"ה' הוא המלך" עכשיו או רק בעתיד?

המוטיב המרכזי של ראש השנה הוא מלכותו של אלוהים. מוטיב זה בא לידי ביטוי בתפילה המפורסמת "עלינו לשבח", אשר במקורה הייתה פיוט הקדמה לתקיעות השופר המכריזות על מלכות י־הוה (ברכת "מלכויות") בתפילת מוסף של ראש השנה. תפילת עלינו כפי שהיא בידינו מורכבת משני חלקים נפרדים:

החלק הראשון – עם ישראל לבדו נבחר לעבוד את האל

החלק הראשון של תפילת עלינו מבטא תפיסה מובהקת של פרטיקולריות יהודית. "עלינו", כלומר באחריותנו הדבר, "לשבח לאדון הכל". כבר מראשית דרכו הלאומית, התכלית שלשמה "נוצר" עם ישראל הייתה עבודת אלוהים.

שֶׁלּא שׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם וְגוֺרָלֵנוּ כְּכָל הֲמוֺנָם.

תיאור זה מבטא את ההבדלה שערך אלוהים בין ישראל ובין "גויי הארצות", אשר קיבלו "חלק" או "גורל" שונה. באמירה זו משתקפת התפיסה המצויה בספר דברים ולפיה אלוהים "מינה" עצמים מסוימים לשמש מושאי פולחן לגויים:

^{דברים ד:יט} וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. ^ד:כ וְאֶתְכֶם לָקַח יְ־הוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

^{דברים כט:כה} וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם.

במקור ייתכן שהקטעים הללו משקפים את התפיסה שהאלוהויות הללו הן בגדר "אלי משנה" לעומת אלוהי ישראל הגדול מהן. אולם, ההשקפה של עלינו היא שונה:

שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וְרִיק וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֺא יוֺשִׁיעַ.^[1]
וַאֲנַחְנוּ כּוֺרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֺדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים…

השקפה זו הולכת בעקבותיהם של מקורות מקראיים הטוענים שהאלוהויות הללו הן אלוהי כזב. לדוגמא, האמירה שהגויים מתפללים "אל אל לא יושיע" מקורה בישעיהו הדויטרנוימיסטי:

^{ישעיהו מה:כ} הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הִתְנַגְּשׁוּ יַחְדָּו פְּלִיטֵי הַגּוֹיִם לֹא יָדְעוּ הַנֹּשְׂאִים אֶת עֵץ פִּסְלָם וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ.

נימה דומה מופיעה גם בדברים ד:כח,^[2] שם הכתוב מקנטר כי באומרו כי כשבני ישראל יגלו מארצם הם ייאלצו לעבוד "אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא־יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן".^[3] החלק הראשון של תפילת עלינו חותם בציטוט מאותו הפרק (פסוק לט):

^{דברים ד:לט} וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְ־הוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.

תפילת עלינו אפוא ממזגת בין התפיסה שאלוהים מינה אלוהיות אחרות לשמש מושאי פולחן בשביל הגויים, ובין האמירה שהאלוהיות הללו אינן קיימות. התוצאה היא טענה לפיה אלוהים מסר לאומות העולם עבודת אלילים של הבל וריק, וזהו ייעודם העגום.

החלק השני – כולם יעבדו את אלוהים ויקבלו את מלכותו

החלק השני של עלינו, שאולי מגיע ממחבר מאוחר יותר, מרכך מאוד את עוצמת הפרטיקולריות הזו. חלק זה מבטא ציפייה דרוכה לקראת יום הקרב ובא שבו אלוהים יהרוס את כל אלילי העולם ויפנה אליו את "כל רשעי ארץ". בהתממשותה של מציאות זו, כל בני האדם "יקבלו"^[4] את עול מלכותו ויכרעו בפניו כמו שעם ישראל כבר עושה בהווה.

וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ
לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ
יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל.
כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּבַע כָּל לָשׁוֹן.
לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ
וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר [=כבוד] יִתֵּנוּ
וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ

בדומה לחלק הראשון גם החלק הזה מצייר דיכוטומיה בין ישראל ושאר העולם. אולם, נקודת ההנחה שלו היא שבעתיד שאר העולם יכיר באלוהי ישראל ויעבוד אותו.^[5]

עבודת אלוהים אחרים היא חטא גם עבור גויים

בכמה מקומות במקרא משתקפת התפיסה לפיה עבודת אלילים או אלוהים אחרים מלבד י־הוה היא דבר אווילי שנחשב לחטא גם אצל ישראל וגם אצל אומות העולם . תהילים קטו:ה-ח (ובמקבילה קלה:טו-יח), קטע שמופיע גם בתפילת ההלל, לועג לאלילים:

^{תהלים קטו:ה} פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. ^קטו:ו אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ
אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. ^קטו:ז יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

המשורר ממשיך וקורא:

^{תהלים קטו:ח} כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.

כלומר, עובדי האלילים נושאים באשמה על הסכלות הדתית שלהם וראויים למיתה!

בדומה לזאת אנו קוראים בירמיהו נ:לה-לח,

^{ירמיה נ:לה} חֶרֶב עַל כַּשְׂדִּים נְאֻם יְהוָה וְאֶל יֹשְׁבֵי בָבֶל וְאֶל שָׂרֶיהָ וְאֶל חֲכָמֶיהָ. ^נ:לח …כִּי אֶרֶץ פְּסִלִים הִיא וּבָאֵימִים [=אלילים] יִתְהֹלָלוּ.

פסוקים מעין אלו מלמדים כי עבודת אלוהים אחרים אינה גזרת גורל על הגויים. אלא, זהוי סטייה שבסופו של דבר יידרש אלוהים לתיקונה.

מלכות חלקית בהווה ומלכות שלמה בעתיד

כאשר אנו מתבוננים בתפילת עלינו לשבח כיחידה אחת, מהי אותה מלכות שמצטיירת לנגד עינינו? אין ספק כי המלכות של תפילת עלינו שייכת לאחרית הימים, כלומר מלכות של ימות המשיח. בהווה, ישראל הם היחידים שמכירים במלכותו של אלוהיםופולחנם הוא היחיד שמצהיר על אמיתותה. רק בחזון עתידי, כאשר "יקבלו כולם את על מלכותך ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד" אז אלוהים באמת "ימלוך בכבוד".

תפילת עלינו לשבח מורה אפוא כי המלכת האל שאנו עורכים בתקיעות השופר של ראש השנה היא המלכה שאינה מוחלת כי אם חלקית. לפחות בחלקה התפילה הזו נראית כניסיון "לדרבן" את האל להתחיל את תקופת אחרית הימים, תקופה שבה מלכותו תהיה שלמה, ובמילותיו של זכריה החותמות את התפילה:

^{זכריה יד:ט} וְהָיָה יְ־הוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ־הוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

ואכן בתקיעות השופר יש היבט משיחי. היבט זה בא לידי ביטוי בברכת שופרות, כמו למשל בציטוט מישעיהו יח:ג:

^{ישעיהו יח:ג} כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ.

מרשים לגלות כי הפרק הזה בישעיהו מסתיים בתיאור של אומות העולם המביאות מנחה לי־הוה בציון.

^{ישעיהו יח:ז} בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַיהוָה צְבָאוֹת עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט וּמֵעַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ אֶל מְקוֹם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת הַר צִיּוֹן.

תהילים מז – אלוהים מולך כבר עכשיו

נראה בעיני כי מזמור תהילים פרק מז הנאמר בראש השנה מבטא תפיסה רעיונית אחרת לגמרי בנוגע למלכות שמיים.^[6] הפרק הזה משמש הקדמה לסדר הראשון של תקיעות שופר, כלומר התקיעות שלפני תפילת מוסף, והסיבות לכך ברורות מאוד:

תרועה – פסוקים א ו־ה של המזמור משתמשים במילה "תרועה", שמשמעותה, בין השאר, היא פעולת תקיעה בקרן או סוג של צליל המופק ממנה. כמו כן בהמשך הפרק יש פסוק המזכיר במפורש את השופר (ראו את המילים בקו תחתון).

