ברכת כהנים: הקסם שבברכה

קמיע מהמאה השביעית הכולל את ברכת הכהנית

רבים מאיתנו מכירים את ברכת כהנים מהתפילה, שמקורה בספר במדבר ו:כד–כו. תגליתו הארכאולוגית המרעישה של גבריאל ברקאי ב- 1979 המחישה את עתיקותה של ברכה זו, המתוארכת לפחות למאה ה-7 לפני הספירה.^[1] בחפירות כתף הינום בירושלים (דרומית-מערבית לעיר העתיקה) התגלו שתי לוחיות כסף זעירות, עם גרסאות שונות של ברכת הכהנים, הכוללות בית היתר גרסה של הפסוק: "יברכך ה' וישמרך; יאר ה' פניו אליך".^[2]

האופן בו הלוחיות היו מגולגלות, הצביע על כך שהן נלבשו על ידי הישראלים הקדומים כקמיעות, לפני יותר מ- 2600 שנה. לא זו בלבד שהממצא הארכאולוגי הזה מגלה לנו כי הברכה היתה בשימוש זמן רב לפני שיש בידנו עדות על קיומה של תורה כתובה, אלא שהוא גם מגלה לנו משהו על האופן בו הקדמונים הבינו והשתמשו בברכה כסוג של הגנה.

ברכה כסוג של קסם מאגי

אנחנו חושבים על ברכה כעל דבר נחמד שיש לעשותו בין אם בתגובה לעיטוש, ובין אם כחלק מטקס שנועד להקנות תשומת לב חיובית מצד האל. עם זאת, בעולם העתיק הברכות נתפסו כטקס מאגי – ברכות וקללות הובנו כבעלות כוח אמיתי המסוגל לגרום לשינוי במציאות האנושית.

המאבק על ברכתו של יצחק

כוחה הבלתי הפיך של הברכה מומחש בבראשית כז, שם יעקב מרמה את יצחק אביו כדי שיעניק לו-עצמו את ברכת הבכורה, ולא לאחיו ה(מעט) בוגר יותר, עשו. כשהתרמית מתגלה, יצחק מודיע לעשו כי זה שקיבל את הברכה הוא זה שיבורך בפועל, ללא קשר לכוונת המברך (כז:לג). כוחה של הברכה מבטיח שיעקב יהיה אדון לעשו (פס' לז), ואין ביכולותו של יצחק להשיב את הברכה אחור או להעניק ברכה שוות-ערך לעשו, שנגזר עליו כעת לעבוד את אחיו הצעיר (פס' מ).

הברכה הכהנית: בכתב או בעל פה?

היו ברכות שצוטטו בעל פה, בעוד שאחרות היו כתובות ושימשו כקמיעות. האמונה בכוחה של המילה, המצוטטת או הכתובה, היא העומדת ביסוד שתי צורות השימוש האלו והיא הלב של פרשה זו. באמצעות הפעלת כוחן של המילים האלוהיות, הכהנים היו בעלי ייפוי כוח להוציא לפועל ברכות וקללות, והישראלים היו בעלי ייפוי כוח לנקוט בשבועות מחייבות, ואפילו להעניק לעצמם מעמד כהני זמני למרות שלא נולדו למשפחות כהונה – באמצעות מעמד הנזירות.

הזרימה מהברכה המצוטטת לברכה הכתובה מודגשת על ידי הפעלים בהם מסגרו את הפסקה העוסקת בברכה הכהנית:

^{במדבר ו:כב} וַיְדַבֵּ֥ר יְ־הֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:^ו:כג דַּבֵּ֤ר אֶֽל אַהֲרֹן֙ וְאֶל בָּנָי֣ו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרֲכ֖וּ אֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם:

^ו:כד יְבָרֶכְךָ֥ יְ־הוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃
^ו:כה יָאֵ֙ר יְ־הוָ֧ה׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃
^ו:כו יִשָּׂ֙א יְ־הוָ֤ה׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃

^ו:כז וְשָׂמ֥וּ אֶת שְׁמִ֖י עַל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרֲכֵֽם׃

הפסוק הפותח מורה לכהנים לומר (שורש אמ"ר) את הברכה, אך הפסוק החותם מצווה לשים (שורש שׂו"ם) את הברכה על הישראלים, מונח המעיד על ישות פיזית.

