מקורן של התפילין

מהו המקור של הנחת התפילין? שתי הפסקאות הראשונות של קריאת שמע, שמקורן בפרשות 'ואתחנן' ו'עקב' בהתאמה, עשויות להיראות כפתרון של הבעיה. הרי הן מצוות לכאורה על הנחת תפילין על הראש ועל הזרוע. במאמר זה אנסה להראות ששאלת מקור התפילין רחוקה מלהיות טריוויאלית, ואני מקווה לספק תשובה מורכבת יותר בהמשך.^[1]

מקורות חז"ליים מוקדמים מתמקדים בארבע הפסקאות מספרי שמות ודברים, אותן נהוג לכתוב בתוך התפילין. ההצהרה הברורה ביותר בנושא נמצאת במקור התנאי מכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בא, מסכתא דפסחא יח, שמות יג:טז):

בארבעה מקומות מזכיר פרשת תפילין:

א. קדש לי (שמות יג:א-י)
ב. והיה כי יביאך (שמות יג:יא-טז)
ג. שמע (דברים ו:ד-ט)
ד. והיה אם שמוע (דברים יא:יג-כא)

אלו ארבעת הפסוקים אותם הבינו חז"ל כמתייחסים לתפילין, וההקשר שלהם:

אכילת מצה \ הימנעות מאכילת חמץ

^{שמות יג:ט} וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ… כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְ-הֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם:

הקדשה \ פדיון של הבן הבכור

^{שמות יג:טז} וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְ-הֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם:

שני הפסוקים הראשונים של קריאת שמע. לחלופין, עשרת הדברות בדברים ה, או כלל המצוות לפי ספר דברים

^{דברים ו:ח} וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ:

מצוות ספר דברים

^{דברים יא:יח} וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם:

המשמעות של "זיכרון" ו"טוטפות"

הפסקאות מספר שמות מהן צוטטו הפסוקים לעיל, עוסקות בטקסים שנועדו לעורר את זכרון יציאת מצרים, כגון אכילת מצה / הימנעות מאכילת חמץ (יג:ג-י), והקדשה / פדיון של הבן הבכור באדם ובבהמה (יג:ב, יא-טז).

מה היתה המשמעות של פסוקים אלו בעיני הפרשנים הקדומים? מובנה של המילה "טוטפות" נותר מעורפל, כיוון שאין לה רקע עברי ברור, והיא חוזרת רק שלוש פעמים במקרא בפסוקים המדהדים זה את זה. רק שמות יג:ט, הפסוק בו מופיעה המילה "זכרון" במקום "טוטפות", עשוי היה להיות מובן יותר. ואכן, הן רשב"ם והן ראב"ע, הפרשנים בני המאה ה-12, מספקים תובנה רבת ערך בפירושם לפסוק זה:

רשב"ם (שמות יג:ט)

רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר, 1158-1085), נכדו של רש"י ואחד מגדולי פרשני הפשט של התורה, מבין את הפסוק באופן מטאפורי. כוונת הפסוק היא להדגיש כי הטקסים השנתיים המוזכרים בפרשיה זו (אכילת מצה, הימנעות מאכילת חמץ וכו'), חייבים להיות זיכרון קבוע ליציאת מצרים כאילו היו חקוקים על היד או נענדים כתכשיט יקר על המצח:

לאות על ידך – לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין שימני כחותם על לבך:

בין עיניך – כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנוי:

ראב"ע (שמות יג:ט)

רבי אברהם אבן עזרא (1167-1089), בן זמנו של הרשב"ם ופרשן פשט דגול בפני עצמו, דן באפשרות לקרוא את הפסוק באופן מטאפורי, כמו גם באפשרות לפרש אותו כהתייחסות לתפילין:

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך – יתכן על ב’ פירושים.

האחד על דרך קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך (משלי ג:ג), ויהי טעם לאות כמו סימן, ומהו שיהיה לאות ולזכרון, הוא כי ביד חזקה, שתשמור כן בלבך ולבנך. וכן הכתוב השני: והיה לך לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך (טז), והוא כי בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים (שם). ומלת טטפת (שם) זרה במקרא. ויש אומרים מטעם הטף אל דרום (יחזקאל כא:ב).

והפירוש השני להיותו כמשמעו לעשות תפילין של יד ושל ראש, ובעבור שהעתיקו כן חז"ל, בטל הפירוש הראשון, כי אין עליו עדים נאמנים כמו שיש לפירוש השני.

