כעסו הקודח של אלוהים

חלק נרחב משירת האזינו, דברים פרק לב, מוקדש לתיאור חטאי עם ישראל ולעונש האלוהי שבא בעקבותיהם. על פי השירה, העם שוכח את אלוהיו, מרמה אותו, ופונה לעבוד אלוהים אחרים (לב:טז-יח). בתגובה אלוהים מצהיר שיביא על עמו אסונות מסוגים שונים כגון רעב, מגפות ומלחמה (לב:כג-מב).

כעסו וקנאתו של אלוהי ישראל

בתווך שבין התיאור של חטאי ישראל ובין המידע על העונש האלוהי המגיב לחטאים, פרק השירה בספר דברים מספק הסבר אנושי למדי לחומרת השיפוט האלוהי. אלוהים מעניש את עמו בצורה קשה כזו מפני שהוא כועס ומקנא.

^{דברים לב:כא} הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם: ^לב:כב כִּי אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים: ^לב:כג אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה בָּֽם

לפי הפסוקים הללו העם עורר את זעמו וקנאתו של אלוהיו ווהצית בו אש.

מרבית התרגומים (השבעים ושאר התרגומים העתיקים, וכן התרגומים המודרניים לאנגלית) מבארים את המילים "כי אש קדחה באפי" כביטוי של היווצרות כעס, בסגנון "כי-אש הבעירה את זעמי". התרגום הזה אינו מתיישב לגמרי עם תמונת הדיוקן האלוהי שהקטע הזה מצייר.

המונח "אף" הוא הביטוי הנפוץ ביותר במקרא לתיאור זעם.^[1] אך המילה נפוצה במקרא גם במשמעות המקובלת בעברית המודרנית, כאיבר ההרחה.^[2] מה הקשר בין שתי המשמעויות הללו?

על משמעות המילה "אף"

מומחים לבלשנות קוגניטיבית, כלומר חוקרים העוסקים בקשרי הגומלין שבין קוגניציה, פיזיולוגיה ושפה, מצאו כי ההסברים והמטאפורות שבהם בני אדם משתמשים לתיאור רגשות עשויים לשקף את השינויים המתחוללים בגופם כאשר הם חווים את הרגש המדובר.^[3] השימוש במילה "אף" לתיאור מצבי כעס הוא דוגמא לתופעה הזו.

שפות ותרבויות שונות, בתוכן המקרא, זיהו שכעס מתגלם בגוף בתחושה של חום, בין השאר בהתחממות של האף.^[4] ההשפעה הפיזיולוגית הזו יצרה דימוי של "אף קודח" למצבי כעס, ובקצרה – אף. במילים אחרות, למרות שהמשמעות המילולית של הביטוי "חרה אפו" היא למעשה "בער אפו" משתמע ממנו המובן של "הפך כועס", ואילו המילה "אף" רומזת ל"זעם" במקום לאיבר גוף,^[5] למרות היעדרו של הפועל "חרה".

בחזרה לפסוק שלנו. מתרגמי המקרא לא שגו כאשר פירשו את המילה "אף" כ"זעם". הפסוק הקודם מוכיח את בני ישראל על שעוררו את זעמו של אלוהיהם, ועל כן סביר שהפסוק הבא יתאר את אופן הביטוי של הזעם. עם זאת טמונה באמירה הזו גם המשמעות הרגילה של המילה, בתור איבר גוף. הביטויים "באפי" ו"עד שאול תחתית" מלמדים על ההתפשטות הגדולה של האש האלוהית. כשהאל כועס (לב:כא), אש בוערת באפו, כמו נשיפה גבוהה בשמיים, הננשפת הרחק מעבר לקצות גופו, לאורך הדרך בעולם, ועד לשאול תחתית.^[6]

נחיריו הבוערים של האל

קטעים רבים במקרא מתארים את האש הבוערת מאפו של אלוהים. כך למשל בתהילים, פניו של אלוהים מלאות אש:

