איזה מין נזיר היה שמשון?

מתוך מגוון הנושאים בפרשת נשא (במדבר ד:כא-ז:פט), נתייחדה בעיני חכמים פרשת הנזיר לשמש מקור להפטרה. ההפטרה, פרק יג בספר שופטים, מתארת את תחילת סיפורו של שמשון וכוללת את האיסורים שנמסרו לאימו על מנת שבנה יהיה "נזיר מבטן". הדמיון בין הפרק הזה ובין דיני הנזיר שבבמדבר ו:א-כא ברור מאליו. כמו כן אין שום מקור מקראי אחר שמשלב בתוכו בצורה כל כך מפורשת מוטיבים מעולם הנזיר כמו סיפור שמשון. זוהי היחידה המקראית היחידה הכוללת בתוכה סיפור חיים שלם של נזיר.

אולם ההפטרה (שופטים יג-טז) היא רק חלקו הראשון של הסיפור כולו. היא מסתיימת בתחילת הקריירה של שמעון, כאילו באה להזכיר לנו שיש לסיפור עוד המשך ארוך. שמשון הוא הנזיר היחיד במקרא שיש לו שם.^[1] מרבית המופעים האחרים של השורש נז"ר (בראשית מט:כו; ויקרא כה:ה, יא; דברים לג:טז; איכה ד:ז) מובאים בתיאורים כללים יותר. הכתוב בעמוס ב:יא-יב יוצא מנקודת הנחה שנזירים אמורים להימנע משתיית יין שיכר, אולם אלו בסך הכל שני פסוקים בתוך נבואת תוכחה ארוכה יותר כנגד דרכו הרעה של ישראל.

ההשוואה בין שמשון ובין הנזיר בספר במדבר

עיון מדוקדק יותר בדיני הנזיר בבמדבר ו ובסיפור שמשון בשופטים יג-טז חושף שיש הרבה יותר הבדלים בין המקורות מאשר נקודות דמיון. מלבד השימוש במילה "נזיר", הדין היחיד המשותף בין המקורות הוא איסור התספורת. שיערו של שמשון הוא המפתח למילוי המשימה שאליה יועד שמשון – להושיע את ישראל מיד פלישתים. כשגוזרים את שיערו, שמשון לא מסוגל להושיע אף את עצמו מידי האויב. רק כאשר השיער שלו מתחיל לצמוח בחזרה (שופטים טז:יב; כלומר כאשר מפסיקים לגזור אותו) הוא מסוגל לבקש מאלוהיו "חזקני נא" ולמוטט את המקדש תחתיו (שם כח-ל). התיאור הזה דומה לדין של נזיר שבא בלי כוונה במגע עם מת – הוא חייב להסתפר פעמיים לפני שיקדש שוב את ראשו על ידי כך שימנע מגילוח שיערו (ו:ט-יב).

אמנם בשני הטקסטים נזכר האיסור על צריכת יין ושיכר, אולם בשופטים האיסור מוטל רק על אם שמשון (יג:ד, ז, יד), ואילו בבמדבר ו:ג-ד האיסור חל על הנזיר עצמו. לא זו אף זו, שמשון עצמו עושה משתה (שופטים יד:י). נראה כי מוטיב בולט הרבה יותר בסיפורו של שמשון הוא הפלישתים הרבים שהוא הורג. שמשון הורג 30 תושבי אשקלון (יד:יט), עוד כמה כנקמה על מותם של אשתו וחמיו לעתיד (טו:ח) ועוד אלף בעצם הלחי של חמור (טו:טו-טז). בכל ההרג הזה כרוך מגע עם מתים, הבא בסתירה מפורשת לדין בספר במדבר (ו:ו-ז).

עניין יסודי יותר מכל אלו הוא התשתית שעליה נשענת נזירותו של שמשון. הכתוב בבמדבר ו:ב מתאר את הנזירות כדבר ש"איש או אישה" מקבלים על עצמם. הנזירות מתוארת בפרשה כמשהו ששייך לתקופת זמן מוגדרת; היא משאירה הוראות למקרה שהתקופה הזו נקטעת (שם ט-יב) ולמקרה שהיא מסתיימת כתקנה (ו:יג-כ). שמשון לעומת זאת הוא נזיר מבטן אימו (שופטים יג:ה, ז), כלומר למשך כל חייו.