מלכות – המזמור מזכיר במפורש את המוטיב המרכזי של ראש השנה, והוא מלכותו של אלוהים (ראו את המילים המודגשות):

^{תהלים מז:א} לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.

^מז:ב כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה. ^מז:ג כִּי יְ־הוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ. ^מז:דיַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ. ^מז:ה יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

^מז:ו עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְ־הֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר. ^מז:ז זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ. ^מז:ח כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל. ^מז:ט מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

^מז:י נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

מוטיב ההכתרה או "ההמלכה" של אלוהים נרמז גם בפסוק ה, " עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְ־הֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר."

הכתרת המלך בתקיעת שופר

באירועי הכתרה רבים של מלכים במקרא נזכרים תרועה או קול שופר (השוו עם שמואל י:כד; מלכים א:לד).

שאול

^{שמואל א י:כד} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְהוָה כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ.

שלמה

^{מלכים א א:לט} וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

יהוא

^{מלכים ב ט:יג} וַיְמַהֲרוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ בִּגְדוֹ וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו אֶל גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ מָלַךְ יֵהוּא.

סביר מאוד אפוא כי הביטוי "עלה אלוהים" קשור לאמור בפסוק ח: "אלוהים ישב על כסא קדשו" (ראו קשר זה גם בשמואל ב ו:טו).

אלוהים מולך על כל הארץ בהווה

התפיסה המבוטאת כאן בנוגע למלכותו של אלוהים שונה לחלוטין מזו המופיעה בעלינו לשבח. בתהילים מז מלכות י־הוה היא לא תקווה לימות המשיח אלא מציאות הקיימת בהווה. אלוהים "מלך על כל הארץ" ממש עכשיו!^[7] עם ישראל הוא גם לא היחיד שמזהה זאת ומכריז על כך. "כל העמים" עושים זאת גם הם! "נדיבי עמים", דהיינו מנהיגי האומות, נאספים כולם לטקס ההכתרה (פסוק י).

לקבל את אלוהי ישראל ולהמשיך לעבוד אלוהים אחרים

אבל מה בנוגע לאלוהיהם הנוכריים? האם אלוהי העמים באמת נעלמו מן הארץ, כמו בחזון המיוחל של עלינו לשבח? בשום מקום המזמור לא רומז על כך או אומר כי מנהיגי האומות, המתוארים כבני לווייתו של י־הוה, דחו את אלוהיהם. איך אם כן יכול המזמור לחגוג את מלכות י־הוה השולטת "על כל הארץ"?

נראה כי על-פי המזמור הזה קיומה של עבודה זרה לא פוגעת במלכותו הכוללת של אלוהים. המזמור לכאורה משקף גישה מכילה וסובלנית כלפי "הדתות" השונות בעולם וכלפי אלוהיהן.

ניתוח של כמה מן הקטעים במזמור הזה יעזור לנו להבין את התפיסה הזו טוב יותר.

א. האלים ששרים לאלוהים

פסוק ז אומר: "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ". על פי מרבית התרגומים, המילים "זמרו אלוהים" מתפרשות כ"זמרו לאלוהים". הפירוש הזה אפשרי אולם כדאי לזכור שהל' כאן היא תוספת שלא מופיעה בפסוק. יתר על כן לא ברור למי הקריאה הזו ממוענת. על כן נראה כי עדיף לקרוא את הביטוי הזה פשוטו כמשמעו – זוהי קריאתו של המשורר לאלים לשיר.^[8]

הפסוק הזה דומה גם לקטעים אחרים המתארים אלוהויות כלשהן המפגינות את כפיפותן כלפי י־הוה. דוגמא קלאסית לכך נמצאת בתחילת תהילים כט:

^{תהלים כט:א} …הָבוּ לַי־הוָה בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַי־הוָה כָּבוֹד וָעֹז. ^כט:ב הָבוּ לַי־הוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַי־הוָה בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ.

