עשר תובנות על עשרת הדיברות

עשרת הדיברות הוא אחד מן הטקסטים המקראיים המוכרים ביותר, אך גם הכי פחות מובנים שבהם. עשרת הדיברות מופיעים לראשונה בפרשת יתרו, בשמות פרק כ, ומופיעים שוב בדברים ה, פרשת ואתחנן. התבוננות זהירה בשני הטקסטים הללו חושפת כמה וכמה קשיים, ובכוחה ללמד על ערכו של חקר המקרא ההיסטורי־ביקורתי.^[1]

להלן עשר תפיסות מוטעות לגבי עשרת הדיברות:

1. עשרת הדיברות הם עשר מצוות

התפיסה הרווחת היא שטקסט זה מכיל עשר "מצוות", אולם התורה לא מתייחסת אליהם כעשר מצוות אלא כאל "עשרת הדברים" (שמות לד:כח; דברים ד:יג; י:ד),^[2] כלומר "עשר אמירות". ואכן הדיבר הראשון – "אני י־הוה אלוהיך" – מנוסח כאמירה ולא כציווי.

2. אלו הם עשרת הדיברות המקוריים

באופן מפתיע הביטוי "עשרת הדברים" נעדר משמות כ! המונח מופיע לראשונה בשמות לד:כח, לאחר הופעתם של עשר מצוות בפסוקים י-כו. חוקרים רבים מאמינים שפסוקים אלו היוו את עשרת הדיברות המקוריים או הקדומים ביותר. קבוצה זו של מצוות מכונה לעתים קרובות במחקר "הדקלוג הפולחני", מכיוון שהיא עוסקת בעיקר בענייני פולחן.^[3]

3. מספר הדיברות הוא עשר

גם בשמות לד:כח וגם בדברים ד:יג; י:ד נאמר כי "עשר" הוא מספר הדיברות. בניגוד לדימוי הרווח של עשרת הדיברות ביצירות אמנות, המקרא אינו מכיל ספרות רומיות שיבהירו לנו מהו אופן החלוקה של האמירות הללו – שמספרן עולה על עשר. הניסיונות להגיע למספר עשר נעשים לרוב על ידי שילוב של אמירות שונות יחד ו/או על ידי החשבת הפסוק "אני י־הוה אלוהיך" כמבוא ולא כדיבר בפני עצמו. אפילו המסורת היהודית אינה מציעה דרך חד משמעית לחלוקת עשרת הדיברות.^[4]

4. אנו יודעים את סדרם של עשרת הדיברות

שני קטעים בספרי הנביאים מכילים רשימה של כל דיברות "לא תעשה", אך בסדר שונה זה מזה, ובסדר שונה מזה שבתורה. בשני הקטעים הנביאים זועמים על התנהגותם של ישראל:

• הושע

^{הושע ד:ב} אָלֹ֣ה [שבועת שקר] וְכַחֵ֔שׁ וְרָצֹ֥חַ וְגָנֹ֖ב וְנָאֹ֑ף פָּרָ֕צוּ וְדָמִ֥ים בְּדָמִ֖ים נָגָֽעוּ.

• ירמיהו

^{ירמיהו ז:ט} הֲגָנֹ֤ב׀ רָצֹ֙חַ֙ וְֽנָאֹ֗ף וְהִשָּׁבֵ֥עַ לַשֶּׁ֖קֶר וְקַטֵּ֣ר לַבָּ֑עַל וְהָלֹ֗ךְ אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם.

ואכן, עדויות עתיקות רבות מצביעות על כך שהדיברות הקצרים הללו היו ידועים במגוון של סדרים שונים (ראו למשל: פפירוס נאש; כתבי היד הטובים של תרגום השבעים שבהם ניאוף מופיע לפני רצח, אותו הסדר המופיע בלוקאס יח:20, באיגרת אל הרומאים יג:9 ובפילון).

5. עשרת הדיברות נכתבו על לוחות שהיו מעוגלים בחלקם העליון

זוהי מסורת אומנותית מאוחרת אשר הגיעה ליהדות מהעולם האמנות הנוצרי, שהתבסס על צורת הדיפטיכון הרומי. לא כל האומנות הנוצרית אימצה את המוסכמה הזו. הציור משה של מיכאלאנג'לו (נוצר בשנים 1515-1513) מציג את משה עם שני לוחות מלבניים. צורה מלבנית זו בוודאי קרובה יותר לאופן שבו הם תוארו בעת העתיקה. למרות שבתי כנסת רבים מכילים עיטורים של לוחות מעוגלים (תוצר של השפעה נוצרית), הלוחות בבית הכנסת דורה אירופוס הם מלבניים, וזוהי גם הצורה שעמדה בעיני רוחם של חז"ל (בבלי בבא בתרא יד ע"א; שמות רבה כח:א).

בנוסף, מפתיע שהדרך הרווחת בעולם האמנות היא שהלוחות כתובים רק מצדם האחד, בעוד שהכתוב בשמות לב:יד מציין מפורשות שהדיברות נכתבו משני עבריהם של הלוחות, כלומר מלפנים ומאחור.^[5]

6. היו חמישה דיברות על כל לוח

למרות שחמישה עשר טקסטים מקראיים מתארים שני לוחות,^[6] אף אחד מהם לא מפרט מה היה כתוב בכל אחד מן הלוחות. שום דבר בטקסט המקראי אינו מעיד על כך שכל לוח הכיל חמישה דיברות. מספר חוקרים הציעו כי מאחר שמטרת הלוחות הייתה כריתת ברית, עשרת הדברים נכתבו בשני עותקים: האחד עבור האדון השליט, והשני עבור הואסל או הישות המשועבדת. על כן סביר מאוד כי כוונת המקרא היא שכל אחד משני הלוחות הכיל את הטקסט של עשרת הדיברות במלואו.

