הלקח של הקוראן מקריאת שמע: הפנו את ליבכם לאלוהים

קטע הקִיבְּלָה - רקע והקשר

על פי המסורת המוסלמית, הקִיבְּלָה (قبلة), דהיינו, כיוון התפילה של המוסלמים, היה בעבר ירושלים, בדומה למסורת היהודית, לפני שהעבירו אותו לעיר מַכַּה (באיות עממי 'מֶכָּה').^[1]

במקורות יהודיים, מנהג התפילה לכיוון ירושלים מתואר לראשונה בספר דניאל, בסיפורו של המלך דָרְיָוֶשׁ המדי, שאסר על תפילה או עתירה לכל אלוהים או לכל אדם מלבדו:

^{דניאל ו:יא} וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה.

(וְדָנִיֵּאל, כַּאֲשֶׁר יָדַע שֶׁנִּרְשַׁם הַכְּתָב, נִכְנַס לְבֵיתוֹ, וְחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לוֹ בַּעֲלִיָּתוֹ נֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, וּזְמַנִּים שְׁלשָׁה בַּיּוֹם הוּא כוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו, וּמִתְפַּלֵּל וּמוֹדֶה לִפְנֵי אֱלֹהָיו, כָּל-עֻמַּת שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מִלִּפְנֵי זֶה.)

הקוראן מגן על שינוי כיוון התפילה בקטע הקיבלה (קוראן 2:150-115, 177) המופיע בסורה (פרק) השניה והארוכה ביותר של הקוראן, הידועה בשם סורת אל-בַּקַרה (البقرة – "סורת הפרה").^[2] ההקשר של קטע זה הוא הגנה על קהילת הקוראן.

הגנה על האסלאם מפני "עם הספר"

לפני קטעי הקיבלה, הטקסט מתייחס לא אחת לפולמוסים בין קהילת הקוראן לבין "עם הספר", מונח המתייחס בדרך כלל ליהודים ו/או נוצרים המאמינים בתנ"ך. כך למשל, על מנת לחזק את נחישותם של המאמינים למלא אחר הנחיותיו, מזהיר הקוראן:

^{קוראן 109:2} רבים מבין בעלי הספר היו רוצים להחזירכם להיות כופרים לאחר שכבר האמנתם, מתוך קנאה המקננת בנפשם, אף כי התבררה להם האמת ("אל-חאק")^[3]... ^110:2 קיימו את התפילה ותְנו זַכַּאת [צדקת חובה], כי כל טובה שתקדימו לעשות למען עצמכם, תמצאוה אצל אלוהים, כי אלוהים מבחין באשר תעשו.^[4]

במילים אחרות, קהילת הקוראן צריכה פשוט להמשיך לעשות טוב ולהתעלם מהעלבונות המגיעים מהיהודים והנוצרים. הטקסט ממשיך:

^{קוראן 111:2} הם אמרו: לא ייכנס לגן עדן^[5] בלתי אם היהודי או הנוצרי. לזאת הם נכספים...^[6]

קטע זה כתוב מנקודת מבט מתגוננת. על פי הקוראן, יהודים ונוצרים טוענים כל אחד כי דתם היא האמת היחידה, ולמרות שהם נלחמים זה בזה (כפי שמוזכר רק שני פסוקים אחר כך), שניהם תוקפים את הלגיטימיות של התגלות הקוראן.

במקביל, הקוראן מזהיר מפני אלה המנסים לסגור את בתי התפילה:

^{קוראן 114:2} מנוּוָלים מכל הם החוסמים את [הכניסה אל] מסגדי אלוהים ומונעים את הזכרת שמו בהם, ואצים להחריבם.^[7]

לפיכך, פולמוס ורדיפה הם הרקע לקטע של הקיבלה, המגן על מנהג הפולחן של קהילת הקוראן.