סוטה, נזיר והברכה הכהנית: מהו הנושא המרכזי?

גילויה של ברכת הכהנים בקמיעות מתיישבת עם המשמעות הפשוטה של פסוק כז ומסייעת לענות על השאלה העתיקה, מדוע ברכה זו נכללה באותה פרשה יחד עם חוקי הסוטה (אישה המואשמת בניאוף) וחוקי הנזיר,^[3] שבמבט ראשון אין ביניהם שום קשר ברור.

מילגרום: תפקידם הראשון במעלה של הכהנים

יעקב מילגרום טען כי אחדותה של הפרשה נעוצה בהופעתם של מספר מונחים המשותפים לרוב החוקים: "כהן", "טמא", "מעל" ו"אשה".^[4] הוא מדגיש במיוחד את תפקידם הראשון במעלה של הכהנים בכל החוקים האלה.

במחקר עדכני יותר, ג'רמי סמוק (Jeremy Smoak) הולך צעד נוסף מעבר להצעתו של מילגרום, תוך התבוננות בתפקידם של הכהנים בשלושת הטקסים המתוארים בפרקים אלו, והוא מסיק כי תוכנם של ה:א–ו:כז נאסף יחד מכיוון שהוא מתאר את תפקידם של הכהנים כמומחים טקסיים המגינים על האיזורים המקודשים במשכן ומברכים את האנשים העוזבים איזורים אלה. הברכה בסופה של הפרשה משקפת את שיאה של האחריות והמומחיות הכהנית: "הענקת הברכה לישראל היתה הטקס המילולי, בה"א הידיעה, של המשכן והכהונה."^[5] סמוק טוען כי מה שהביא לסמיכותם של הסוטה, הנזיר וברכת הכהנים בפרשה זו הוא אותו ייפוי כוח שניתן לכהנים להשתמש במילים אלוהיות למטרות מאגיות כגון ברכה, קללה, והענקת היתר לכאלו שאינם כהנים לשרת בקודש.

כוחה של קללה: היפוכה של ברכה

קללה היא היפוכה של ברכה, והיא נלקחת באותה מידה של רצינות.^[6] בסיפור בלעם בספר במדבר (כב–כד), המואבים מאמינים שקללה של 'מקצוען' תעניק להם כוח להביס את ישראל. גם המחברים המקראיים האמינו בכך: במקום לנסות ולהמחיש את טבעה חסר התוחלת של קללה מעין זו, הם מתארים את ה' כמי שאוסר על בלעם לקלל את ישראל, ותחת זאת הוא מברך אותם.

בישראל העתיקה, אדם שקילל את הוריו (שמות כא:יז; ויקרא כ:ט), את המלך (שמואל ב טז) או את האל (ויקרא כד:יא–כד) נחשב לפושע שעונשו מוות, ונדרשו צעדים טקסיים על מנת להסיט את הקללה מיעדה, כפי שמעידים הטקסטים הבאים:

• בספר שופטים מיכה גונב כסף המוגן על ידי אלתהּ של אמו (היא הטילה קללה על כל מי שיגנוב מכספה, מנהג שהיה נפוץ באותה תקופה). כשהוא מגלה לה, היא מברכת מייד את בנה בשם ה', ומקדישה את הכסף לה' (שופטים יז:א–ג), כדי שהקללה לא תחול על בנה.
• באופן דומה, כשיהונתן מביא על עצמו בשגגה את קללת אביו – שאול הטיל קללה על כל מי שיאכל באותו יום, ויהונתן שלא שמע על כך טעם מעט דבש – העם "פודה" אותו בכדי להצילו ממוות (שמואל א יד:כד–ל; לו–מה).^[7]

כוחה של השפה

סוטה – בטקס הסוטה, הכהן הוא מומחה בשימוש טקסי במילים בעלות כוח מוחשי; עירוב המים הקדושים יחד עם עפר מקרקע המשכן ועם דיו מהקללה הכתובה, ישפיע על קללת הסוטה^[8] רק אם האשה אכן אשמה בניאוף.

