התורה איננה אלגוריה

רבי יוסף בכור שור פעל בצפון צרפת באמצע המאה ה-12 לספירה או במחציתה השנייה. קרוב לוודאי שמדובר בכינויו הנוסף של ר' יוסף מאורליאנס, מתלמידי רבנו תם (יעקב בן מאיר, 1100–1171).^[1] במשך שנים רבות היו הוא ופרשנותו לתורה מוטלים בקרן זווית, אולם נראה שזמנו הגיע. בשנים האחרונות יצא פרושו על התורה בשתי מהדורות שונות,^[2] וכן התפרסמו על אודותיו מונוגרפיה^[3] ומאמרים רבים.^[4]

את העניין המחודש הזה בבכור שור יש לזקוף במידה חלקית להכרה ההולכת וגדלה בחשיבותו כפרשן מקרא העומד בין הנטייה הקיצונית אל הפשט של בן זמנו הקשיש ממנו, רשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, ראשית המאה ה-12, אחיו של רבנו תם) ובין הנטייה אל פרשנות הדרש של אסכולת פרשנות המקרא של בעלי התוספות בצפון צרפת במאה ה-12.^[5] פרשנותו של בכור שור מעניינת במיוחד במקומות שבהם הוא תוקף פרשנויות מקרא "שגויות", כגון פרשנות נוצרית.

משה קיבל דברים בהירים

דוגמה מצוינת לתופעה זו אנו מוצאים בפרשנותו לגערה שגער אלהים במרים ובאהרן בבמדבר יב. המקרא מספר כי מרים ואהרן דברו סרה במשה. "הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר", התרעמו השניים, "ומה יתרונו של משה עלינו?" אלוהים בכבודו ובעצמו יצא אז להגנתו של משה:

^{במדבר פרק יב:ו} וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְ־הוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. ^יב:ז לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. ^יב:ח פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְ־הוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

בכור שור מנצל פסוק זה כהזדמנות להרחיב בסיבות שבשלן עולה חשיבותו של משה כנביא על כל הנביאים האחרים: משה הוא נאמן ביתו של אלוהים, אשר אלוהים דובר אליו כדבר איש אל רעהו ומגלה לו את האמת כולה על כל עניין ועניין. משה הוא נאמן ביתו של אלוהים, שליח מהימן לאל, המסור כל כולו לרצון האל. בכור שור פותח במתן הסבר לסיבה שבגינה משה נאמן על כל ישראל:

כי אני מדבר עמו פה אל פה, במראה אני מראה לו הדבר ממש כמו שהוא ולא על ידי חידה ומשל, וכולם מבינים מה שהוא אומר בשמי.

היות שמשה מתנבא באספקלריה מאירה, הוא יכול להעביר את נבואותיו הלאה בבהירות, ומשום כך הוא נביא יוצא-דופן ביכולותיו ומהימן ביותר בעיני העם המבקש לדעת מהו רצון האל. הסיבה שמשה מתנבא בבהירות כה רבה היא שהוא נאמן במיוחד:

והכל בא ממני, כי אני מגלה לו כל הסוד, כמו שאדם עושה [עם] שלוחו הנאמן לו, שמגלה לו כל סודו, ואומר [לו]: אמור לפלוני כך, כי כך וכך סוד ביני ובינו. ואם אין השליח נאמן לו, אומר לו: אמור לפלוני שיעשה אותו דבר שדברנו אני והוא, ואין השליח יודע איזו שליחות הוא עושה, ולפיכך כל באי עולם מחזיקין אותו בנאמן.^[6]

משה הוא השליח הנאמן שממנו אין האדון מסתיר דבר. נביאים אחרים לא זכו לאמון האל במידה כה רבה, ולכן העניק להם האל חזיונות שמשמעותם לעתים אינה ברורה להם דיה. עקב מעמדו המיוחד של משה, "כל באי עולם מחזיקין אותו בנאמן".^[7]

