התבוננות בהיסטוריה דרך חוויה רוחנית של ההווה

1. הכוזרי: ניסי יציאת מצרים הם חלק מהותי של האמונה היהודית

בספר הכוזרי^[1] שלו מעלה רבי יהודה הלוי (1141-1075) את הטענה כי אמונתו המרכזית של עם ישראל נשענת על ניסי יציאת מצרים:

"אֲנַחְנוּ מַאֳמִינִים בֵּאלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת" (א:יא)

ריה"ל האמין כי יציאת מצרים הייתה ההתערבות המובהקת ביותר של אלוהים במהלך ההיסטוריה. אמונתם של הדורות המאוחרים יותר נסמכת על הסיפור שמסרו להם שאבות אבותם אשר היו עדים ליציאה ממצרים. כתוצאה מכך, תשתית הקיום של העם היהודי תלויה בוודאיות אירועי העבר שלו, והיסטוריה זו היא גם המכתיבה את עתידו.

2. רבי נחמן מברסלב: פסח ויציאת מצרים אינם בעלי חשיבות ראשונית

רבי נחמן מברסלב (1810-1772) מציג שיטה הפוכה מזו של ריה"ל. לדבריו הדבר החשוב ביותר בעבודת האלוהים הוא רגע ההווה. בליקוטי מוהר"ן תניינא (עד) רבי נחמן מקטין את חשיבותו של פסח בהשוואה לחשיבותו של חג הפורים. בדבריו שם נראה כי אירועי הפסח מקבלים תפקיד משני כזיכרון העבר ואילו פורים, חג שעוסק בקיום היהודי בגלות בעולם של הסתר פנים ומייצג את ההווה, הופך ליסודן של מצוות התורה.

עבור רבי נחמן, פורים מסמל את יכולתם של בני האדם לכונן בעצמם את המשמעות הדתית של חייהם.

3. החשיבות של סיפור יציאת מצרים אינה טמונה באמיתותו ההיסטורית

לדעתי התובנה של רבי נחמן יכולה גם לחול על זיכרון יציאת מצרים. בספר שמות כט:מה-מו התורה מקשרת בין היציאה ממצרים ובין השכינה:

^{שמות כט:מה} וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. ^כט:מו וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיהֶם.

הקטע הזה מורה לנו כי אין די בלהכיר את העבר. זיכרון יציאת מצרים אין פירושו ידיעת הפרטים של אירוע היסטורי מרוחק כי אם התבוננות במערכת היחסים של האדם עם אלוהיו בהווה. אנו נדרשים לחוש את הנוכחות האלוהית בהווה והתחושה הזו משפיעה על האופן בו אנו תופסים את אירועי העבר. החוויות הפשוטות של חיי היומיום שמצליחות לעורר בנו תגובות עומק רגשיות הן לב ליבה של התודעה הדתית. כשאנו מצליחים לראות בתוכן את ההיסטוריה של עמנו, האמת העמוקה הטמונה בה מתבהרת.

אמונה חווייתית באלוהים ובתורה

בניגוד לשיטת ריה"ל הדרך השלישית לא דורשת מאיתנו להפוך בצורה מלאכותית את האמיתות ההיסטורית לאחד מיסודות האמונה. מטבע הדברים המרחק מאירועי העבר יוצר אצלנו מידה מסוימת של ניכור. הרגישות לנוכחות של אלוהים בחיי היומיום עשויה להיות הגשר בין ההווה ובין סיפורי העבר שלנו.

ושלא כרבי נחמן אין אנו זקוקים לעטות על עצמנו מעין "תודעת אמונה" המכחישה את המציאות. ההשקפה שמציג רבי נחמן היא בגדר רמז מטרים לתורת הפילוסופיה הקיומית, שיטה שבה תחושת הזרות אל מול עולם אבסורדי או חסר משמעות לכאורה היא שדוחפת את הפילוסוף לפעולה. בתפיסה האקזיסטנציאליסטית היחיד מחויב ליצור את משמעות חייו בעצמו. העולם לא יסייע לו במשימה הזו.

אולם השקפתי כאן שונה במקצת. לי נראה כי המציאות ומשמעות חייו של האדם משוחחות זו עם זו. כל אדם הוא הגיבור של סיפורו שלו. החיים שלנו מקבלים את משמעותם מן הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על חיינו, והסיפורים הללו מושפעים בהכרח מן המציאות שבה אנו חיים.

תורה כשירה

לתפיסה הזו יש השלכות חשובות על הקשר שלנו עם התורה. לטעמי הקשר שלנו עם התורה לא נובע מן הוודאות שלנו באמיתות ההיסטורית שלה, בין אם זוהי וודאות הנשענת על "הוכחות" (ריה"ל) ובן אם זוהי "אמונה שמעל השכל" (רבי נחמן). הקשר של האדם אל ספר הספרים צומח מתוך הנחת היסוד שהסיפור המקראי משקף חוויה דתית אותנטית האוצרת בתוכה מציאות כלשהי ומביע אותה בכלי הסיפור והשיר. ^[2]

במהותה התורה היא שירה, ועל כן כאשר היא מוכנסת בכוח לסד המדע או ההיסטוריה זוהרה מתעמעם. השירה, המוזיקה, האמנות והספרות אינן סותרות את האמת המדעית. הן חיות במקבילה אליה ומשמשות לה מעטפת.

יציאת מצרים כחוויה אישית

הדגם שלי משקף את מה שיכול להתרחש כשאנו מכוונים את עצמנו לתדר גבוה יותר, ערוץ אלוהי שבעזרתו אנו מסוגלים לראות את הזווית הדתית העמוקה באירועי העבר המכוננים של אומתנו. זהו בעיקרו תהליך טבעי הנובע מן התודעה הדתית בחיי היומיום ומן ההתבוננות בעבר דרך המשקפיים המתאימות. כך יכול האדם לספר את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבט שלו – "כאילו הוא יצא ממצרים".