אחרי אלים או פטרונים אחרים, ועליו להתנקות מכך באמצעות ענישתה. ברגע שזה קרה, י־הוה שוב חופשי להישאר כאלוהי ישראל, ללא חשש מטומאה נוספת. במילים אחרות, ענישת האשה היא הדרך היחידה להשיג את ההיטהרות שלו.

מנחת קנאות: הקנאה הכפולה

הצורך להסיר את רוח הקנאה של הבעל מתבהר בתיאור מנחת האשה המלווה את הטקס:

^{במדבר ה:טו} וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן.

כקורבן, מנחת הקנאות שונה משמעותית מהכנת המנחות "הרגילה": היא אינה מכילה שמן או לבונה, והיא דורשת קמח שעורה במקום קמח חיטה עדין (סולת). אברהם אבן עזרא מציע כי פשטות המנחה היא תזכורת לכך שהאשה מביאה אותה בגלל חטא (אפשרי), ואילו הרמב"ן מרחיק לכת ומציע כי פשטותה מסמנת אותו כ"מנחת עונש" עבור האישה. מכל מקום, המנחה מסמלת ומבליטה את החטא, אך איננה מכפרת עליו.

זהו המכנה המשותף היחיד בין הבעל לאישה. מצד אחד, המנחה היא שלה, והיא מעבירה את התבואה לידי הכהן (פסוק כה). מצד שני, הטקסט מתחיל באומרו שהוא מביא את המנחה עם אשתו ומטעמה, אך לא "לטובתה".

במקום זאת, למרות שמנחה זו עשויה לתפקד כתזכורת לחטא האישה, היא לא באה לכפר עליו, אלא להתמודד עם בעיית הקנאה. למעשה, צורת הרבים של המונח "מנחת קנאות" משקפת את האופי הכפול של הקנאה כאן. קנאת האיש על היותו נבגד וקנאת אלוהים על כך שהיא מטמאת את עצמה ואת בעלה - כי ניאוף בתורה נתפס כחטא דתי ולא כחטא כלפי הבעל (ראה בעיקר בראשית לט:ט). רש"י (במדבר ב:טו, עיין בספרי לשמות ח) מקשר בין הדברים:

מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל.

הרעיון שהמנחה, והטקס בכללותו, נועדו להרגיע את קנאת הבעל בא לידי ביטוי בפסוק הסיכום של היחידה:

^{במדבר ה:לא} וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָו‍ֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ.

בקיצור, יש להבין את המנחה ביחס אליו ולקנאתו, ולא ביחס אליה ולחטא שלה.

עוונה לעולם אינו מתכפר – רק עוונו

אם הבנה זו נכונה, העוון המתואר בבמדבר ה איננה הניאוף לכשעצמו, אלא האשמה שהיא יוצרת בכך שהיא מטמאת את בעלה, כבן זוגה המיני, ומעוררת את קנאתו. העוון שלה, בין אם על הניאוף עצמו ובין אם על טומאת בעלה, לעולם איננו מתכפר, למעשה. עליה להמשיך ולשאת את "עֲו‍ֹנָהּ" לנצח (פסוק לא). הטקס משחרר רק אותו מעוון (אך לא מ"עוונו"!).

לכן, תורת הקנאות, איננה מספקת אמצעי להרשיע אשה בניאוף (גם אם זו הייתה יכולה להיות הכוונה בשלב מסוים, לאור המסורת הטקסטואלית של טקס ההשבעה; פסוקים יט–כד), אלא אמצעי לאיחוד מחודש של הזוג.