תשובה לתפיסה הנוצרית האלגורית

לאחר מכן נעשים דבריו של בכור שור פולמוסיים. הוא תוקף את הפרשנות הנוצרית הרואה במצוות אלגוריה, ואומר כי הם אינם מבינים שמשה אינו מדבר דרך חידה ומשל אלא אומר דברים בהירים וחד משמעיים כפי ששמעם מפי האל:

ובכאן נשברו זרועם של אומות העולם שאומרים על מה שאמר משה רבינו אלגורי”א^[8] הם, כלומר: חידה ומשל, ואינו מה שהוא אומר, ומהפכין הנבואה לדבר אחר, ומוציאין הדבר ממשמעותו לגמרי.

אף שבמקומות אחרים מתפלמס בכור שור עם טענות נוצריות תיאולוגיות (למשל השילוש הקדוש, האוכריסטיה, סמכותה הזמנית של התורה), זהו המקום היחיד שבו הוא טוען נגד הגישה הנוצרית הרואה את חוקי התורה כאלגוריה.^[9] ראוי לציין כי חוקרים רבים סבורים שבכור שור שלט בלטינית – דבר יוצא דופן בקרב רבנים בזמנו (ובכל תקופה אחרת) – וכי עמד בקשר ישיר עם הוגי דעות נוצרים.^[10]

לתפיסתו של בכור שור, הנוצרים סבורים שמשה דיבר במשלים ובאלגוריות וכי לחוקי התורה אין משמעות של ממש,^[11] היות שאפשר לעקם את הפסוקים לכאן ולכאן כדי להוציא מהם כל משמעות רצויה. למעשה, בכור שור נוטל כאן טענה פולמוסית ותיקה ומפנה אותה נגד משמיעיה. הוגי דעות נוצרים טענו כי היהודים שוגים בפרשנות המקרא כאשר הם מפרשים אותו מילולית ומחמיצים בכך את משמעותו הרוחנית; בכור שור משיב על כך ועונה שלמען האמת הנוצרים הם השוגים בפרשנותם.

זה מאות רבות בשנים טוענים הנוצרים, על סמך פסוקים מסוימים בברית החדשה, כי היהודים קוראים את התורה פשוטו כמשמעו, ולעומתם קוראים אותה הנוצרים על פי "הרוח". על פי הקריאה הנוצרית, משמעם של קבצי החוקים בתורה אינה כפשוטם, אלא נחבאות בהם משמעויות עמוקות יותר. וכך כותב פאולוס באגרת השנייה אל הקורינתיים ג:ו: "כִּי־הָאוֹת תָּמִית וְהָרוּחַ יְחַיֶּה" (תרגום דליטש).^[12] בכור שור טוען כי במדבר יב מלמד אותנו כי משה לא קיבל נבואות אלגוריות אלא נבואות מילוליות, ולפיכך, משמעות החוקים היא ממש כפשוטם.

רצון ה': הסיבה מדוע הנוצרים אינם מבינים

בכור שור ממשיך ומסביר מדוע הנוצרים קוראים כך את התורה:

ועליהם אמר דוד "מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" שאעפ”י שהעתיקו את התורה מלשון – הקודש ללשונם, לא נתן להם הקדוש ברוך הוא לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, אלא מהפכין הדברים למה שאינם. כי אין [הקדוש ברוך הוא] רוצה וחפץ בהם שידבקו בתורתו.

הסיבה בגינה אין הנוצרים מבינים את התורה, טוען בכור שור, אינה שליטה לקויה בעברית או לקות אינטלקטואלית,^[13] אלא כתוצאה מרצון ה'. מכיוון שהנוצרים אינם העם הנבחר, אלוהים אינו רוצה שיבינו את נבואתו.

בכור שור מסביר כי הנוצרים אינם בכלל "יעקב" ו"ישראל" המוזכרים בתהלים קמז, ולפיכך לא נועדו חוקי התורה לעיניהם או לקיומם. הבחירה של בכור שור בתהלים קמז כסימוכין כנראה באה  כתשובה לטענה הנוצרית כי הנוצרים הם "ישראל האמיתי"^[14] הנקודה העיקרית שמבקש בכור שור להדגיש היא שאף שהנוצרים תרגמו את התורה והם קוראים בה, הם אינם מבינים אותה, משום שהקריאה האלגורית שלהם שגויה.