7. עשרת הדיברות הם חוקים

חוקים ומצוות בדרך כלל מכילים עונשים, אך הללו נעדרים מעשרת הדיברות. אמנם חלק ניכר מהמסורת היהודית המאוחרת הניח, בהתבסס על מעט מאוד ראיות, שהפרת כל אחד מהדיברות עונשה מוות. אולם דבר זה לא נאמר בשום מקום במקרא. על כן יש לראות את הדיברות כאזהרות ולא כחוקים.^[7]

8. גניבה משמעותה חטיפה

דעת חז"ל שהגניבה המוזכרת בעשרת הדיברות היא חטיפה (ראו מכילתא דר' ישמעאל ובבלי סנהדרין פו ע"א). הדעה הזו זוכה לתמיכה בקרב מספר חוקרים ביקורתיים מודרניים (כגון אלברכט אלט).^[8] הראיה המרכזית שלה היא שבמקומות רבים אחרים במקרא העונש על הפרת רוב הדברים המוזכרים בעשרת הדיברות הוא עונש מוות, ובעל כורחנו הדבר חייב להיות נכון גם במקרה של "לא תגנוב" – על כן הגניבה הזו חייבת להיות גניבה שדינה מוות, היא גניבת אדם, כמתואר בשמות כא:טז.^[9] אולם, שום דבר לא מצביע על כך שהדיברות עוסקים במעשים שדינם מוות; זוהי הנחה שקשה מאוד לקבל, בטח ובטח במקרה של "לא תחמוד".

9. אנו מכירים את הטקסט המקורי של עשרת הדיברות

עשרת הדיברות המוזכרים בספר שמות שונות במובנים רבים, חשובים יותר ופחות, מאלו שבספר דברים. הבדלים אלו מוסברים במגוון דרכים במסורת היהודית, כאשר ההסבר המפורסם ביותר הוא "ששניהם נאמרו בדיבור אחד".^[10]

אך על פי חוקרים מקראיים, עשרת הדיברות בספרים שמות ודברים משקפים עריכות שונות של נוסח ישן יותר. הגרסה שבשמות עברה עריכה של מחברי המקור הכוהני (P), ועל כן מהדהדת את סיפור הבריאה של המקור הכוהני המסתיים ביום השבת, בראשית ב:א-ד1. נוסח דברים עבר עריכה של המחבר הדברימי (D), ולכן מציין את יציאת מצרים, תמה מרכזית בספר דברים, כסיבה לשמירת השבת.^[11] רוב החוקרים מאמינים אפוא שגם נוסח שמות וגם נוסח דברים משקפים שינויים שנעשו לאורך זמן בנוסח מקורי וקצר יותר, אף כי לא הושגה תמימות דעים בנוגע לנוסח המקורי הזה.

10. הטקסט של עשרת הדיברות הוא טקסט עקבי

בשמות כ:ב-ו אלוהים מוזכר בגוף ראשון (למשל "אני י־הוה אלוהיך", "מצוותי") ואילו בהמשך עשרת הדיברות ישנו מעבר לגוף שלישי (למשל "מצוות י־הוה אלוהיך" "כי בששת ימים עשה י־הוה", "את הארץ אשר י־הוה אלוהיך"). המסורת היהודית (בבלי מכות כד ע"א; בבלי הוריות ח ע"א) בדרך כלל מסבירה את השינוי הזה בטענה שבתחילה אלוהים דיבר את עשרת הדיברות ישירות אל ישראל, ואילו היתר נמסר להם מפי משה והוא שדיבר על אלוהים בגוף שלישי (דעה זו מניחה שהאירוע שבו העם מבקש שאלוהים יפסיק לדבר אליהם ישירות, שמות כ:יח-כא, התרחש באמצע עשרת הדיברות). לעומת זאת החוקרים מאמינים כי הבדל זה משקף טקסטים או מסורות שונות ששולבו לגרסה אחת.

חוקרים גם הצביעו על כך ששמות כ:ד חוצץ בין פסוק ג לפסוק ה, ועל כן הוא מאוחר יותר. בפסוק ד כתוב "לא תשתחווה להם" בלשון רבים, המשך דקדוקי הגיוני ללשון הרבים "אלהים אחרים" שבפסוק ב, ואילו בפסוק ג נאמר "לא תעשה לך פסל" בלשון יחיד.

השלכות

עשרת הדיברות מוצגים בשמות כ:א ובדברים ה:ד^[12] כדבריו הישירים של האלוהים שנאמרו לכל ישראל בהר סיני/חורב. עם זאת, מפתיע לגלות כי שמות ודברים אינם מסכימים על התוכן המדויק של התגלות זו. הייתי סובר שנאום חשוב כל כך היה נשמר באופן מדויק, מילה במילה, ללא כל שינוי. אבל לא זהו המצב.

אולי נוכל להסיק קל וחומר מהמקרה הזה. אם עשרת הדיברות – הנחשבים להתגלות אלוהית לכל ישראל – לא נשמרו באופן מדויק, אלא נמצאים בתורה בשתי גרסאות עם הבדלים ניכרים, מדוע נהיה מופתעים מכך שטקסטים מקראיים אחרים מופיעים בכפולות (ובשלשות) ומשקפים שינויים שהתרחשו עם הזמן?