נזיר – בתהליך הנדרש כדי להפוך לנזיר, משתמש הכהן במילים במסגרת הטקסים המקדישים את הנזיר זמנית לשירות בקודש, ולמילים אלו מתלווה אפקט מוחשי: הן מעניקות 'חיסון' לישראלי שבמצב אחר היה מוצא להורג בשל כניסה אל הקודש ככהן. הדבר עלול להיראות לנו כשינוי מעמדי סמנטי בלבד, ולא כטרנספורמציה "מאגית", אבל השפעתן של המילים נתפסה כמציאותית. שמואל, לדוגמה, יכל לשרת את ה' בשילה וללבוש אפוד כהונה, כיוון שהוא היה נזיר (ראו למשל שמואל א ב:יח), אך ישראלי רגיל לא יכול היה לעשות זאת.

הברכה הכהנית – במסגרת הברכה הכהנית, שמים הכהנים ברכה על עם ישראל, אשר גורמת לה' לברך אותם.

דוגמאות מקראיות לסימנים כתובים שהושמו על אנשים

לאור הממצא של הקמיעות מכתף הינום, ייתכן שהפסוק המורה לכהנים "ושמו את שמי על בני ישראל"  משמעו לא רק "לשים" ברכה באופן מאגי, במובן הקרוב לגופני, אלא לכתוב ממש את הברכה על הישראלים כאמצעי הגנה.^[9] ניתן לראות דוגמאות נוספות לסוג כזה של כתיבה בטקסטים מקראיים נוספים.

במחקרה אודות כתיבה טקסית וסימון גופני, פרנצ'סקה סטאברקופולו (Francesca Stavrakopoulou) מציינת כי בבראשית ד:טו ה' "שם אות" לקין כדי להגן עליו מהרג, וביחזקאל ט:ד–ו, 'סופר אלוהי' מסמן מספר אנשים ב"תו"^[10] על מצחם על מנת להגן עליהם מפגיעה.^[11]

קמיעות ברכת כהנים – מקבילות לתפילין

לאור האמור לעיל, "שימת" הברכות על ישראל על ידי הכהנים (בין אם באמירה ובין אם בכתיבה בקמע המונח על הגוף),^[12] דומה למצוות ספר דברים לקשור "לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך" את פרשת שמע (דברים ו:ח), ולכתוב אותה על מזוזות הבית ועל השערים. כל אותן מילים כהניות הן אַפּוֹטרוֹפַּאיות – כאלו שנועדו לספק הגנה אלוהית – בין כשהן בכתב ובין כשהן בעל פה.

הכהנים מגינים על העם בברכותיהם

לכהנים היו כמה וכמה חובות בתוקף תפקידם כמתווכים בין ה' לבין העם. מוטל היה עליהם לוודא שהאנשים טהורים בבואם אל הקודש, לוודא את קדושת הקרבנות, וכן לחטֵּא את הקודש מטומאה. בנוסף היה עליהם לברך את העם, כהגנה אלוהית מעִם ה'. בכדי לעשות זאת, הם התמחו בשימוש יעיל במילים טקסיות.

שלושת קבצי החוקים בפרשת נשא הקשורים בסוטה, בנזיר ובברכה הכהנית, מדגישים כולם את הכהנים כמומחים שמונו במיוחד לשימוש במילים הטקסיות כדי להאציל ברכות רבות כוח, כמו גם קללות, מה' אל העם, ובכך להמחיש את כוחן האלוהי של מילים, רעיון שנותר מרכזי עבור "עם הספר" לאורך ההיסטוריה כולה.