המטה הפורח: הוכחה לבחירה באהרן או בשבט לוי?
קטגוריות:
חיזוק מעמדו של אהרן: סיפור בארבעה חלקים
פרק טז בספר במדבר מגולל את תלונותיהם של קרח ועדתו, "חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי-שֵׁם" משבט לוי, על המינוי של אהרן ובניו לנציגים הבלעדיים של ישראל בעבודת הכהונה (במדבר טז:ז2–יא).[1] החלק הראשון של הסיפור מסתיים כאשר אהרן ומשה, ולעומתם 250 הלוויים, מקטירים כולם קטורת לפני י־הוה כדי לראות איזה מהצדדים יִבָּחר. י־הוה שולח אש השורפת את 250 מקטירי הקטורת ובנוסף הורג את קורח.[2]
הפרק הבא, פרק יז, מציג סדרה של סיפורי המשך שמעלים כולם על נס את הלגיטימיות של שושלת הכהונה האהרנית.
א. הציפוי במחתות הנחושת – משה מצווה להורות לאלעזר הכהן לאסוף את 250 מחתות הנחושת של 250 מקטירי הקטורת ולהשתמש בהן לציפוי המזבח. הציפוי הזה הוא תמרור אזהרה: "אֲשֶׁר לֹא-יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְ־הוָה" (במדבר יז:א–ה).[3]
ב. המגפה והקטורת של אהרן – לאחר מכן מסופר כי העם מאשים את משה ואהרן במותם של האנשים אמש – "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת־עַם יְ־הוָה". בתגובה אלוהים מכה את העם במגפה. אהרן, בעזרת מחתת הקטורת שלו, מביא את הקץ על המגפה. מעשה אהרן מעיד על היעילות של טכס כהני, אם הוא מבוצע על ידי האנשים הנכונים (במדבר יז:ו–טז).
ג. מבחן המטה הפורח – לסיום, י־הוה מעניק גושפנקא אחת אחרונה לכהונתו של אהרן. אלוהים מצווה על משה לאסוף את שנים עשר המטות של ראשי שבטי ישראל, בתוכם מטה אהרן, ולהניח אותם "בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת". למחרת בבוקר משה מראה לעם שמטה אהרן הוציא פרחים ושקדים. הוא מחזיר את שאר המטות לבעליהם ומניח את מטה אהרן לפני העדות, אות זיכרון למניעה של מרידות עתידיות (במדבר יז:טז–כו).
המבחן – השיא שלא הגיע
עיון מדוקדק יותר בסיפור המטה הפורח מגלה כמה צרימות בהקשר הספרותי שלו. רק לפני רגע בני ישראל ראו אש משמיים שאכלה את 250 מקטירי הקטורת; מיד לאחר מכן הם ניצלו ממגפה שהביאו על עצמם בזכות אהרן ומחתת הקטורת שלו; מטה אהרן, שפורח בלילה (בזמן שאף אחד לא רואה)[4] הוא נס די חיוור בהשוואה למאורעות הללו. יש פה ממש אנטי קליימקס שבא אחרי רצף של הוכחות דרמטיות בהרבה.
אם זה לא מספיק, ההצלחה של ההוכחה הזו הייתה מוגבלת, כפי שניכר מתלונות בני ישראל על סכנת המוות המאיימת עליהם, מיד לאחר סיפור המטה הפורח:
במדבר יז:כז וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ. יז:כח כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן יְ־הוָה יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ.
בהלה שכזו הייתה מתקבלת על הדעת אם הייתה מתעוררת בתגובה למגפה, אולם למה שבני ישראל ידברו כך אחרי שראו מטה פורח?
במקור זהו סיפור נפרד
הצרימות הללו רומזות כי סיפור המטה הפורח היה במקור יחידה ספרותית נפרדת שלא הייתה קשורה למרד קורח. אפשר לראות זאת בצורה הברורה ביותר באופן בו י־הוה חותם את ההסבר למבחן המטה:
במדבר יז:כ וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח...
הרישא של הפסוק מסכמת בצורה מושלמת את ההנחיה האלוהית למשה בנוגע ל"מבחן המטה", שמטרתו להצהיר על בחירתו של י־הוה בשבט/מטה מסוים. המילה מטה משמעה גם שבט, כלומר הבחירה במטה מייצגת את הבחירה בשבט כולו (ולא באדם בודד).
ברצוני אם כן להציע שבמקור הטקסט הזה נועד להראות את הפעם הראשונה שבה י־הוה בוחר בשבט מסויים. זו המשמעות הפשוטה של הביטוי "אשר אבחר בו" – המטה לא יפרח כי אלוהים כבר בחר בבעליו בעבר, אלא כי אלוהים הולך לבחור בו כעת.