אלוהים נמצא בכל מקום

קטע הקיבלה מתחיל כך:

^{קוראן 115:2} לאלוהים המזרח והמערב, ובכל אשר תִפנו שָׁם פנֵי אלוהים. אלוהים מקיף כל מרחב ויודע .^[8]

במילים אחרות, לפני שעוסקים בשאלה לאיזה כיוון המתפלל צריך לפנות כאשר הוא מתפלל לאלוהים, הטקסט מבהיר כי למען האמת כל כיוון פונה לאלוהים. נושא זה חוזר על עצמו לאורך כל הקטעים, ומהווה סימן לחלוקת קטע הקיבלה לחלקים.^[9]

אברהם מכונן את המקום

החלק הראשון של קטעי הקיבלה (קוראן 2:141-115) מדגיש את אמונתו של אברהם ואת אחדותו של האל. בעקבות מספר פסוקים המפרטים פולמוסים עם נוצרים ויהודים, הקטע מסביר כי אברהם עצמו הקים את בית האלוהים:

^{קוראן 125:2} שמנו את הבית מחוז חפץ לאנשים ומקום מבטחים. קחו לכם את מקום אברהם למקום תפילה. ציווינו על אברהם ועל ישמעאל לאמר, "טַהֲרו את ביתי למען המקיפים אותו ולמען הפורשים אליו ולמען הכורעים והמשתחווים. ^[10]

פרשנים מוסלמים מבינים את המילים "בית" ו"מקום" ככינויים לכַּעְבָּה במכה, על אף שזה לא נאמר במפורש בקוראן עצמו.^[11] הקטע ממשיך בתפילה שנאמרה על ידי אברהם וישמעאל במהלך הבנייה. חלק מן התפילה הוא הבקשה שאלוהים יהפוך אותם לכנועים (מוסלימאין) לאלוהים.^[12] הקורא יזהה כאן את המילה "מוסלמי" שמשמעותה "מי שנכנע [לאלוהים]." הקטע קושר בין צדקתו של אברהם לגישה דתית זו.

הכנעה: קיבלה וקבלת עול מלכות שמיים

הטקסט ממשיך:

^{קוראן 130:2} מי ימאס בדת אברהם מלבד האיש אשר מילא את לבו סִכלות? הן בחרנו אותו בעולם הזה, ובעולם הבא הוא נִמנֶה עִם הישרים. ^131:2 ריבּונו אמר לו, "התמסר! (אסלים)" אמר, "מתמסר (אסלַמתו) אני לריבּון העולמים."^[13]

כפי שציינו, התמסרות לאלוהים היא מושג מרכזי באיסלאם, וממנה הוא לוקח את שמו. הרעיון מהדהד את המושג "קבלת [עול] מלכות שמים" הרווח בטקסטים יהודיים חז"ליים, ומשמעו קבלת ריבונות האל.^[14] לפי חז"ל, זהו תפקידה של הפסקה הראשונה של שמע (דברים ו:ד-ט). לעומת זאת, הפסקה השנייה שמתחילה ב"וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ" (דברים יא:יג-כא), עוסקת לפי חז"ל  בקבלת עול המצוות (מסכת ברכות ב ע"ב): ^[15]

אמר ר' יהושע בן קרחה: ולמה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? אלא יקבל עליו^[16] מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות...

לשורש ק.ב.ל של המילה בעברית "לקבל" יש את אותה משמעות בערבית, והוא משמש במונח "קיבלה".^[17] על ידי כניעתו לאלוהים, אברהם מקבל עול מלכות שמיים.

מות קדושים

על אף שהקוראן אף פעם לא מתייחס במפורש לקריאת שמע או לטקסטים חז"ליים על שמע ותפילה, אני מאמין שהקוראן מודע להם ועוסק בהם באופן מרומז.^[18] כך משתמע מתוך עין בפסוק הבא לאור הפרשנות החז"לית לפסוק השני של קריאת שמע. הקוראן כותב:

^{קוראן 132:2} אברהם ציווה זאת לבניו, וגם יעקב: "בנַי, אלוהים בחר למענכם את הדת, והֱיו מִתמסרים בטרם מותכם”.^[19]

אזכור המוות כחלק מההתמסרות מתחבר לפרשנות החז"לית לציווי של שמע:

^{דברים ו:ה} וְאָהַבְתָּ אֵת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.^[20]

המשנה מפרשת את משמעותה של אהבת אלוהים "בכל נפשך" (מסכת ברכות ט:ה):

בכל נפשך—אפילו הוא נוטל את נפשך.

פרשנות זו מובאת בצורה מסוגננת בסיפור מפורסם על  ר' עקיבא (בבלי, ברכות סא ע"ב):

אמרו: כשהוציאו רבי עקיבא ליהרג, זמן קריאת שמע היה, והיו מסרקין את בשרו במסרק של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים בכוונה. אמרו לו תלמידיו: רבנו – עד כאן! אמר להם: כל ימיי הייתי מצטער על מקרא 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך. אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו – ועכשיו בא לידי לא אקיימנו?! אמרו: לא הפסיק לומר עד שיצתה נשמתו באחד. ^[21]

הצהרת הקוראן על מוות תוך התמסרות מזכירה את הפרשנות החז"לית של "בכל נפשך" בקריאת שמע.

