ספר ויקרא כמשכן ספרותי

פרק כה בספר ויקרא מציג את חוקי השמיטה (שנה אחת בכל שבע שנים שבה האדמה נעזבת מעבודה חקלאית) והיובל (השנה החמישים שבה משתחררים העבדים).^[1]

פסוק הפתיחה של הפרק חורג מן הפתיחה המקובלת של פרשיות ספר ויקרא. בעוד שהפסוק השכיח הוא וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר (מופיע 27 פעמים בספר ויקרא),^[2] בויקרא כה:א מופיעות לצד זה המילים "בהר סיני". עניין זה עורר את שאלתם המפורסמת של חז"ל (ספרא בהר א:א):

מה עניין שמיטה לעניין הר סיני?^[3]

השאלה החז"לית הזו הפכה ברבות השנים לפתגם התוהה לגבי היחס בין שני דברים, שבמבט ראשון אינם קשורים זה לזה. השאלה אפוא התייחסה במקור לניסוח המפתיע של ויקרא כה:א, הכולל ציון של המקום שבו ניתנו החוקים, הר סיני.

הגישות המסורתיות

חז"ל שואלים את זה כשאלה רטורית כדי לטעון שכלל המצוות, ובתוכן גם חוקי השמיטה והיובל, נמסרו בסיני (ספרא בהר א:א).^[4] רש"י (1105-1040) בפירושו על הפסוק מצטט את דברי הספרא ותומך בהם.

רשב"ם ואבן עזרא

נכדו של רש"י, רשב"ם (1158-1085), מציע פרשנות פחות עקרונית ויותר פרוזאית:

"קודם שהוקם אוהל מועד".

רשב"ם מבהיר שהביטוי נועד לספר לקורא כי על אף שהקטע הזה בתורה עומד אחרי תיאור הקמת המשכן, החוק המתואר בו נמסר למשה בזמן קדום יותר.^[5]

אברהם אבן עזרא (1167-1089), בן זמנו של רשב"ם, נקט בגישה דומה:

"אין מוקדם ומאוחר בתורה",^[6] וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו, כי הדיבור בהר סיני.

אבן עזרא מסביר שהקטע הזה מופיע בסוף ספר ויקרא ולא במקומו הכרונולוגי ברצף מסירת חוקי התורה על מנת להעמיד את חוקי השמיטה לצד דברי התוכחה והעונשים הבאים בפרק כו. ואכן, הפרה של מצוות השמיטה נרמזת כאחת הסיבות לענישה עתידית של בני ישראל (ויקרא כו:לד-לה).^[7]

מרי דאגלס: גישה מבנית־ספרותית

החוקרת הבריטית מרי דאגלס (2007-1921), חוקרת מדעי החברה מהחשובות במאה ה־20, הציעה ניתוח ספרותי של טקסטים מקראיים מנקודת מבט אנתרופולוגית. מן הידועים במחקריה הוא מאמרה פורץ הדרך על חוקי הכשרות, "התועבות שבספר ויקרא", שמאוחר יותר נכנס לספרה משנת 1966, "טוהר וסכנה".^[8] לקראת סוף הקריירה שלה חיברה דאגלס את הספר "ויקרא כספרות", שבו הציעה שהמבנה הספרותי של ספר ויקרא משקף את המבנה ואת קווי המתאר של המשכן.^[9]

נקודת המוצא לקריאה של דאגלס היא התובנה שהציג נחום סרנה, על בסיס דברי רמב"ן (1194 -1270) בעניין "סוד המשכן".^[11] סרנה הראה כי המשכן נועד לשמש כ"הר סיני" ארצי, הבנוי על פי החלוקה המרחבית המשולשת המתוארת באירוע ההתגלות בסיני (שמות יט וכד):^[10]

המשכן		הר סיני
חצר המשכן – כל בני ישראל הקודש – הכהנים קודש הקודשים – הכהן הגדול		תחתית ההר – כל בני ישראל אמצע הדרך למעלה – אהרן ובניו וזקני ישראל ראש ההר – משה

דאגלס הרחיבה את ההקבלה הזו למבנה של ספר ויקרא כולו.^[12] על פי הניתוח שלה (עמודים 231-218), ספר ויקרא ערוך בהתאמה למבנה המשכן, המורכב משלושה חלקים:

(א) חצר המשכן (פרקים א-יז);

(ב) הקודש (פרקים יח-כד);

(ג) קודש הקודשים (פרקים כה-כז).^[13]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שלושת חלקיו של ספר ויקרא, על פי חלוקה זו, עומדים בהתאמה לגודל היחסי של החלקים במשכן – חלק א של הספר הוא הגדול ביותר, כמו חצר המשכן. חלק ב, מותאם למרחב של הקודש, והאחרון, ג, כמו קודש הקודשים, הוא הקטן ביותר.