יתרה מזאת, כאשר אשת מנוח מספרת לבעלה על פגישתה עם המלאך, היא מוסיפה את המילים "עד יום מותו" (שם ז), ובכך כביכול רומזת בטרם עת שהסיפור הזה יסתיים במותו. לכאורה אפשר להציע שההוראות של המלאך היו סוג של נדר, אולם הדינים בבמדבר ו לא מאפשרים נדר המתקיים באמצעות אדם אחר או נזירות הנמשכת כל החיים.

המִשנה: סוגי שונים של נזירות

המשנה הבחינה בהבדלים הללו שבין המקורות והשתמשה בהם כדי לתאר סוגי נזירים שונים – נזירות זמנית, נזיר עולם ונזיר שמשון (נזיר א:ב). כאשר הגמרא (בבלי נזיר ד ע"ב) דנה בפרטים בסיפור שמשון שסותרים את דיני הנזיר בבמדבר היא מתרצת את הסתירה בשני אופנים: או בהוספת פרטים לסיפור (אולי שמשון זרק את לחי החמור על הפלישתים ולא נגע בהם) או בהוספת היתרים חריגים לדיני הנזיר (על פי ההלכה שמשון היה מותר לבוא במגע עם מתים).

ההסברים הדרשניים הללו יוצרים הרמוניה במקום סתירה; הם מאפשרים לנו לראות שוב בשמשון דמות של גיבור במקום דמות בעייתית המעוררת מחלוקת. כך שמשון מצטייר כמקפיד על קלה כבחמורה על אף האלימות הכרוכה במילוי תפקידו. עם זאת גם אם הגישור בין סיפור שמשון ובין דיני התורה פותר כמה בעיות, הוא עדיין לא מסביר את ההבדלים בין הטקסטים הללו.

שמשון כגיבור לימינלי

למען האמת, סיפורו של שמשון הוא סיפור של גיבור לימינלי (Mobley 2006), דמות שחיה על הגבול בין המקובל ולא המקובל. ההתנהגות שלו לא מטרידה רק את הקורא המודרני אלא גם את בני עמו (שופטים יד:ג; טו:י-יג). הוא רחוק מלהיות המנהיג האידאלי. הוא אלים ונוח לכעוס, הוא נוהג בהפקרות מינית ונותן את עיניו בנשים נוכריות. עם זאת נראה שהנזירות מכבידה עליו כל כך עד שהוא חושף מרצון את סודו באוזני האויב.

שליחותו של שמשון מתחילה כאשר "ותחל רוח י-הוה לפעמו" (שופטים יג:כה). על בסיס מופעים סבילים אחרים במקרא של השורש פע"ם, נראה שהכוונה היא שרוח י-הוה לא הניחה לשמשון לישון כראוי (השוו עם פרעה בבראשית מא:ח; תהילים עז:ה; ונבוכדנצר בדניאל ב:א, ג). רק כאשר הוא חושף בגלוי את סודו הוא מצליח לתת לעצמו לשקוע בשינה (שופטים טז:יט) – וזה בדיוק הזמן שבו אלוהים "סר מעליו" (שם כ). בשביל שמשון, ואולי בשביל כל נזיר, הנזירות היא לא חוויה קלה.

כך אולי אפשר להסביר את הניסוח הפותח של פרשת הנזיר, "כי יפליא לנדר" (במדבר ו:ב), ואת העקרון שרק האדם עצמו יכול לקבל עליו את הנזירות ולא להיוולד לתוכה. בדרך הזו אפשר גם להבין את דיני צריכת היין והשיכר: אם הנזירות הופכת את האדם לקצר רוח, אלים או שהיא משבשת את שיקול דעתו, צריכת אלכוהול בוודאי שתגביר את הנטיות הללו.

במדרש עולה רעיון דומה – שמשון היה גרוע הרבה יותר אם היה מותר בשתייה (בראשית רבה י:טז). מכאן כי התוכן ההלכתי לא נועד רק להסביר את הסיפור, והסיפור לא נועד רק להמחיש בפועל את חוקי הנזיר; הקשר ביניהם עמוק הרבה יותר מסתם קשר של השלמה הדדית.