לימוד הבנים

התיאור של אברהם ויעקב המלמדים את בניהם על התמסרות לאלוהים נקשר לציווי המפורש של שמע "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו:ז), והרחבת מצווה זו בפרשנות חז"ל.^[22] הקשר הזה כמעט הופך למפורש בקטע הבא:

 ^133:2 האם נכחתם בנטות יעקב למוּת, כאשר אמר לבניו, "למי תעבדו לאחר מותי? אָמרו, נעבוד לאלוהיךָ ולאלוהי אבותיךָ, אברהם וישמעאל ויצחק. נעבוד לאל אחד ונהיה מתמסרים (מוסלימון) לו."^[23]

קטע הקוראן הזה מזכיר מאוד את המדרש של ר' סימון בן פזי על מה שקרה ליעקב על ערש דווי (בבלי פסחים נה ע"א):

ביקש יעקב לגַלות לבניו קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא יש במיטתי פסול כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו? אמרו לו: "שמע ישראל י-הוה אלהינו י-הוה אחד". כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד! פתח ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד."

הסיפור כאן נועד להסביר את השורה השנייה של שמע, שורה חוץ-מקראית שנכנסה לקטע מקראי זה בעת אמירת התפילה. המדרש מסביר שיעקב אמר את השורה הזו כאשר בניו איששו את מחויבותם לאלוהים האחד. ביטוי המחויבות שלהם, לפיכך, הוא מקור פסוק הפתיחה של שמע, וההקלה שיעקב מבטא היא מקור השורה השנייה, החוץ-מקראית. הקוראן מבוסס כמעט בוודאות על המדרש הזה.

טענה דתית קוסמופוליטית

קטע הקיבלה ממשיך בכך שהוא עוזר למאמינים לגבש תגובות להתקפותיהם של נוצרים ויהודים על קהילת הקוראן. קהילה זו לו רואה את עצמה כבעלת אמונה חדשה, אלא כמבטאת את אמונתו של אברהם. ככזו, היא אינה מנוגדת ליהדות ולנצרות, אלא מהווה הגשמה נאמנה של האידיאלים המרכזיים שלהם:

^{קוראן 136:2} אִמרו: "מאמינים אנו באלוהים ובאשר הוּרד ממרומים אל אברהם וישמעאל ויצחק ויעקב והשבטים, ובאשר ניתַן למשה ולישוע ובאשר ניתַן לנביאים מעִם ריבּונם. לא נַפלֶה איש מהם, ומתמסרים (מוּסלימוּן) אנו לו".^[24]

עמדה זו ממשיכה את האסטרטגיה הרטורית של הקטע, שמטרתה להראות כי התמסרות המאמינים לאלוהים האחד בציווי הקוראן עולה בקנה אחד עם הערכים שבאו לידי ביטוי בטקסטים יהודיים חז"ליים אודות שמע – פסקת ליטורגיה יהודית מרכזית. הדבר מכשיר את הקרקע לקטע הבא של הקיבלה (שורות 150–142), אשר דן בשינוי בכיוון התפילה ומגן עליו.

הגנה על השינוי בקיבלה

החלק השני של קטעי הקיבלה פותח:

^{קוראן 142:2} השוטים שבאנשים יגידו, "מה הִטה אותם מכיווּן התפילה אשר החזיקו בו?" אֱמור, "לאלוהים המזרח והמערב והוא ינחה את אשר יחפוץ אל אורח מישרים”.^[25]

הטקסט מכיר בכך שיהודים מעבירים ביקורת על שינוי כיוון התפילה – על פי המסורת מירושלים למכה – ואפילו מנסחים את הביקורת שלהם במילים המזכירות את האזהרה בפסקה השלישית של שמע:

^{במדבר טו:לט} …וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.