^{תהילים יח:ט} עָ֮לָ֤ה עָשָׁ֙ן֙ בְּאַפּ֗וֹ וְאֵשׁ־מִפִּ֥יו תֹּאכֵ֑ל גֶּ֝חָלִ֗ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ:^[7]

המזמור הזה הוא דוגמא לכפל המשמעות של המילה אף: ביטוי מן הפסוק הקודם (תהלים יח:ח, כי-חרה לו), מלמד כי המשמעות היא "זעם", והתקבולת בפסוק שלפנינו של "מפיו" ו"מאפו" מורה שמקור "האף" הוא באף ממש. אם כן, המילה אף בפסוק הזה מתארת את הזעם האלוהי שבא לידי ביטוי באש אוכלת, וגם את האף ממש, האיבר שבו מתגלה האש הזעם והעשן הנלווה אליה.^[8]

גם בספרי נביאים אחרונים אפשר לקרוא על הקשר שבין האש האלוהית ובין נשימת אפו של האל. ביחזקאל לדוגמא, אלוהים מעניש את ישראל באמצעות נשיפה זועמת של אש שנועדה להמיס את ירושלים:

^{יחזקאל כב:כ-כא} כֵּ֤ן אֶקְבֹּץ֙ בְּאַפִּ֣י וּבַחֲמָתִ֔י… וְנָפַחְתִּ֥י עֲלֵיכֶ֖ם בְּאֵ֣שׁ עֶבְרָתִ֑י וְנִתַּכְתֶּ֖ם בְּתוֹכָֽהּ:

כאן המילה "באפי" נלווית אל מונח אחר המתאר זעם, "בחמתי", ועל כן ברור שהיא באה במשמעות של זעם. ולצד זה, המילה "ונפחתי" (=ונשפתי) מכניסה לכאן את המשמעות הרגילה של אף, ובמקרה הזה הנקב שדרכו האל נושף את האש היוקדת שלו.^[9] האף האנושי משמש לנשיפת אוויר, והאף האלוהי – לנשיפת אש.

דמות הגוף של אלוהי ישראל – אלטרנטיבה לעבודת אלילים

על פי תיאורי הפנתיאון במזרח הקדום, האלים נהגו לשים משכנם בתוך פסלים, ומטרת הפסלים הייתה להזכיר למסתכלים עליהם את האלים השוכנים בהם. לרבים מן הפסלים הללו היו אפוא פנים, פיות, אפים, עיניים ואפילו גפיים. למעשה, היו ריטואלים שלמים שהוקדשו להקל על התאקלמות האל בתוך הפסל המעוצב.^[10] בניגוד לזאת, מרבית המקורות המקראיים מורים כי אין לעבוד את אלוהי ישראל באמצעות צורה כלשהי (שמות כ:ד).

עם זאת, חיפושו של האדם אחר צורה מוחשית שתסייע לעבודתו הדתית היה בלתי נמנע. מתוך ההבנה הזו המקרא מספק לקוראיו דימויים מאנישים של האלוהות. אמנם נאסר על בני ישראל ליצור צורה בדמות גופו של אלוהיהם, אבל לא נאסר עליהם לדמיין אותו כבעל גוף – והמקרא אכן עושה זאת. על כן לאלוהי ישראל, י־הוה יש זרוע (שמות יג:ט), פה (תהילים יח:ט), וככל הנראה אפילו רגליים (בראשית ג:ח; השוו עם שמות כד:י). ויחד עם זאת, קיימים גם מקורות מקראיים המתארים את גופו של האל כמופשט ושונה מן הגוף האנושי, במהות, בגודל ובצורה.

