איחוד מרידות: סיפור דתן ואבירם מתמזג עם מרד קורח מנהיג הלויים

המחקר המודרני רואה בסיפור קורח ועדתו מיזוג של שתי מרידות נפרדות, מרד קורח ומרד דתן אבירם.

מרד דתן ואבירם

הסיפור הראשון הוא סיפורם של האחים דתן ואבירם ואון בן פלת, כולם בני שבט ראובן, צאצאי בכור בני יעקב, המותחים ביקורת על משה. העובדה כי כאשר משה מזכיר את הסיפור בספר דברים (יא:ו) הוא מזכיר אך ורק את דתן ואבירם מהווה ראייה מכרעת כי בעבר היה המרד הזה סיפור נפרד.

לאחר שאלוהים גוזר כי רק הדור הבא של בני ישראל יזכה להיכנס לארץ המובטחת (במדבר יד:כ-כה) דתן ואבירם מתלוננים בפני משה: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש", השמור במקרא לארץ ישראל (ראו במדבר יג:כז) משמש בפיהם בעוקצנות מכוונת לארץ מצרים.^[1]

חמת זעמם של המורדים מופנה כלפי משה ומנהיגותו. הם מסרבים לבקשתו של משה להתייצב בפניו ונשארים באהליהם. בסופו של דבר דתן ואבירם נבלעים באדמה יחד עם משפחותיהם ואוהליהם (פסוקים כה, כז²-לד), חסידיהם בתגובה נוטשים בבהלה, וכך המרד הזה מגיע אל סופו.^[2]

מרד הלוויים נגד הכהנים

הסיפור השני לעומת זאת הוא סיפור ההתקוממות של קורח, בן שבט לוי שאינו כהן, נגד מעמד הכהונה שניתן לאהרן ובניו (פסוקים ג-ז).^[3] בתגובה להתקוממות מציע משה לערוך מבחן מכריע בין אהרן והלווים: שני הצדדים יקטירו קטורת ואלוהים עצמו יראה לנוכחים איזה מן הצדדים הוא מקבל (פסוקים ח-יא, טז-כב). המרד הזה מסתיים עם האש שיורדת מן השמיים ומכלה 250 איש מתוך מקריבי הקטורת של קורח (פסוק כד). העיסוק במעמד הכהונה מתאים לאידאולוגיה של המקור הכהני (P), שנוטה לשים על נס את היוקרה של אהרן ושושלתו.

הרקע לתלונותיו של קורח

לקורח, למשה ולאהרן סב וסב רבא משותפים (קהת ולוי), ועל כן קורח איננו שמח לראות כי אהרן וצאצאיו זכו לכהונה ואילו הוא, ענף אחר באותו אילן יוחסין, נותר ללא כהונה. ראיית הסיפור הזה כשיקוף של מתח בין שני מוסדות חברתיים בחברה הישראלית הקדומה, הלוויה והכהונה, מעלה בהכרח שאלה: כיצד הגיעו הכהנים למקום גבוה יותר בסולם המעמדות?

נראה כי בתקופה קדומה יותר שבט לוי כולו היה מובדל מיתר שבטי ישראל. הוא לא קיבל נחלה בארץ ובמקום זה יועד לשרת את אלוהי ישראל, כלומר לספק את צרכי הפולחן של הקהילה.

^{דברים י:ח} בָּעֵ֣ת הַהִ֗וא הִבְדִּ֤יל יְ־הוָה֙ אֶת שֵׁ֣בֶט הַלֵּוִ֔י לָשֵׂ֖את אֶת אֲר֣וֹן בְּרִית יְ־הוָ֑ה לַעֲמֹד֩ לִפְנֵ֙י יְ־הוָ֤ה לְשָֽׁרְתוֹ֙ וּלְבָרֵ֣ךְ בִּשְׁמ֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: ^י:ט עַל כֵּ֞ן לֹֽא־הָיָ֧ה לְלֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם אֶחָ֑יו יְ־הוָה֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְ־הוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לֽוֹ:

לא ברור באיזה שלב השתנה המצב הזה. בספר דברים (יח:א-ח) כל הלווים מכונים "הלווים הכהנים" (מונח ייחודי לספר דברים) ועושים את עבודת המזבח והקורבנות. לעומת זאת אצל המקור הכהני שכבת ההנהגה הדתית בישראל בנויה מדרגות מדרגות, אהרן וצאצאיו הכהנים בראש ויתר הלוויים תחתם (ראו במדבר יח:א-ז). רק זרע אהרן רשאי להיכנס למקומות הקדושים ביותר במשכן ובמקדש ורק הוא רשאי לנהל את עבודות הקורבנות. לעומתם, יתר הלוויים משמשים בתפקידי משנה במשכן/מקדש.