פסוק זה מהקוראן מתכתב עם אותה נקודה שראינו בפתיחת קטע הקיבלה, כלומר שהכיוון כלל אינו חשוב מכיוון שאדם בהכרח תמיד עומד בפני אלוהים. עם זאת, הטקסט ממשיך בהגנה על השינוי:

^{קוראן 143:2} כך עשינו אתכם אומה מתונה,^[26] למען תעידו על מעשׂי האנשים ולמען יעיד השליח^[27] על מעשׂיכם. קבענו את כיוון התפילה אשר החזקתָ בו לפָנים, רק למען נדע מי הולך בעקבות השליח ומי שָׂב על עקבותיו. אומנם קשה היה הדבר, אך לא לאלה אשר הנחה אותם אלוהים. לעולם לא יגרע אלוהים משכר אמונתכם, כי אלוהים נוהג באנשים בחמלה^[28] וברחמים.^[29]

הטקסט מכיר כאן בכך שעבור המאמינים שינוי הכיוון היה קשה, ולא כולם חשו בנוח איתו. הטקסט אומר, אם כן, כי השינוי בכיוון התפילה^[30] שימש כמבחן אמונה, ובדק מי ילך בנאמנות אחר השליח בעת שינוי הכיוון.

הטקסט מבהיר כי אנשים שמבינים את האמת העמוקה יותר, או אולי אלה שמכירים בתפקידו של הלב בפניה אל האלוהים, הצליחו לקבל את השינוי ואף להעריך את משמעותו:

^{קוראן 144:2} אנו רואים כיצד נושׂא אתה^[31] את פניךָ השמימה והופכם (טַקַאלוּבָּה) כה וכה, והנה עתה ניתֵן לךָ קיבלה (כיווּן תפילה) אשר ישביע את רצונךָ: הַטֵה פניך לעֵבר המסגד הקדוש. באשר תהיו, שָׁם הַטו את פניכם לעברו...^[32]

השימוש ב"טקאלובה" יכול מבחינה לשונית לרמז גם למשמעות של פניה אל הלב; השורש "ק.ל.ב" פירושו למעשה לב.^[33] לפיכך, "טקאלובה" פניך כלפי שמיים עשוי לתפרש כפניה לכיוון הלב או כלב הפונה לשמים.^[34] מכאן ניתן להבין את פסוק הקוראן הזה כ"אנחנו, בשמיים, רואים את הלב שאתה פונה אליו ..." או "אנו רואים אל הלב שאליו אתה פונה בשמיים... "

סביר שתפקיד הלב כאן דומה לתפקידו בספרות חז"ל כפי שיודגם בהמשך. במילים אחרות, ייתכן והמסגד הקדוש בקטע הקיבלה אפילו אינו מתייחס לכַּעְבָּה במכה, אלא ללב עצמו, או להפניית הלב אל המקדש השמימי כמוקד וכיוון התפילה.

מה "יודעים" בעלי הספר?

התגובה מצד היהודים לשינוי בכיוון התפילה שלילית. בציון נקודה זו, הקוראן מציג טענה לגבי היהודים שהייתה נתונה לוויכוח בקרב פרשנים לאורך שנים רבות:

^144:2 ...אלה אשר ניתַן להם הספר יודעים כי זוהי האמת ("אל חאק") מעם ריבּונם, ואלוהים לא יסיח דעתו מאשר יעשו. ^145:2 גם אם תציג לאלה אשר ניתַן להם הספר את כל האותות, לא יקבלו עליהם את כיווּן תפילתךָ (קיבלה), ואף אתה לא תקבל עליך את כיווּן תפילתם (קיבלה), ואף הם לא יקַבלו עליהם זה את כיוון תפילתו (קיבלה) של זה. אם תנהה אַחַר משוגות לבם לאחר שהוענקה לךָ הדעת, תהיה בבני העוולה. ^146:2 אלה אשר הענקנו להם את הספר מכירים אותו כהכירם את בניהם, ואולם חבורה אחת בהם מסתירה את האמת ("אל חאק") ביודעין.^[35]

הטענה כי אנשי הספר, כלומר יהודים ונוצרים, לא יקבלו את כיוון התפילה של קהילת הקוראן או את סדרי התפילה האחד של השני, מאוד ברורה. אך למה התכוון הקטע באומרו שהם "יודעים" את ה-"אל חאק"? בעוד שפרשנים מוסלמים מסורתיים מפרשים את  המושג "אל חאק" כ"אמת", אפשר שפירוש המושג הוא גם ציווי, חוק, זכות או גזירה, בדומה למילה "חוק" בעברית.^[36] מהו אם כן "אל חאק" שנראה שהיהודים "יודעים" אבל מסתירים?

