מרים והאימהות מקבלות את הלוויה הראויה להן

מות מרים לעומת מות אהרן בסיפור המקראי

במדבר כ מדווח בקצרה ובתמציתיות על מותה של מרים:

^{במדבר כ:א} וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם.

תיאור זה עומד בפער לעומת תיאור מותו המפורט של אהרן בסוף הפרק:

^{במדבר כ:כג} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר. ^כ:כד יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו... ^כ:כה קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. ^כ:כו וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. ^כ:כז וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. ^כ:כח וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר. ^כ:כט וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.

אלוהים פונה למשה ואהרן ונוקב במועד ובמקום מותו הקרב של אהרן, ומורה על טקס רב פרטים לשם הורשת תפקידו. מסופר שהעם מבכה את מות אהרן במשך שלושים יום, ואין רמז בעניין כזה לגבי מותה של מרים.

תיאור מות מרים אצל יוספוס

הפער בין האזכור התמציתי של מות מרים והתיאור רב-הפרטים של מות אהרן עולה בקנה אחד עם הסגנון הרגיל במקרא. בשעה שמותם של גיבוריו זוכה לתיאור מפורט, מות הגיבורות, בפעמים המועטות שנזכר, הוא לרוב נוסחה קצרה ומתומצתת (ראו למשל את התיאור של קבורת שרה, רבקה ולאה [בראשית כג:א–ב; מט:כט–לא]).

נראה שיוספוס לא היה שלם עם אופן הדיווח הקצר על מותן של דמויות נשים מרכזיות בתנ"ך. בחיבורו העוסק בתולדות היהודים (מקרא משוכתב משלהי המאה הראשונה), הוא משקיע מאמץ בתיאור קבורתה של מרים כאירוע ההולם את מעמדה הגבוה:^[1]

אז הגיע גם סוף חייה של מרים אחותו, לאחר שהוציאה את שנת הארבעים מאז עזבה את מצרים, בחודש כסנתיקוס,[^2] בראש החודש למניין הלבנה. וקברו אותה על חשבון הציבור ברוב פאר על הר אחד, הנקרא צין. ומקץ שלושים יום לאבל העם עליה, טיהר משה את העם באופן כזה: לא הרחק מן המחנה הוציא הכהן הגדול עגלה ועבודת אדמה ולא היה בה כל מום, כולה אדומה, למקום טהור מוחלט, שם הקריבה והזה מדמה… (יוספוס, קדמוניות היהודים ספר רביעי 78–79 [שליט])

כפי שמציינים חוקרים, יוספוס שאב את הרעיון לתיאור מותה של מרים ממקורות יווניים וממקורות יהודיים.^[3] ההלוויה שהוא מייחס למרים – קבורה ברוב פאר על חשבון הציבור – מוכרת מאירועים מכובדים שנעשו עבור אישים פוליטיים ואזרחים פטריוטיים רמי מעלה ביוון וברומא. תיאור האבל על מרים, מאידך גיסא, מושפע ככל הנראה מתיאור קבורתם של אחיה, וכן תקופת האבל של בני ישראל על משה ואהרן, כשלושים יום (במדבר כ:כט; דברים לד:ח).

תיאור אבל העם על מות מרים סייע ליוספוס לענות בין השאר על השאלה לגבי הצמידות של סיפור מותה והציווי על פרה אדומה בבמדבר יט. יוספוס הפך את סדר האירועים והסביר שהציווי על פרה אדומה נועד כדי לטהר את ישראל לאחר שהשתתפו בטקסי האבל על מות מרים.^[4]

הרחבת סיפור מותן של האמהות

סופרי בית שני נהגו במותן של האמהות באופן דומה. במקרא מות שרה מסופר בתמצות:

^{בראשית כג:א} וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. ^כג:ב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

יוספוס ופילון

על בסיס הפסוקים הללו פילון ויוספוס הרחיבו את סיפור מותה של שרה. יוספוס משבח את שרה באופן דומה לדבריו לגבי מרים, ומספר שהלוויתה שולמה מכספי הציבור (קדמוניות 1.237). פילון, אלכסנדרוני בן המחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה, מנצל את ההזדמנות לספר בשבחיה של שרה ("על אברהם", 245–254) בנוסח המושפע מנאומי ההספד מן העולם היווני-רומי^[5] ומערכי המשפחה ששררו בו:

לימים מתה עליו אשתו יקירתו, המצוינת בכול, שהוכיחה באלפי מעשים את אהבתה לבעלה: בעזיבת המשפחה יחד עמו, בהגירה בלי היסוס מן הבית, בנדודים הממושכים והבלתי-פוסקים על אדמת נכר, בחרפת הרעב, בלכתה עמו למסעות-מלחמה. הן תמיד ובכל מקום היתה לידו, בלא יוצא מן הכלל, שותפה ממש לחיים ולמאורעות החיים, שכן סבורה היתה כי מחובתה לחלוק עמו שווה בשווה בברכות ובצרות כאחד... ("על אברהם", 245–246 [שור]).^[6]

פילון משבח את שרה על אהבתה המופגנת לבעלה. מחוות אהבה כגון אלו אינן מתוארות לרוב במקרא אולם מוכרות מכתובות קבורה יווניות ורומיות וממקורות ספרותיים. כך, למשל, דיוניסוס מהליקרנסוס בחיבורו "קדמוניות רומא" (שלהי המאה הראשונה לספירה) מתאר את לוקרטיה כ"אישה... שאהבה את בעלה כיאה לרעיה טובה" (קדמוניות רומא 4.82.1).