אם כך, הסיפור מציג את הדרך שבה בחר י־הוה מתוך כל הטוענים הלגיטימיים לכתר – בלי שום רמז למרד או לחטא – את השבט המשרת אותו, שבט לוי (ראו למטה). לבחירה ראשונית מן הסוג הזה אין שום צורך בנס מרטיט לב או מעורר אימה. כל שדרוש הוא פלא צנוע יחסית המורה על זהותו של השבט/האדם הנבחר.
למעשה, אין רמז במבחן המטות לכך שמדובר בתגובה למחאה כלשהי. רק בסיפא של הפסוק מופיע ניסוח שלפיו הדברים נעשים על מנת לשים קץ לתלונות בני ישראל כנגד משה ואהרן ("עליכם"):
במדבר יז:כ ...וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם.
המִסגור של מבחן המטה כתגובה למרדנותם של בני ישראל הוא פרי עבודתו של עורך מאוחר.
סוף חדש
הסופר ששילב את הסיפור הזה בתוך סיפור קורח וערך אותו גם הוסיף לו סיום חדש:
במדבר יז:כה וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ. יז:כו וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה.
משה מצווה כאן להחזיר את מטה אהרן לשמירה פני העדות, כאות שימנע תלונות עתידיות של בני ישראל. הפסוקים הללו עושים הרושם של סיפור אטיולוגי שבא להסביר את קיומו של מטה שקדים במקדש,[5] אולם קשה לדעת אם אכן הייתה מציאות כזו.[6]
על כל פנים הפסוקים הללו משרתים את אותה המטרה של הסיפא של פסוק כ, והם עומדים במתח מסוים ביחס לפסוק הקודם, שנראה כסיום המקורי של הסיפור:
במדבר יז:כד וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְ־הוָה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ.
פסוק כד מתאר כיצד כל אחד מהמשתתפים במבחן, לכאורה גם אהרן, לקח בחזרה את מטהו. אם כן הציווי האלוהי למשה להחזיר את מטה אהרן אל המשכן מעורר פליאה – אם מטה אהרן הולך להישאר בתוך המשכן (פסוקים כה–כו), למה שמשה ישיב אותו לאהרן מלכתחילה (פסוק כד)?[7]
המטה הוא סמלו המובחן של המנהיג
במקרא, מטה המנהיג סימל את מעמדו הרם והיה בעל חזות מובחנת, כפי שאנו למדים מסיפור יהודה ותמר בבראשית לח – כאשר תמר רוצה להוכיח שהרתה מיהודה היא שולחת את חפציו האישיים של יהודה ובתוכם מטהו:
בראשית לח:כה לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.
זהו כנראה העניין מאחורי הסיפור המקורי של מטה אהרן. לכל אחד מראשי השבטים היה מטה שבטי שונה שקל היה להבדילו מבין שאר המטות האחרים.
אם הדברים נכונים, נראה שלא הייתה סיבה של ממש לכתוב שמות על המטות, ושהמוטיב הזו כולו הוא פרי עטו של העורך, שהכניס את הרכיב הזה לסיפור מפני שרצה להדגיש את המעמד של אהרן כנציגו של שבט לוי.
ברצוני אם כן להציע שחזור (הטקסט המודגש והמוסט פנימה הוא התוספת):
במדבר יז:יז דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת
אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. יז:יח וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי
כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם.
לניתוח הזה יש גם שני תימוכין נוספים:
- הסיפא של פסוק יח, "כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם", מתחברת בקושי לרישא "וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי". היא מתחברת טוב יותר לחלק הראשון של פסוק יז, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת".[8]
- אין שום סימן בדיווח של משה על ביצוע ההוראה שבפסוקים כא–כב לכתוב שמות על המטות. למעשה, פסוקים כא–כב ממשיכים היטב את פסוקים יז–יט, כפי שאפשר לראות בהצעת השחזור לעיל.
אם כן, על פי השערתי בסיפור המקורי לכל אחד מראשי השבטים היה מטה מובחן שהוחזר אליו בסוף המבחן – גם המנצח, שקיבל לידיו את המטה הפורח.
אהרן – נוסף בעריכה
פסוק יח הוא לא המקום היחיד שלתוכו הכניס העורך את אהרן ואת הקשר שלו לשבט לוי. גם האזכורים האחרים של אהרן בסיפור מעוררים קושי, שכן כולם נותנים רושם שהבחירה באהרן היא היא הבחירה בשבט לוי על פני שאר שבטי ישראל. לדוגמא מטה אהרן נקרא "מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי" (פסוק כג), כאילו אהרן הוא ראש שבט לוי ותמיכתו של י־הוה באהרן משמעה תמיכתו בכל שבט לוי.