במילים אחרות, ראב"ע קובע כי האפשרות השנייה, לפיה מדובר בתפילין, היא הנכונה כיוון שחז"ל קבעו כך – ולא משום שפרשנות זו מתאימה יותר לפשט. למעשה, הוא מביא ראיה טקסטואלית דווקא לאפשרות הראשונה, אך לא לשנייה.^[2]

אם ניקח בחשבון את הערותיהם של ראב"ע ורשב"ם ביחס לקריאה מטאפורית, ניתן לתהות האם קוראים קדומים פירשו את המילה 'טוטפות' שבשמות יג:טז, דברים ו:ח וכן יא:יח באופן דומה, ללא קשר למשמעותה המדויקת של המילה.

כיצד הבין ספר משלי את קריאת שמע

למעשה, יש לנו עדות לכך שהקוראים המוקדמים ביותר אכן הבינו את הפסוקים הללו באופן מטאפורי. ראוי לציין שספר משלי מדגים כיצד קוראים בני תקופת המקרא הבינו את קריאת שמע.^[3]

^{משלי ו:כ} נְצֹ֣ר בְּ֭נִי מִצְוַ֣ת אָבִ֑יךָ וְאַל תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ: ^ו:כא קָשְׁרֵ֣ם עַל לִבְּךָ֣ תָמִ֑יד עָ֝נְדֵ֗ם עַל גַּרְגְּרֹתֶֽךָ: ^ו:כב בְּהִתְהַלֶּכְךָ׀ תַּנְחֶ֬ה אֹתָ֗ךְ בְּ֭שָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹ֣ר עָלֶ֑יךָ וַ֝הֲקִיצ֗וֹתָ הִ֣יא תְשִׂיחֶֽךָ:

השוו פסוקים אלה עם קריאת שמע, ובייחוד עם דברים ו:ו-ח, יא:יח-יט:

^{דברים ו:ו} וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל לְבָבֶֽךָ: ^ו:זוְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: ^ו:חוּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ:

^{דברים יא:יח} וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם: ^יח:יט וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ:

הסמיכות בספר משלי בין הנחיות ההורים לבין שכיבה, קימה והליכה, היא ללא ספק אזכור ספרותי לפסוקי קריאת שמע.^[4] ה"לב" וה"גרגרת" במשלי ו:כא מרמזים כנראה לדברים ו:ו; יא: יח, כאשר משמעה של המילה "נפש" במשלי אינה "נשמה", אלא "צוואר" (ראו משלי ג:כב: וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ). ראוי לציין גם כי ספר משלי העביר את מיקום הקשירה מהיד (וייתכן שאף הראש^[5]) כפי שמופיע בדברים, אל הלב והצוואר.

הדבר המפליא בספר משלי הוא ההנחיה לפיה מצוות ותורות נדרשות להיקשר – ככתוב בקריאת שמע – אך רק במובן מטאפורי. דווקא הנחיות ההורים, כאלה שניתנו ככל הנראה בעל פה, הן דבר שעל האדם להוקירו ולהחזיק קרוב לליבו, כדי לקבל הדרכה והגנה. בשפתו של ספר משלי, קשירה כמו גם כתיבה הן דרכי התבטאות שנועדו להעניק לנושא המדובר חשיבות עליונה.^[6]

בספר משלי אין כל רמז לפרקטיקה טקסית כמו הנחת תפילין או משהו דומה לכך. במקום זאת, מחברי הספר הבינו את דברים יא:יח באופן מטאפורי, וראו בפסוק שתי צלעות המקבילות זו לזו – תופעה נפוצה במקרא.

תרגום השבעים

תרגום השבעים היווני, התרגום העתיק ביותר לתורה, תרגם את הביטוי "והיו לטוטפות בין עיניך" כ"לא ימושו מנגד עיניך" (ביוונית: asaleuton pro ophthalmon sou).^[7] כמו ספר משלי, נראה כי גם תרגום השבעים הבין את הפסוק באופן מטאפורי – "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" יהיו כביכול קשורים על ידך וכך לא ימושו מנגד עיניך.^[8]

אם אכן הבינו הקוראים הקדומים ביותר את פסוקי התורה באופן מטאפורי, מתי ואיך התחילו להבין אותם כהתייחסות למנהג פיזי?