מקורם של חוקי הנזיר

אף שלרוב החוק הכתוב נוצר כדי לכונן את הנורמה החברתית, חוקים מסוימים נוצרים רק מתוך תגובה לסיטואציות ידועות. אין שום טעם בחוק אם אין שום חשש שאנשים ינהגו אחרת ממנו. הלכך יש לראות בדינים בבמדבר ו תגובה לבעיות הקשורות בחיי הנזירות. אמנם מרבית החוקרים מתארכים את במדבר ו – ואת יתר התורה הכהנית שאליה נוהגים לשייך את הפרשיה הזו – לתקופת גלות בבל או שיבת ציון, ואת סיפורי שמשון כמה מאות קודם לכן. אולם אין סיבה להניח שהמחבר של במדבר ו הכיר את סיפור שמשון. השאלה שהעסיקה את מחבר במדבר ו לא הייתה איך צריך אדם לנהוג כאשר הוא רוצה להקדיש את חייו לאלוהים, אלא איך לצמצם את המחויבויות הכרוכות בחייו של הנזיר ואת הקשיים שהן מעוררות.

נראה כי ההתקדשות הנדרשת מנזיר קשה הרבה יותר מההתקדשות הנדרשת מאדם רגיל מישראל. הקושי הזה בא לידי ביטוי במתחים פיזיים ונפשיים הכרוכים בעבודה המוטלת על הנזיר – עניין שלא ברור כל צרכו – וגם במתחים חברתיים. שמשון חי על הסף לא רק מפני שהוא נמצא על הגבול שבין ישראל ופלשת, אלא גם מפני שהובדל מיתר בני עמו.

לכהנים, שכבה בעם שהובדלה גם היא מעם ישראל, יש מקום מוגדר שבו הם יכולים לחיות זה לצד זה. יש גם מקומות מוגדרים לסוגים אחרים של אנשים עם סטטוס יוצא דופן – לויים, יתומים ואלמנות. חייו של הנזיר לעומת זאת נראים כחיי בדידות. על כן הכללים של במדבר ו מעניקים לנזיר דרך להקל על קשייו ובד בבד מאפשרים לבני אדם המבקשים לעצמם מידה כזו של התקדשות לאלוהים דרך לממש את מבוקשם. ממש כפי שאפשר לקרוא את חוקי הצרעת בויקרא יג:א-יד:לב לא כהוצאה מן החברה של כל אדם עם הפגם הקל ביותר, אלא כהכנסה חזרה אל החברה מי שהיה עשוי להיפלט ממנה על בסיס מראהו החיצוני, אפשר גם לקרוא את חוקי הנזיר כשימת גבול בפני אנשים שהיו ממילא נוהגים כנזירים אך היו עושים זאת בצורה מופרזת.

החוקים הללו גם שומרים על חיי קהילה במצבים שעלולים היו להביא לפילוג. הנזיר התבדל מקהילתו למשך זמן ועל כן מצווה לחזור אליה באמצעות סדרה של קורבנות. מכיוון שההפרדה הזו היא גם הפרדה חברתית, הוא גם מצווה לסלק את הפרט החזותי שאולי עמד במוקד ההיבדלות החברתית – שיערו. בניגוד לשמשון, שעורר את חמתם של הפלישתים כנגד אנשי יהודה, הדרישה להיטמעות מחודשת בחברה מראה שגם הנזיר אמור להיות כפוף לצרכי החברה.

 שמשון: העילה לחוקי הנזירות

אם נרצה לדבוק בדרך המסורתית ולנסות ליישב את הפער שבין שני המקורות ניאלץ בעל כורחנו לקרוא את סיפור שמשון כיישום חריג או ייחודי של דיני הנזיר של ספר במדבר. לעומת זאת, אם נבחר לאחוז בגישה הביקורתית ולראות בשופטים יג קטע שקדם לחוקי הנזירות שבתורה, נוכל לקרוא את חוקי התורה כתגובה לתופעה קיימת; סיפור שמשון הופך להמחשה של הנוהג הישן ואילו חוק התורה משמש תמרור אזהרה בפני הבאים להתנזר. סיפור שמשון איננו שיקוף של דין התורה – הוא העילה לכתיבתו.