פולמוסי מדי?

עם זאת, סביר להניח שלו יכולנו לנתק את בכור שור מן ההקשר הפולמוסי ולאפשר לו להתבטא בחופשיות, הוא היה מודה שזוהי אכן שאלה מורכבת.^[15] האם תמיד יש לפרש את חוקי התורה באופן מילולי, ללא שום יוצאים מן הכלל? האם אין דוגמאות רבות בספרות חז"ל לחוקים המתפרשים באופן מטפורי? רש"י בכבודו ובעצמו, בפרשנותו לחוקים אלו ואחרים, אומר במפורש על פסוקים מסוימים שאינם "אלא כמין משל".^[16]

דוגמה ברורה ופשוטה לקריאה מטפורית של חוק אצל חז"ל אפשר למצוא בפרשנותם לויקרא יט:יד:

^{ויקרא יט:יד} לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל…^[17]

מסיבות שאינן נקובות, חז"ל מבינים את חציו הראשון של הפסוק כאיסור של ממש לקלל חרש, אולם את החצי השני הם מפרשים בצורה מטפורית כהכשלת אדם והבאתו לידי חטא. במילים אחרות, האיסור השני אינו נוגע כלל למכשול פיזי שמטרתו להמעיד אדם; הוא מטפורה לדבר מה הגורם לאדם למעוד מן הבחינה הרוחנית ואשר משמש אמצעי לחטא.

כלומר, אדם המניח מכשול בפני עיוור הוא מי שמאפשר לרעהו לחטוא. הדוגמה הקלאסית המשמשת אל חז"ל למעשה מעין זה היא מי שנותן יין לנזיר, אדם שנדר להימנע משתיית יין. היין בדוגמה זו הוא המכשול. ספרא, התלמוד, רש"י ואפילו בכור שור – כולם מבינים את המחצית השנייה של הפסוק באופן זהה.^[18] אולם בכור שור אינו דן בשום מקום באיזה אופן ניתן להבדיל בין פרשנות מטפורית "כשרה" של חז"ל ובין פרשנות נוצרית פסולה.

פרשנות יהודית פסולה

לבסוף פונה בכור שור לאחיו היהודים שכפי העולה מדבריו נוהגים בחוקים מסוימים בתורה כבמטפורה ומתעלמים ממשמעותם הממשית:

גם מבני עמינו שמעתי שמפקפקין על תפילין ומזוזות וכיסוי – הדם, שאומרים “והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך” שהוא כמו “שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך”, שתזכרני תמיד, ואינו חותם על זרועו ולבו ממש. וכן אילו אינם ממש תפילין ומזוזות. וכן “וכסהו בעפר”, כמו “וכסינו את דמו”, וכמו “ארץ אל תכסי דמי”. ואינו אומר כסוי הדם ממש, אוי להם מעלבונה של תורה, כי אף הם עתידים ליתן את הדין.

בכור שור מתמקד בשלושה פסוקים מן התורה שתוכנם החוקי מתפרש בטעות כמטפורה בידי חלק מן היהודים: הפסוקים המצווים על הנחת תפילין, הפסוקים המצווים על קביעת מזוזה על משקוף הבית והפסוקים המצווים על כיסוי הדם בעת שחיטת עוף וחיה.

תפילין וחסידות בימי הביניים

נראה כי בכור שור מתפלמס בדבריו אלו עם כמה וכמה בני פלוגתא.