האלוהיות הללו אם כן הן לא הבל וריק חסרי קיום שיש להכרית את צלמיהם מן העולם. אלו הן ישויות אמיתיות בעלות סמכות וחשיבות. אם לא הייתה להן כל חשיבות אזי לא היה כל טעם לתאר אותן שרות שירי תשבחות לי־הוה או משתחוות בפניו.

התפיסה כי י־הוה הוא האל הנעלה ביותר ומתחתיו נמצאים אלים אחרים משתקפת גם בספר דברים:

^{דברים י:יז} כִּי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא…

אם י־הוה הוא "אלוהי האלוהים", והאלוהים הללו מכירים בעליונות שלו עליהם, מכאן כי העמים העובדים את האלים הללו עובדים בעקיפין גם את י־הוה. על כן קשה למצוא צורך כלשהו לדחות או לכרות את האלים הללו, ובוודאי אין שום סיבה לראות במאמיניהם "רשעי ארץ".

אכן, כפי שמשתמע בברור מתהילים מז:ז, הישויות הללו, יחד עם מנהיגי העמים העובדים אותם, שותפות, לא פחות, בטקס ההכתרה של ה'!

ב. "עם אלוהי אברהם"

תהילים מז:י מכנה את בכירי האומות המתקבצים יחד כ"עם אלוהי אברהם", כלומר כפמלייתו/אנשיו של אלוהי אברהם.^[9] מהי המשמעות של הביטוי המשונה הזה? נראה לי שהתשובה קשורה בברכה שאלוהים מעניק לאברהם בספר בראשית אחרי שכרת עימו ברית ושינה את שמו מאברם לאברהם:

^{בראשית יז:ה} …כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. ^יז:ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ. 

וחשוב יותר לעניינו, בברית הזו כרוכה גם הבטחה נוספת:

^{בראשית יז:ז} וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.

הפסוקים האלה מלמדים אותנו כי אלוהים מתחייב "להיות לאלוהים" של כל המלכים והעמים מזרעו של אברהם מבלי לדרוש מהמלכים והעמים הללו לעבוד אותו לבדו ולנטוש את כל האלוהויות האחרות. ^[10]

ג. ירושלים: גאון יעקב

פסוק ה כולל שני ביטויים חידתיים:

^מז:ה יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ [תרגום השבעים: נחלתו] אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

באיזו "נחלה" מדובר ומהו "גאון יעקב"? שיוכה של נחלה כלשהי לאלוהים מופיע בתהילים עט:א, בהקבלה למקדש ולירושלים:

^{תהלים עט:א} …אֱ‍לֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם לְעִיִּים.

התפיסה כי נחלתו של אלוהים (אם נלך בדרכו של תרגום השבעים) היא ירושלים, נתמכת גם בתקבולת בתהילים עח:סח:

^{תהלים עח:סח} וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב.

אם נחלתו של אלוהי ישראל היא ירושלים או המקדש, אזי הביטוי גאון יעקב מסמל גם הוא את ירושלים או את המקדש. ואכן מאמר חשוב של חוקר מקרא בן זמננו מאוניברסיטת ביילור, ג'ואל בורנט, טוען בצורה משכנעת למדי כי "גאון יעקב" כאן הוא ירושלים והמקדש. ^[11] בורנט טוען כי שימוש שכזה מתאים לשימוש הנפוץ בצירוף "גאון X", שמשמעו ערים חשובות מבחינה לאומית שתושביהן רואים בהן מקור לגאווה (השוו למשל עם ישעיהו יג:יט; זכריה י:יא).

אבל מדוע חשוב כל כך להזכיר כאן את ירושלים?

א. ירושלים הקוסמופוליטית

ראשית, נראה כי לירושלים יש היבט בינלאומי וקוסמופוליטי. עדות לכך אפשר למצוא בפרק פז בתהילים (טקסט קשה להבנה), המהלל את הגדולה והקדושה המיוחדת של ציון. פסוקים ד-ו מתארים:

^{תהלים פז:ד} אַזְכִּיר רַהַב וּבָבֶל לְיֹדְעָי הִנֵּה פְלֶשֶׁת וְצוֹר עִם כּוּשׁ זֶה יֻלַּד שָׁם. ^פז:ה וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן. ^פז:ו יְ־הוָה יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים זֶה יֻלַּד שָׁם סֶלָה.