בני לוי מערערים על המעמד החדש של אהרן ובניו

על רקע הדברים האלה קל יותר להבין את סיפורו של קורח, סיפור המשקף פרק בתולדות צמיחת מעמד הכהונה בישראל. הקובלנה של קורח מחזירה אותנו למציאות עבר שבה התפקיד הרם של אהרן ובניו היה נחלת הלווים כולם. יצירת סולם המעמדות הזה פוגע בלוויים, ומכאן מחאתו של קורח.

דרך הציור של מרד קורח והלווים כמרד כלפי שמיא הסיפור מבקש להעביר לקוראיו מסר: תפקידם העליון של הכהנים "האהרניים" הוא אחד מיסודותיה של הדת הישראלית וכל מי שינסה ולו לרמוז אחרת, ויהיה הוא אף בן שבט לוי, יתקל בהתנגדות עזה.

ההגנה הנחרצת על המעמד הרם והנבדל של אהרן ובניו ביחס ללווים ממחישה את החשיבות העליונה שבהכרה כי נבחר משמיים. המסר הזה קשור למאמצים הכללים יותר של ויקרא ובמדבר לשמור על קדושת המשכן וליצור מרחבי קדושה שהכניסה אליהם מותרת אך ורק לאנשים שזכו למדרגה הקדושה הגבוהה ביותר. בשעריהם יכולים לבוא רק האנשים ממעמד הקדושה הרם ביותר, אנשים המשמשים כמתווכים בין בני ישראל ובין אלוהיהם.

קורח, באומרו "כִּי כׇל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְ־הֹוָה" (במדבר טז:ג), רומז כי עם ישראל כולו הובדל משאר העמים כ"עם סגולה" ושאלוהים שוכן בתוכו, ועם זאת אין בכך לבטל את הצורך במדרגות של קדושה בקרב עם ישראל.

הסיפור המשולב

בסיפור המשולב שלנו העורך שילב יחד את כוחותיהם של בני ראובן עם אלו של קורח.^[4] בעת העתיקה, ולעיתים קרובות גם בימינו, קבוצות שונות בחברה הנאבקות באותם מוסדות חברתיים עשויות בקלות לחבור זו לזו ולבוא בברית אף כאשר הביקורות המקוריות שלהן שונות אלו מאלו. העורך ניצל את התובנה הזו על הטבע האנושי כדי למזג יחד שני סיפורים נפרדים.

בגרסה הסופית של הסיפורים, המורדים כנגד הסמכות הציבורית של משה וכנגד הסמכות הדתית של אהרן מתאחדים ומצליחים לשלהב ולמשוך אחריהם קהל תומכים גדול יחסית מתוך מספר שבטים. בחברה הישראלית הקדומה ההפרדה בין המרחב האזרחי והמרחב הדתי הייתה הרבה פחות חדה מבימינו (הרעיונות של "חיים חילוניים" או "דת ומדינה" טרם נולדו) ועל כן לא קשה לדמיין מתקפה המשלבת בין שניהם. המרד הכפול הזה נענה בשני עונשים על טבעיים חמורים – אנשי המרי האזרחי נבלעים באדמה ואילו המורדים הדתיים נשרפים באש מן השמיים.

מנהיגי אנוש, בחירי עליון

הסיפור כפי שהוא מופיע לפנינו בתורה מבקש להדגיש עיקרון חשוב: אחרי שאלוהים בחר במשה ובאהרן כל ערעור על מנהיגותם של הנבחרים הללו כמוהו כערעור על סמכותו שלו. כל מי שיעשה כן מעמיד בסכנה את גורלו הטוב של עם ישראל. אדם שלא משכיל להודות כי אלוהים הוא הסמכות העליונה של ישראל שם את עצם קיומו של העם על כף המאזניים. עם ישראל זקוק למנהיגים בשר ודם אך מי שבוחר במנהיגים האלה מוכרח להיות אלוהים בעצמו.

עם זאת אין רצונו של המקרא לומר לנו כי המנהיגים בחירי העליון הללו הם מושלמים. משה ואהרן אינם מצוירים כאנשים מושלמים וכמותם גם דמויות מקראיות אחרות שנבחרות בצו אלוהי כמו דוד ושלמה. התורה רוצה להעביר לשומעיה כי משימתם של בני ישראל היא לפעול תחת האנשים שאותם מינה אלוהים להנהיג את עמו. מי שמנסה לפעול נגדם למעשה מעדיף את ריבונותו שלו על פני ריבון העולמים ובכך בעצם חותר תחת אלוהים עצמו.