החיבור הזה סותר את הסיפור הראשון בסדרה, שבו קורח, לוי שאיננו מזרע אהרן, חובר ללויים נוספים שאינם מבני אהרן וקורא תיגר על מעמדו המיוחד של אהרן. במילים אחרות, הסיפור הפותח עוסק ביריבות שבין הלויים ובני אהרן, ואילו בסיפור המטה שמגיע אחריו היריבות היא בין הלוויים (ובני אהרן בתוכם) לבין כל שאר בני ישראל.[9]
הסתירה הזו כל כך חזקה שקשה שלהניח שהיא חלק מן הסיפור המקורי. סביר יותר שכל האזכורים של אהרן בסיפור כנציגו של שבט לוי הם תוספות עריכה. התוספות הוכנסו על ידי סופר שרצה לכלול את המסורת הבלתי תלויה הזו על מעמדם של הלוויים על מנת להדגיש את מעמדם האלוהי של בני אהרן.[10]
בנוסח המקורי של הטקסט לא היה כל קשר לדמותו של אהרן או למעמד הכהנים בני אהרן. מה שהטקסט כן מציג זו את הבחירה האלוהית בשבט לוי לשמש לו ככהנים מבין כל שבטי ישראל. זו הסיבה להיווצרותו של התיאור המוזר הזה שבו אהרן משמש הוכחה מהלכת לבחירה האלוהית בלויים.[11]
כמה מטות?
ההשערה הזו עוזרת לפתור קושיה נוספת. פעמיים הכתוב מתנסח בצורה לא ברורה או אפילו מבלבלת ביחס למספר המטות שנאספו ושהונחו באוהל מועד. האם יש שלושה עשר מטות (אחד לכל שבט ומטה נוסף לשבט לוי), או רק שנים עשר:
במדבר יז:יז דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. יז:יח וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם.
במדבר יז:כא וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם.
ההוראה "אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ" (פסוק יז) מלמדת די בבירור כי משה נצרך לכתוב את שנים עשר שמות, שמות ראשי השבטים, על שנים עשר מטות. עם זאת בפסוק יח לא לגמרי ברור אם "מטה לוי" הוא מטה נוסף מעבר לשנים עשר או שהוא אחד מהם.[12] בפסוק כא יש קושי דומה: האם מטה אהרן הוא אחד מהמטות שמשה החזיר לראשי השבטים או שהוא נוסף עליהם? חוסר הבהירות הזו היא המפתח להבנה של האופן שבו גדל והתפתח הסיפור.
בטקסט המקורי מספר השבטים היה שנים עשר ללא כל ספק. שבט לוי היה אחד משנים עשר השבטים הרגילים עד שהפך לשבט מקודש. רק כאשר העורך הכניס את אהרן לתוך הטקסט הוא הפך את התיאור הברור הזה למעורפל.
העורך, בהתאם לתפיסה של הרובד הכהני של ספר במדבר, סבר כי הלויים ייסדו את השבט השלושה עשר (השוו עם במדבר א–ג; ח), ועל כן ניסה להציג את מטה לוי של אהרן כמטה השלושה עשר. עם זאת הטקסט שעליו עבד כבר הדגיש שהיו שנים עשר מטות. חוסר הבהירות הזו בכתובים הוא תוצר של המתח הזה.
אהרן בגרסת העורך
ההצעה שאהרן הגיע לטקסט כרכיב משני מתאימה לזיהוי קודם שלי בנוגע לשכבת העריכה בשני פסוקים אחרים (כ2 וכה–כו) – פסוקים שבהם דמותו של אהרן זוכה למקום מרכזי. השכבה הזו די בולטת גם בפסוק כא:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת
וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם.
לא רק החיבור המאוחר והרופף של הסיפא הזו לחלק הראשון של המשפט מלמד על האופי המשני שלה, אלא גם העובדה שבשום מקום אחר בכל המקרא אין אזכור של אהרן כראש שבט.
אם מטה אהרן לא היה אחד מן המטות שאסף משה, אזי גם הציווי הראשוני בפסוק יח חייב להיות משני. הדבר מסתדר עם הערתי לעיל לגבי האופי המשני של תיאור כתיבת השמות על המטות, שנוסף כדי להדגיש את מעמדו של אהרן כמנהיג הלוויים. זה לא הנושא של הסיפור המקורי.
מטרת הסיפור המקורי של המטה הפורח היתה להציג את הבחירה האלוהית בשבט לוי באמצעות הבחירה במטה שמייצג אותו. כפי שצוין, משחק המילים על המשמעות הכפולה של המילה מטה מצביע על כך שהבחירה היא בשבט כולו. לא נראה כי לשמו של ראש השבט שהביא את מטהו למשה הייתה משמעות כלשהי.