בפסוקים אלו מסבירה ציון כי בתוך יודעיה כלולים רהב, כלומר מצרים, בבל, פלשת, צור וכוש. "הוא", מצביעות האומות האלה על אדם כלשהו מתוכן, "נולד בה", וגם ציון עצמה מצטרפת לקריאה הזו. הכתוב רומז כי מגוון הלאומים המאכלסים את ירושלים נחשבים כולם כילידיה של עיר האלוהים. הקשר לציון עולה בחשיבותו על הזהות הלאומית. לכן, על פי המזמור הזה,

^{תהלים פז:ב} אֹהֵב יְ־הוָה שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב.

ייתכן כי הציור של ירושלים כמרכז רוחני מרובה גוונים הוא זה העומד ביסודם של חזונות נבואיים מאוחרים יותר כגון בישעיהו:

^{שעיה נו:ז} וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.

אם נסכם, הסובלנות הדתית של תהילים מז היא חלק בלתי נפרד בתוך הציור המקראי של ציון, עיר רבת לאומים.

ב. הקשר לאברהם ולכהן לאל עליון

האזכור של ירושלים בתהילים מז מסתדר היטב גם עם האזכור של אברהם באותו הפרק. על פי בראשית יד:יח-כ, אחרי שאברהם מביס את ארבעת המלכים ומצילאת בן אחיו לוט,

^{בראשית יד:יח} וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. ^יד:יט וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.^יד:כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.

אף כי בפסוקים אלו "אל עליון" הוא קונה [כלומר יוצר] שמיים וארץ, המחבר המקראי לא מזהה אותו עם י־הוה אלוהי ישראל.^[12] קשה מאוד להניח שהמחבר או מאזיניו חשבו כי אנשי ירושלים בתקופת אברהם היו ישראלים, ועל כן ההבנה הפשוטה ביותר היא שהביטוי "אל עליון" כוונתו לראש הפנתאון האלילי של הדת הכנענית.^[13]

התמיכה של אברהם במלכיצדק ובפולחן שלו היא שיקוף נוסף לתפיסה המצויה במקורות שונים ובתוכם תהילים מז, לפיה ירושלים מאופיינת בגישה דתית מקבלת ופתוחה.

ראש השנה והפנים השונות של מלכות ה'

תפילות ראש השנה נושאות בתוכן קולות שונים. חלק מקטעי התפילה רואים במלכות י־הוה "הלכתא למשיחא" שבה האנושות כולה מאוחדת תחת דגלו של אלוהי ישראל, התופס את מקומם של כל אלילי השווא. בינתיים עלינו לחכות לניצחון של אלוהינו ולזכור שאנו אחראים למסור אתהחזון הזה מדור לדור.

הגם כי הרבה יהודים נאמני מסורת מאמצים את תורף הגישה הזו ושמים דגש על הצורך להיבדל מדתות אחרות (ראו למשל, באנגלית, את המאמר הקלאסי של הרב סולובייצ'יק, "עימות"), ^[14] עלינו לזכור כי למונח מלכות י־הוה יכולה להיות משמעות אחרת לגמרי.

תרועות השופר של ראש השנה עשויות לעורר בנו תחושת שותפות עם בני הדתות האחיות שלנו, "עם אלוהי אברהם". ייתכן כי האנשים הללו פונים לאלוהיםבשמות אחרים, אבל בסופו של דבר הם ללא ספק מקבלים עליהם עול מלכות שמיים. אולי קול השופר יכול גם לשמש לנו קריאת השכמה להפסיק להותיר את החזון של אחדות דתית לניסי אחרית הימים. במקום זאת, אפשר להתחיל להתבונן על המציאות במשקפיים רוחניות עמוקות יותר ולראות את האחדות הרוחנית המתקיימת בתוך מגוון רחב של אמונות ודתות.