תפקיד הקמעות בתרבויות הים התיכון

בעיני תושביו הקדומים של איזור הים התיכון, הקוסמוס שפע כוחות על-טבעיים, עליהם ביקשו לעתים קרובות להשפיע באמצעי המאגיה הנפוצים ביותר בעולם העתיק – קמעות. החל מהמאה הרביעית לפני הספירה, חפצים אלה ידועים לנו ביוונית בשמות periapta או periammata, שפירושה "דברים קשורים". קמעות כללו מיתרים, רצועות או אבנט, וכן תליונים, טבעות וחפצים אחרים, שהכילו לעתים קרובות טקסט כלשהו.^[9] בדרך כלל הם נקשרו סביב חלק בגוף, כגון הצוואר, הראש, הזרוע או הרגל, או הוצמדו לבגדים.

הקשר בין תפילין וקמעות מזמין העמקה, ולו מפני ששניהם נלבשו על הגוף, והם מוזכרים בסמיכות זה לזה במקורות חז"ליים מוקדמים.^[10] המקור המוקדם ביותר המזכיר את המונח "תפילה" (יחיד של "תפילין") במשמעות של חפץ פיזי, עוסק בקמע כסף.^[11] בנוסף, מקורות נוצריים מוקדמים מתארים את התפילין כ- phylakteria, מילה יוונית שמשמעה קמע הגנה. כמה ממקורות אלו (הבשורה על פי מתי כג:5, הדיאלוג עם טריפון מו:5) קודמים למשנה, בה מוזכר לראשונה המונח "תפילין" במובנו המוכר לנו. בנוסף ישנו קשר מוכח בין פסוקים אותם נהגו לשנן לבין קמעות עתיקים,^[12] כך שהכללת פסוקים מקריאת שמע בתוך התפילין רומזת גם היא לקשר הזה.

התפתחותן ההיסטורית של קמעות כתובים

קיומם של קמעות כתובים ידוע לנו כבר ממצרים העתיקה, החל מהמאה השמינית לפני הספירה לפחות. קמעות פוניים-פיניקיים, חרוטים בכמוסות צינוריות, נמצאו בעיקר בקברים בקרתגו (צפון אפריקה) ובסרדיניה, ותוארכו מהמאה השביעית עד החמישית לפני הספירה. באתר קבורה בירושלים נמצאו גם שני קמעות כסף עבריים מהמאה השביעית או השישית לפנה"ס.^[13] במשך התקופה הקלאסית המאוחרת (בסביבות 330–400 לפני הספירה) נמצאו רישומים שנחרתו על נייר מתכת והונחו מגולגלים על גופות כדי להגן על המתים מפני סכנות השאול.

סביר מאוד שבתרבויות רבות המתים היו הראשונים 'ללבוש' טקסט כתוב, אך עם הזמן התופעה הפכה פופולרית מאוד בקרב אנשים חיים. בשיאה של האימפריה הרומית פרח ייצורם של קמעות חתומים שהיוו פריט לבוש נפוץ. בעוד שקמעות רבים פירטו בעיות רפואיות ספציפיות, אחרים עוצבו להגנה כללית, ותפקיד זה קדם כנראה לתפקידיהן האחרים. עוד ראוי לציין כי קמעות יווניים בעת העתיקה כללו לעתים קרובות פסוקים מיצירות הומרוס, שהיווה את הטקסט היווני המרכזי ביותר, ובמובנים מסוימים הוא המקביל הפונקציונלי של התורה בעולם ההלניסטי.^[14]

העדויות הארכיאולוגיות לתפילין

התפילין העתיקות ביותר הידועות לנו נמצאו יחד עם מגילות ים המלח נוספות במדבר יהודה, באמצע המאה העשרים. הן תוארכו על ידי ארכיאולוגים ככל המוקדם החל מהמאה הראשונה או השנייה לפני הספירה. למרות שהטקסטים שבהן מגוונים יותר מאלו שבתפילין לפי מסורת חז"ל,^[15] ברור שהם מבוססים על הבנה ספציפית של ארבעת הפסוקים שצוינו לעיל ושאותם קשרו חז"ל לטקס התפילין. ניתוח מלא של הממצאים הוא מעבר לתחומי מאמר זה, אך טקסט תפילין חריג במיוחד מקומראן עשוי לספק רמז חשוב לגבי מקורות המנהג.^[16]

4QPhyl N – תפילין עם טקסט משירת "האזינו"

קלף תפילין יוצא דופן, המכונה על ידי ארכיאולוגים 4QPhyl N, כולל טקסט מפרשת האזינו (הקרויה גם שירת משה). הקלף היה חלק ממכלול קטעים נוספים, אשר בניגוד אליו שימרו טקסטים שאינם יוצאי דופן ונמצאו אף במקורות אחרים בקומראן. באופן חריג, נראה כי הטקסט בקלף זה אינו קשור ישירות לארבעת "פסוקי התפילין" שנדונו לעיל.