המבנה משתקף בתוכן

חלקי הספר מקבילים לשלושת מרחבי המשכן לא רק בגודלם, אלא גם בתוכנם.

חלק א של הספר עוסק בקורבנות, המתבצעים בחצר המשכן (פרקים א-ז); בחוקי טומאה וטהרה, המגדירים מי רשאי להיכנס למשכן (פרקים יב-טו); ובדיני שחיטה ובאיסור אכילת הדם – עניינים הנוגעים לעבודה המרכזית שנעשתה על המזבח (פרק יז).

חלק ב מתאר את החוקים הנוגעים לכהנים (פרקים כא-כב) – היחידים שהיו רשאים להיכנס אל הקודש, וכן את דיני המנורה והשולחן (כד:א-ט) – הכלים ששכנו בתוך הקודש.

חלק ג מתמקד בברכות או בקללות שיבואו על ישראל אם יקיימו או לא יקיימו את הברית (פרק כו). רעיון הברית מסומל באמצעות ארון הברית, השוכן בתוך קודש הקודשים.

על רקע הניתוח הזה, דאגלס הציעה להציב כל אחד מפרקי ספר ויקרא על פי תכנית המתאר של המשכן וכך סיפקה לקוראיה "סיור וירטואלי" באתר הפולחן של בני ישראל, סיור המתקדם לצד הקריאה בפרקי הספר.

רעיון העולה מן הטקסט או נכפה עליו?

האם ההצעה של דאגלס מתקבלת על הדעת? האם אכן המבנה הספרותי הזה כבר היה קיים בספר ויקרא במשך אלפי שנים ורק חיכה לחוקרת הבריטית מן המאה ה־20 שתגלה אותו? לחלופין, האם דאגלס פשוט הלבישה את מבנה המשכן על ספר ויקרא? במילים אחרות – האם פרשנותה של דאגלס היא פשט או דרש?

סיפורים ומסכים

הופעתם של שני קטעים סיפוריים בספר ויקרא, בפרקים ח-י וכד:י-כג, מחזקת את התיאוריה של דאגלס. פרקים ח-י מתארים את שלבי חניכתם של אהרן ובניו (ח-ט) ואת מותם של נדב ואביהוא (י), והקטע בכד:י-כג מציג סיפור יוצא דופן לגבי המקלל את שם האל.^[14]

על פי דאגלס, שני הקטעים הסיפוריים האלה נועדו לייצג את שני המסכים (הווילונות) שחילקו את המשכן לשלושה חלקים. הקטע הסיפורי הראשון מייצג את הווילון המפריד בין חצר המשכן לבין הקודש, הוא "המסך" (שמות כו:לו-לז, לו:לז-לח). הקטע הסיפורי השני מייצג את הווילון המפריד בין הקודש וקודש הקודשים, היא הפרוכת (שמות כו:לא-לה, לו:לה-לו).

הופעת סיפור המקלל בספר ויקרא ומיקומו בספר היו חידה ארוכת שנים.^[15] לדעתי, דאגלס הייתה הראשונה שסיפקה הסבר לתפקיד הסיפור בספר ולמשמעות מיקומו הספציפי. אולם התיאוריה שלה בנוגע למבנה הספר מסבירה אף יותר מזה.

המסך: בין החצר והקודש

הקטע הסיפורי על אודות אהרן ובניו בויקרא ח-י מייצג בעיניי דאגלס את "מסך המשכן". בקטע הזה מופיעים ארבעה אזכורים לאזור המפריד בין החצר והקודש:

1. אהרן ובניו נשארים שבעה ימים בפֶּתַח אֹהֶל מֹועֵד, כלומר באזור שבין המסך ובין המזבח (ויקרא ח:לא-לו).
2. משה ואהרן נכנסים אל אֹהֶל מֹועֵד ומשם יוצאים לברך את העם (ט:כג):

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ

כפי שמילגרום מעיר, נשאלת השאלה "לשם מה נכנסו משה ואהרן לאהל? אין לכך רמז. בכוחנו רק לשער."^[16] בהתאם למודל של דאגלס, אני מציע כי ההערה על הכניסה והיציאה נועדה להדגיש את המסך שמשה ואהרן נדרשו לעבור. כך, בפרק זמן קצרצר משה ואהרן עוברים משני צידי המסך.