פרשנים מוסלמים מסורתיים מפרשים כי המשמעות היא שהיהודים (והנוצרים) יודעים שהקיבלה לפי האמת צריכה להיות כלפי הכעבה במכה,^[37] או לפחות שהם יודעים שמוחמד הוא נביא אמיתי וכי עליהם ללכת אחר הקיבלה שלו.^[38] עם זאת, זוהי פרשנות בעייתית, שכן ברור לא ניתן לתמוך בה מתוך הכתוב.

לא מספיק לטעון שמדובר בטענה פולמוסית, שכן עד כה ראינו כי הסורה מכירה היטב את הניואנסים של הליטורגיה היהודית ופרשנות חז"ל. לפיכך זה יהיה משונה אם היא תציג לפתע את העמדה היהודית באופן שגוי. במילים אחרות, אין זה אופייני לסורה לטעון טענה כל כך לא סבירה, לפיה היהודים "יודעים" שהם צריכים לפנות למכה במהלך התפילה, כביכול לפי הכתוב במקורות יהודיים.^[39]

הקוראן מזכיר שוב ושוב את "אל חאק" בקטע הקיבלה. גם הקטע מספר דברים בו נמצאים קטעי שמע חוזר על המונח "חוקים" ועל הטיותיו המורפולוגיות פעמים רבות. הקבלה זו מחזקת את הטענה ש"אל חאק" המוזכר בקטע הקיבלה נועד להדהד את ה"חוק" המקראי, וקהל השומעים אמור לחשוב על תפיסות יהודיות של אמונה והתנהגות נאותה על-פי קריאת שמע והפרשנות של חז"ל.

לעבוד את אלוהים בלב: מקורות יהודיים

קריאת שמע מצווה:

^{דברים ו:ו} וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ.

^{דברים יא:יג} וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.^[40]

חז"ל קראו את הפסוק הזה, שמזכיר "עבודת" אלוהים – מונח שבדרך כלל מתייחס לקרבנות – כפסוק שמתייחס לתפילה. בפרט לתפילת עמידה, התפילה ההלכתית העיקרית (ירושלמי ברכות ד:א):

כתיב: 'לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם'. וכי יש עבודה בלב? ואיזו? זו תפילה.^[41]

מקורות חז"ליים אחרים מחזקים את הקשר בין לב לתפילה. לדוגמא, המשנה קובעת (מסכת ברכות ה:א):

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום.^[42]

באופן דומה התוספתא כותבת (ברכות ג:ד):

המתפלל צריך שיכוין את לבו. אבא שאול אומר: סימן לתפלה – 'תכין לבם תקשיב אזניך'.

הפניית הלב לאלוהים

לענייננו, המקור החשוב ביותר המחבר בין הלב לתפילה מופיע בדרישת המשנה לפנות לכוון ירושלים בזמן התפילה (ברכות ד:ה-ו):

היה רכוב על החמור ירד. אם אינו יכול לירד יחזיר את פניו. אם אינו יכול להחזיר את פניו יכוון את לבו כנגד בית קודש הקדשים. היה יושב בספינה או בקרון או באסדא יכוון את לבו כנגד בית קדש הקדשים.

יותר להפנות את הלב לאלוהים, כפי שמדגיש השמע. זהו, לדעתי, הרקע שעליו עלינו לקרוא את הדיון על "אל-חאק"בקטע הקיבלה.

במילים אחרות, הקוראן אומר לקהל שלו כי היהודים עשויים ללעוג להחלטה על שינוי כיוון התפילה, אך אפילו הם יודעים שכיוון פיזי אינו החלק החשוב ביותר בתפילה. אדרבה, כיוון הלב הוא החשוב, שכן זה כתוב בשמע שלהם ובמשנתם.

למעשים טובים יש חשיבות עליונה... ותפקיד הלב

קטע הקיבלה ממשיך בטענה כי אין לראות בעובדה שכולם פונים לכיוון אחר בתפילה כראייה לכך שקבוצה אחת טובה יותר מהשנייה:

^{קוראן 148:2} לכל אחד ניתַן כיווּן אשר אליו יפנה. בַּקשו, אֵפוא, להיות ראשונים במעשים טובים. בכל אשר תהיו, משם יביאכם אלוהים יחדיו. אלוהים הוא כל יכול.^[44]

קטע זה, המביע את הדעה כי בכל מקום בו תהיו אלוהים יאחד אתכם, מביע רעיון שחוזר על עצמו כמה פעמים בתנ"ך: אלוהים אוסף את בני ישראל אם הם דורשים אותו בכל ליבם. הדבר מזכיר במיוחד את דברים ד:

^{דברים ד:כז} וְהֵפִיץ יְ־הוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְ־הוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה. ^ד:כח וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. ^ד:כט וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

לכן, הקוראן חוזר ומדגיש לכוון את הפנים אל המסגד הקדוש, שכאמור עשוי לרמוז ללב ומהדהד בכך את הציווי (חוק) מתוך השמע "בכל לבבך":

^{קוראן 149:2} בכל מקום אשר ממנו תצא, הַטֵה פניךָ לעבר המסגד הקדוש. זו האמת ("אל-חאק") מעם ריבּונךָ, ואלוהים לא יסיח דעתו מאשר תעשו.^[45]

הקטע אחרון של הקיבלה: יראת שמיים יחד עם העושר

הסורה חוזרת לדיון בקיבלה בקטע האחרון,^[46] שמתחיל שוב בהערה לגבי מזרח ומערב, אך לאחר מכן ממשיך בכיוון אחר:

^{קוראן 177:2} לא יהיו מעשיכם טובים אם רק תַטו את פניכם לעבר המזרח או המערב. המעשים הטובים הם נחלת המאמין באלוהים וביום האחרון ובמלאכים ובספר^[47] ובנביאים, המעניק מרכושו על-אף היותו אהוב עליו,^[48] לקרובי המשפחה והיתומים והנזקקים ולהֵלך בדרכים ולקבצן, ולשחרור עבדים; והמקיימים את התפילה והנותנים זַכָּאת (צדקה), והמקיימים חוזים אשר התחחיבו לקיימם, והעומדים בעוז רוח באסון ובצרה ולעת מלחמה – כל אלה, אמת בפיהם והם היראים (אל-מוּתאקוּן).^[49]

גם כאן הקוראן אומר לנו שהקיבלה פחות חשובה מאשר אנשים שפועלים עם עושרם מתוך יראת שמיים. שימו לב במיוחד למילה "אהבה", שפרשנים מסורתיים מתווכחים על משמעותה, ומציעים את האפשרויות הבאות: (1) אהבת הכסף,^[50] (2) אהבת מתן צדקה, או (3) אהבתם למקבלי הצדקה.^[51]

עם זאת, לדעתי ייתכן והמילה מתייחסת לאלוהים, המוזכר בתחילת הפסוק. במילים אחרות, יראת שמים היא לא רק אמונה באלוהים, אלא מתן עושרו של האדם לעניים מתוך אהבת אלוהים.^[52] שוב, אני מציע גם כאן שהמחבר מקשר את הדברים לשמע כפי שפירשו חז"ל במשנה ברכות ט:ה, המפרשת את מצוות שמע לאהוב את אלוהים "בכל מאדך" כ"בכל ממונך".

לעיל ראינו כיצד משנה זו פירשה את הציווי של קריאת שמע לאהוב את אלוהים "בכל נפשך" כמות קדושים. קשה להניח ששני הפירושים במשנה זו משמשים כרקע לדיון הקוראן על הקיבלה מתוך מקריות צרופה.^[53]

המסר של קטע הקיבלה

הצטברות זו של ראיות מעידה על כך שסביר  שקטעי הקיבלה עוסקים באופן מודע וישיר בנוסח שמע ובטקסטים חז"ליים על תפילה. הדבר מצביע על כך שהקהל היהודי של הקוראן היה כנראה מודע היטב למסורת חז"ל. עובדה זו יחד עם ההשלכות של הקשרים האינטרטקסטואליים השונים מסייעות לנו לחשוף את המסר של פסוקים אלה.

הראיות מצביעות על כך שהקוראן כלל לא מנסה לומר, כפי שמציעים פרשנים מסורתיים מוסלמים, שמכה נעלית על ירושלים. כמו כן, אין כאן סימן כי הקוראן הופך לעוין כלפי היהודים. למעשה, הקוראן מנסה להתפייס עם יהודים, בטענה שהוא לא מוביל ליצירת דת חדשה, אלא מנסה ליצור רפורמה דתית התואמת לאמונתו של אברהם.

באופן ספציפי, המסר של הקוראן כאן הוא להזכיר לאלו שעסקו בויכוח בבוער לתקופתו, שלא להתעלם מההיבטים החשובים יותר של תפילה ויראת שמיים. את אלה, לטענתו, ניתן למצוא בשמע ובפרשנות חז"ל, המדגישים קבלה/התמסרות לריבונות האל וצדיקוּת. על נקודה זו מסכימים גם הטקסטים היהודיים וגם המוסלמיים.