מדוע נחשבה שירת משה כמתאימה לכתיבה על קלף תפילין?^[17] ככל הנראה משום ששני הקטעים – הפסקה השנייה של שמע, כמו גם הפסוקים המופיעים מיד אחרי שירת משה בפרשת האזינו – מכילים התייחסויות לאורך ימים.

שמע

^{דברים יא:כא} לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְ-הֹוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל הָאָֽרֶץ:

האזינו

^{דברים לב:מה} וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת כָּל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵֽל: ^לב:מו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־ בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת כָּל דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת: ^לב:מז כִּ֠י לֹֽא דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

במילים אחרות, אני סבור כי דברים יא:כא נתפס כהרחבה של התוצאה המובטחת – אריכות ימים – שתתגשם בעקבות הקמע הנרמז בדברים יא:יח. בדומה, דברים לב:מז נתפס כהרחבה של אותה תוצאה מובטחת ולכן טקסט התפילין החריג של 4QPhyl N ציטט משירת משה. השימוש בקטעים מספר שמות דומה.  ההקבלה החלקית בין שמות יג:ט לדברים יא:יח, כאשר המילה "זיכרון" מחליפה את המילה "טוטפות", מאפשרת הבנה של לבישת תפילין מעשה שנועד להזכיר את האדם לפני האל, ובכך לתרום לאריכות ימיו.

תפקידן המגונן של המזוזות

ניתן להחיל בקלות רבה את ההשערה שלי לגבי התפתחות מנהג התפילין, המתמקדת במשמעות של דברים יא:כא גם על דברים יא:כ, "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". התפקיד המגונן של המזוזה, כחלק מהנרטיב של יציאת מצרים (שמות יב), יכול היה רק להוסיף לרעיון שמזוזות עשויות לתפקד כקמעות בית, הידועים גם ממסופוטמיה וממקומות אחרים.^[18]

ההיבט המגונן המוטמע בהלכות תפילין

אמנם חז"ל נרתעו בדרך כלל מהסברים מאגיים לתפקידן של המצוות, אך נותרו עדיין כמה הלכות ששימרו רמזים על תפקידן המגונן של תפילין ומזוזות. כדי שנקודה זו תהיה ברורה, עלי לציין תחילה כי בימי חז"ל מי שהניחו תפילין עשו זאת ככל הנראה במשך כל היום, אך לא בלילה (כל התפילין העתיקות הידועות הן קטנטנות, מה שהיה מאפשר ללבוש אותן ללא הפרעה).

בעולם העתיק, נשים נתפסו כשייכות לבית. אפשר לשער שנשים ותינוקות, כמו גם גברים וילדים גדולים יותר (בשעות הלילה), נחשבו כנמצאים בתחומה של המזוזה רוב הזמן, ואז לא היה צורך בתפקיד המגונן של התפילין. אולי מסיבה זו נשים ותינוקות בדרך כלל לא הניחו אותן, אם כי במקורות חז"ליים מוקדמים נראה כי אין בעיה כלשהי עם אותן נשים שהניחו תפילין. יתרה מזאת, גם גברים בדרך כלל לא הניחו אותן בלילה. מנהגים שגרתיים אלו הפכו בסופו של דבר להלכה.

ניתן להסביר באופן דומה את הפטור הגורף מהנחת תפילין בשבת. כאשר אנשים שהו בביתם, בתחום המזוזה, לא הייתה סיבה להניח תפילין. אולם הנחת תפילין עם היציאה מהבית, היתה סותרת חזיתית את הלכות השבת האוסרות על "טלטול" במרחבים ציבוריים – כפי שמוצג בבירור במשנה שבת ו, ב. בסופו של דבר, בשלב מאוחר יותר של ההתפתחות ההלכתית, בחרו חז"ל לאסור לחלוטין הנחת תפילין בשבת.^[19]

סיכום

העדויות הארכיאולוגיות, יחד עם ניתוחן של פסקאות מקראיות והלכות שונות, מצביעות על כך שתפילין שימשו במקור כקמע של אריכות ימים. אמנם איננו יכולים להיות בטוחים מתי התחיל מנהג הנחת התפילין, אבל הוא ודאי התקיים – בצורה דומה למדי לזו הידועה כיום – כבר בשלהי תקופת הבית השני, במסגרת המפגש היהודי עם התרבות ההלניסטית.^[20] בעוד שהנחת התפילין כללה מאפיינים יהודיים ייחודיים בהתבסס על פרשנות התורה, אין ספק שהיא מקבילה למנהגים של תרבויות אחרות.