רשב"ם – הפרשנות האלגורית לציווי על התפילין מוכרת מדבריו של רשב"ם על שמות יג:ט:^[19]

לאות על ידך – לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין שימני כחותם על לבך

במילים אחרות, אומר רשב"ם, הפסוק איננו דורש ואף אינו מציע – הנחת תפילין של ממש. הפסוק הוא מטפורה; דברי התורה צריכים להיות עמכם תמיד כאילו היו כתובים על ידכם ועל לבכם.^[20]

אף שסביר להניח שבכור שור בדבריו אלו מתכוון לפרשנותו של רשב"ם, ייתכן שרשב"ם אינו בן הפלוגתא העיקרי שלו בפולמוס זה. ראשית, רשב"ם אינו קורא את הציווי על המזוזה באופן מטפורי. שנית, אין כל ספק שרשב"ם הניח תפילין וקבע מזוזה בפתח ביתו, ולפיכך אין מקום לתארו כמי ש"מפקפק במצוות".^[21]

הפרשנות הקראית – הפרשנות הקראית לרוב רואה בציווי על תפילין ומזוזה ציווי מטפורי, ואכן, היהודים הקראים אינם מניחים תפילין ואינם קובעים מזוזה.^[22] לפיכך, ייתכן שבכור שור כיוון את דבריו גם לקראים. עם זאת, נראה כי הקראים אינם מטרה חשובה דיה לאיבתו של בכור שור המובעת כאן, שכן בצרפת של המאה ה-12 לא הייתה היהדות הקראית בגדר תחרות של ממש ליהדות הרבנית. זאת ועוד, קראים מקיימים את מצוות כיסוי הדם לאחר שחיטת חיה.^[23]

יהודים רבניים שלא הניחו תפילין ולא קבעו מזוזה – ייתכן שנוסף על האלגוריזציה התיאורטית של רשב"ם והאלגוריזציה המעשית של הקראים, כיוון בכור שור את דבריו ליהודים מקומיים שלא הניחו תפילין או לא קבעו מזוזה, לא מטעמים פילוסופיים אלא משום שמצוות תפילין ומזוזה לא הייתה נפוצה ביותר לפני תקופה זו. מצוות אלו היו נחלתם של החסידים, אך הציבור (הגברי) הרחב לא הקפיד עליהן.

אולם המוסכמות והציפיות השתנו, וחכמים החלו ללמד כי מצוות אלו אמורות להיות כלולות בחסידותו של היהודי המצוי. בשלב זה כבר לא נחשב המנהג הישן שהתעלם ממצוות תפילין ומזוזה ראוי; מגברים בני מצווה היה מצופה להניח תפילין ובתים יהודיים היו אמורים להיות מסומנים במזוזה. מה שהיה קודם לכן התנהגות מקובלת לחלוטין הפך בשלב זה לפריצת גדר.^[24]

אם אכן הוטרד בכור שור מנוהג זה, הרי שלא זניחת מצוות התפילין והמזוזה מסיבות שמקורן בטיעונים פילוסופיים היא העניין העומד במרכז דבריו, אלא האופן שבו לא אימצה קהילתו את נורמות החסידות החדשות. ואכן עשרות שנים לאחר מכן תאר ר' משה מקוצי (ראשית המאה ה-13) כיצד דרש בקהילות יהודיות על חשיבות מצוות הנחת תפילין (סמ"ג, מצוות עשה ג):

כך דרשתי פרשה זו בגליות ישראל להוכיח שכל אחד ואחד חייב בתפילין ומזוזות.

לסיכום, נראה שבכור שור כיוון את דבריו לנמענים שונים, ונראה שהוא אף קושר את הפרשנות האלגורית ברוחו של רשב"ם עם אי-קיום מצוות אלו בקהילתו. איננו יודעים האם פרשנותו של רשב"ם אכן סייעה ל"בני עמנו" בהימנעותם מאימוץ נוהג החסידות החדש של הנחת תפילין.^[25]

פולמוס רב-משתתפים

פרשנותו של בכור שור על במדבר יב פותחת לנו צוהר אל כמה מן הנושאים המהותיים שעמם התמודדה יהדות אשכנז במאה ה-12: טענות תיאולוגיות של היהדות לעומת הנצרות, פרשנות המקרא היהודית לעומת הנוצרית, כוחה של האלגוריה ומנהגי חסידות בקהילה בכלל.