3. במסגרת טקס החניכה של הכהנים יוצאת לראשונה אש מִלִּפְנֵי יְ־הוָה ואוכלת את הקורבנות שעל המזבח (ט:כד). מקורה של האש הזו כנראה במסך שבין החצר והקודש (ואכן מסופר שהעם נוכח במעמד ורואה את ההתרחשות: "וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם", פס' כד).^[17]
4. האש השנייה יוצאת מִלִּפְנֵי יְ־הוָה (י:ב). הפעם זו אש קטלנית, האוכלת את נדב ואביהוא. הפעם ברור יותר שמקור האש מתוך הקודש,^[18] כלומר עברה דרך המסך.

ריכוז כזה של פסוקים העוסקים במרחב המסוים הזה במשכן מתאים לתפיסה של דאגלס, שלפיה הקורא בספר ויקרא מקיף את חצר המשכן תוך שהוא לעתים משתהה אל מול המסך המפריד בין החצר לקודש.

ריכוז כזה של פסוקים העוסקים במרחב המסוים הזה במשכן מתאים לתפיסה של דאגלס, שלפיה הקורא בספר ויקרא מקיף את חצר המשכן תוך שהוא לעתים משתהה אל מול המסך המפריד בין החצר לקודש.

הפרוכת: בין הקודש וקודש הקודשים

בקטע הסיפורי השני (ויקרא כד:י-כג) אין אזכור מפורש לפרוכת, אותו וילון המפריד בין הקודש לקודש הקודשים, אולם הפיסקה הקודמת והסמוכה בספר מזכירה את הפרוכת במפורש:

^{ויקרא כד:ג} מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְ־הוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

המילה פרוכת מופיעה כאן בתוך ביטוי ייחודי – פָרֹכֶת הָעֵדֻת. דאגלס (עמודים 228-227) מדגישה כי הסצנה הזו מעמידה אותנו בתוך הקודש, שכן אלוהים מצווה על משה דברים הנוגעים למנורה (פסוקים ב-ד) ולשולחן לחם הפנים (פסוקים ה-ט).

הפסגה של ספר ויקרא: סיני וקודש הקודשים

כעת אנו יכולים לחזור לשאלה שבה פתחנו: מדוע הפסוק הראשון בפרק כה כולל את המילים "בְּהַר סִינַי"? יש לציין שצירוף המילים הזה מופיע פעמיים נוספות בחלק הזה של ספר ויקרא: בסוף פרשת הקללות (כו:מו) ובפסוק החותם את הספר (כז:לד).

 ^{ויקרא כו:מו} אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְ־הוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

^{ויקרא כז:לד} אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.

בחלקים אלה של הספר (פרקים כה-כו/כז) צירוף המילים "בהר סיני" אינו נראה כלל חלק מהמסגרת הספרותית, שאינה מזכירה את הנוכחות בהר סיני.

לחלופין, בעקבות המודל של מרי דאגלס אני מציע כי המסגור הזה הוא אקורד הסיום החגיגי של מחבר ספר ויקרא. בנקודה הזו בספר הקורא כבר נכנס לקודש הקודשים, המקבילה לפסגת הר סיני. הכתוב מזכיר את משה – על ידי החזרתו לאותה נקודה בפסגה, שבה י־הוה דיבר אליו בְּהַר סִינַי.

לפסקה הזו יש גם תפקיד נוסף: אזכור מרומז של הפרוכת. כאשר אנו מבינים שבספר ויקרא "הר סיני", כלומר פסגת ההר שעליה משה משוחח ישירות עם אלוהים, מסמל את קודש הקודשים (ולהיפך), אנו גם מבינים שבדרכו להר סיני (כלומר אל עבר קודש הקודשים) משה עבר בהכרח דרך הפרוכת.^[19]

בעל הטקסט שלפנינו הצליח להציב משני עבריו של הסיפור הקצר על אודות המקלל שתי תזכורות למיקום שלנו בסיור במשכן: אחת מפורשת ככל האפשר (המילה "פרוכת") ואחת מרומזת (הביטוי "בְּהַר סִינַי").^[20]

בנימה אישית

הייתה לי הזכות להכיר את מרי דאגלס (2007-1921) בעשור האחרון לחייה. בפעם אחת בלתי נשכחת התארחתי בבית הנחמד שלה בהייגייט, לונדון (יולי 2002), ושנה לאחר מכן אירחתי אותה לסדרת הרצאות באוניברסיטת קורנל (אוקטובר 2003). בנוסף היה לי הכבוד הרב להציג גרסה שבעל פה של מאמר הזה בסמינר הרצאות לכבוד מרי דאגלס, בנוכחותה, באוניברסיטת קולג' בלונדון במאי 2005. ראיתי את מרי דאגלס בפעם האחרונה בדצמבר 2005 כאשר העבירה את ההרצאה לזכרה של קרוליין דרוקר באוניברסיטת פרינסטון. מאמר זה מוקדש לזכרה.