ספר היובלים

לעומת השכתובים של יוספוס ופילון, ספר היובלים, שהתחבר בא"י במאה השנייה לפני הספירה, מספר את דבר מותן של האמהות תוך היצמדות יחסית לטקסטים המקראיים. ויחד עם זאת הספר מרחיב את המידע שניתן בדיעבד לגבי מותן של רבקה ושל לאה בטקסט המקראי:

^{בראשית מט:כט} ...קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי.... ^כט:לא שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה.

בעודו מספר על ימיה האחרונים של רבקה ועל מותה, המחבר מוסיף כי יעקב ועשו קברו אותה יחדיו (יובלים לה:כז). ההשראה לפרט זה היא סיפור קבורת יצחק בבראשית לה:כט.^[7] תיאורה של רבקה הקוראת לבניה על ערש דווי (יובלים לה:א–כו) אף הוא דומה לסיפור על יצחק הקורא לעשו לפני מותו (בראשית כז). הכותב אף מנצל את ההזדמנות לתאר את רבקה מוסרת את צוואתה – פעולה שבמקרא שמורה לגברים בלבד:^[8]

ותשלח רבקה ותקרא לעשו ויבוא אליה ותאמר לו בקשה לי בני לבקש ממך ואמור כי תעשה אותה בני. ויאמר אעשה את אשר תאמרי לי ולא אמאן לבקשתך. ותאמר לו אנכי מבקשת ממך ביום מותי כי תביאני ותקברני אצל שרה אם אביך וכי תהיו אתה ויעקב אוהבים זה את זה ולא יבקש איש רעה לאחיו כי אם לאהוב איש את רעהו ותצליחו בני ונכבדתם בתוך הארץ (יובלים לה: יח–כ [כנה ורמן])

כמו כן, ספר היובלים מדגיש את אבלם של יעקב ובניו על לאה:

ותמות לאה אשתו בשנה הרביעית בשבוע השני ביובל הארבעים וחמשה ויקבר אותה במערת המכפלה אצל רבקה אמו משמאל לקבר שרה אם אביו. ויבואו כול בניה ובניו לבכות ללאה אשתו עמו ולנחם אותו עליה כי היה מתאבל עליה. כי היה אוהב אותה במאד מאד מיום מות רחל אחותה. כי תמימה
וישרה היתה בכול דרכיה ותכבד את יעקב. ובכול ימי חייה עמו לא שמע מפיה דבר קשה כי ענוה ושלום וישר וכבוד בה. ויזכור את כול מעשיה אשר עשתה בחייה ויתאבל מאד כי אהבה בכול לבו ובכול נפשו (יובלים לה:כא–כד [כנה ורמן])

כמו בספר יובלים כולו, התיאור המורחב של מות לאה (השוו בראשית מט:לא) מבקש להדגיש את היחסים ההרמוניים בתוך המשפחה הפטריארכלית: יעקב אהב את לאה והיא כיבדה את בעלה. ההספד ללאה עולה בקנה אחד עם דמות האישה האידיאלית המוצגת בספר משלי ובספר בן סירא.^[9] חלק מן הפרטים שאובים מתיאורים של מות גיבורי המקרא הגברים. אבלו של יעקב על אשתו – פרט שאינו מוזכר בתורה – דומה למספד שספד אברהם לשרה ולבכיו עליה (בראשית גכ:ב), והתנחומים שמנחמים בני יעקב את אביהם לקוחים מתיאור אבלו של יעקב על יוסף (בראשית לז:לה).

שבחים בתר-מקראיים

אף שהייתה מנהיגה ונביאה, תיאור מותה של מרים עולה בקנה אחד עם תיאורי מותן של גיבורות אחרות בתנ"ך מצד סגנונו הקצר והנוסחתי. שכתובים בתר-מקראיים של סיפור זה ושל סיפור מותן של האמהות האחרות נוטים להיות מפורטים יותר ולכלול פרטים הלקוחים מתיאורים מקראיים של מות גיבורים גברים. בחלק מן המקרים, הטקסט מונה את מעלות הגיבורה ובמקרים אחרים הוא מעניק לה לוויה ציבורית בנוסח היווני-רומי. סופרי ימי בית שני מציגים אפוא את גיבורות המקרא כנשים חשובות הראויות ששבחן יסופר, ושמותן, קבורתן והאבל עליהן משקפים את הכבוד הראוי להן.^[10]