לבסוף, שמו של אהרן הוכנס גם לתוך פסוק כג:
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה [אַהֲרֹן] לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים.
המונח "מטה אהרן לבית לוי"[13] מגושם מאוד ולא מוזכר בשום מקום אחר בטקסט. כאשר העורך מרשה לעצמו להתנסח בחופשיות הוא מסתפק במונח הפשוט "מטה אהרן" (פסוק כה).
סיפור תמיכה קדום בשבט לוי שתוקן על ידי העורך הכהני
בטקסט המקורי ראשי השבטים של כל אחד משנים עשר השבטים מוסרים את מטותיהם כדי להפקיד אותם בתוך אוהל מועד, מתוך הנחה כי במשך הלילה י־הוה יגרום לאחד המטות הללו לפרוח ומתוך הסכמה משותפת כי השבט שהמטה הזה מייצג הוא השבט שבו בחר אלוהים לשרת אותו ככהנים.
ביום המחרת מטה שבט לוי לא רק שפרח, אלא גם הוציא מתוכו שקדים! משה הציג זאת בפני בני ישראל וכולם הבינו ששבט לוי נבחר לעבודת האל.
התפיסה הזו היא גם התפיסה של ספר דברים:
דברים י:ח בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
על פי הפסוק הזה (ראו גם דברים יח:א–ח; לג:ח–י), י־הוה בחר בשבט לוי כולו מתוך כל שאר שבטי ישראל כדי שאנשיו ישרתו לפניו ככהנים.
זוהי תפיסה שונה מאוד מתפיסת הכהונה של במדבר א–ד ו־ח, פרקים שבהם שושלת אהרן היא שושלת הכהונה הנבחרת והלוויים משרתים את בני אהרן מטעמם של בני ישראל. בהשקפתו של ספר דברים לעומת זאת, המעמד הפולחני השווה שקרח והלויים נאבקים למענו (במדבר טז:ז2–יא) הוא דבר מובן מאליו! באמצעות עונש המוות האלוהי המושת על קורח ועדתו המספר הכהני מבטא את ההתנגדות שלו לתפיסה הדברימית, אולם באופן אירוני משהו התפיסה הדברימית הזו היא שעומדת ביסוד המסורת המקורית של סיפור המטות בבמדבר יז.
משמעות הדברים היא שהמסורת המקורית של במדבר יז איננה מיסודו של המקור הכהני למרות הלשון הכהנית ניכרת בה בנוסח שלפנינו.[14] האם אפשר לשייך אותה לאסכולה אחרת?
טקסט לא־כהני
ברצוני להציע כי המסורת המקורית של במדבר יז הייתה חלק מקבוצת טקסטים לא־כהניים שבהם אוהל מועד היה אוהל שהקים משה מחוץ למחנה, מרחב לתקשורת עם אלוהי ישראל (שמות לג:ז–יא; במדבר יא:טז–יז, כד–ל; יב; דברים לא:יד–טו, כג).[15] אף שבבמדבר יז אין אינדיקציה ברורה שהאוהל נמצא מחוץ למחנה, יכול להיות שהדבר נתפס פשוט כמובן מאליו.
על כל פנים, השילוב של אחת מן המסורות הללו בתוך ספר דברים מורה שיש קשר בין המסורת הספציפית שאנו עסוקים בה ובין ספר דברים. הקשר לספר דברים עולה גם מן הסיפור בבמדבר יב – ששייך לאותה קבוצת מסורות – המתאר את אהרן כחוטא. סיפור זה מתאים גם לסיפור המטות המקורי של במדבר יז, שבו הלוויים הם הכהנים הנבחרים, ולא בני אהרן.
נספח
שחזור הסיפור המקורי
לפניכם הנוסח המקורי המשוער של הטקס:
במדבר יז:טז וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז:יז דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת // יז:יח כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. יז:יט וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. יז:כ וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח. // יז:כא וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת. // יז:כב וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי יְ־הוָה בְּאֹהֶל הָעֵדֻת. יז:כג וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה // לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. יז:כד וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְ־הוָה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פרופ' הרב דוד פרנקל הוא פרופסור חבר למקרא במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים, שם הוא מלמד סטודנטים לתואר שני ומוסמכים לרבנות. הוא כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנחיית פרופ' משה וינפלד. הוא מחברם של מספר ספרים העוסקים בין היתר בתיאולוגיות של טריטוריה במקרא.
מאמרים קשורים :