תיאורים מאנישים של האש האלוהית

לאש האלוהית במקרא יש מגוון תפקידים מלבד נשימת אפו של האל. ראשית, היא משמשת כפה סמלי שבאמצעותו הוא אוכל את קורבנותיו. בספר מלכים, אליהו הנביא מוכיח לעם כי "י־הוה הוא האלוהים" כאשר י־הוה יורד "לאכול" ו"ללקק" (ללחך) את קורבנותיו באמצעות האש:

^{מלכים יח:לח} וַתִּפֹּ֣ל אֵשׁ־יְ־הֹוָ֗ה וַתֹּ֤אכַל אֶת־הָֽעֹלָה֙ וְאֶת הָ֣עֵצִ֔ים וְאֶת הָאֲבָנִ֖ים וְאֶת הֶעָפָ֑ר וְאֶת הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָ֖ה לִחֵֽכָה:

לצד זה, האש משמשת כקולו המטאפורי של אלוהים, הקול שבו הוא מוסר לבני ישראל את התורה בהר סיני (והשוו עם דברים ד:טז, לו),

^{דברים ד:יב} וַיְדַבֵּ֧ר יְ־הֹוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ ק֤וֹל דְּבָרִים֙ אַתֶּ֣ם שֹׁמְעִ֔ים וּתְמוּנָ֛ה אֵינְכֶ֥ם רֹאִ֖ים זוּלָתִ֥י קֽוֹל:

כמו כן נראה שאלוהים משתמש באש שלו כפי שבני אדם משתמשים ברגליים. בעזרתה הוא יורד מן ההר (שמות יט:יח) ומנחה את בני ישראל בלכתם במדבר (שם יג:כא):

^{שמות יט:ח} וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵי אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְ־הֹוָה בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־ הָהָ֖ר מְאֹֽד.

^{שמות יג:כא} וַֽי־הֹוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה.

מדוע אלוהים נושם אש?

מה הדימוי של נשיפת אש נועד ללמד? דימוי האש האלוהית מאניש את אלוהים ובה בעת מרחיק אותו מממלכת בני האדם. מצד אחד, התיאורים המקראיים של אל שאפו רותח מזעם, פשוטו כמשמעו, יוצרים דמיון בינו ובין בני האדם, שכן המקרא משתמש בדימוי הזה גם לתיאור כעס אנושי. מצד שני, התיאור של אלוהים השורף את מכעיסיו עם התוצר הפיזי של זעמו מניח אותו בקטגוריה על-אנושית נפרדת.

כשאדם זועם, החום המצטבר בו מוגבל עד לקצה אפו, ואילו אלוהים נושף אש ממשית מתוך פיו, ומכלה בעזרתם עצמים שנמצאים במרחק. אם נסכם, אלוהים דומה לבני האדם מכיוון שהוא נושם, אולם מערכת הנשימה שלו יוצאת דופן – כשהוא כועס, הוא נושף אש השורפת את אויביו.^[11]

כפל המשמעות של האש

המחשבה כי אל ש"אין לו גוף ולא דמות הגוף" מאמץ מאפיינים גופניים על מנת לתקשר עם בני אדם, יכולה להיתפס כמשוללת כל היגיון. אך המקרא מתאר תופעות שכאלה בדיוק. אלוהים מדבר אל משה דרך הסנה הבוער, ויורד באש אל הר סיני כדי לפגוש את בני ישראל ולדבר עימם. תיאור ההתגלות האלוהית לבני האדם באמצעות אש מאפשר למקרא ללמד על המשמעות הכפולה שלה.^[12]

האש מסוכנת ואף קטלנית. כמו התקרבות לאלוהים יתר על המידה, שאינה רק אסורה אלא גם עשויה להיגמר באסון. מן הצד השני של המטבע – האש מזינה את בני האדם באמצעות כוח הבישול שלה, מחממת אותם בקור ומאירה את דרכם באפלה. בדומה לזאת, אלוהים זן, שומר ומנחה את עמו. כשהמקרא מתאר את אלוהי ישראל כאש הוא מלמד את הקוראים על הסכנה והברכה הטמונות בקשר שבין אדם ואלוהיו.