למה מצרים מתוארת באופן חיובי בסיפור יוסף?

במהלך סיפור קורות יוסף בספר בראשית מתאר פרק מא את הטרנספורמציה והעליה לגדולה של הגיבור תחת עינו הפקוחה של ה'.^[1] הגיבור עובר מסע מעבד אסור בבית הסוהר ל"אדון כל עולמו".^[2] הקשיים עליהם יוסף מתגבר, כלומר מכירתו לעבדות ומאסרו בבית הסוהר, הם תוצאה של קנאת אחיו ותשוקתה וכעסה של אשת אדונו. בניגוד להם, אנשי הממשל המצריים, ובהם גם פרעה, מתוארים כנעימים כלפי יוסף ואף מועילים לו.

אנשי ממשל מצריים ידידותיים

עם הגעתו של יוסף למצרים אדונו המצרי רואה שה' מסייע בידו ומגיב לכך בחיוב:

^{בראשית לט:ג} וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְ־הוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְ־הוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.^לט:ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ.

ה' גומל לאדונו של יוסף על התנהגות זו, ובעקבות כך גובר האמון של האדון ביוסף:

^{בראשית לט:ה} וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְ־הוָה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְ־הוָה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה. ^לט:ווַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל…

אשת האדון היא זו שמאשימה את יוסף בנסיון אונס ודואגת שיישלח לבית הסוהר, וזאת מתוך כעס ונקמה על כך נענה לה. דפוס אירועים זה חוזר על עצמו בבית הסוהר: ה' מצליח את דרכו של יוסף, ואדונו החדש, שר בית הסוהר, מזהה זאת וגומל ליוסף (בראשית לט:כא-כג).^[3]

התיאור החיובי של פרעה

בהגיענו לסיפור חלומות פרעה ועלייתו לגדולה של יוסף אנחנו כבר מצפים לקרוא על דמות מצרית נדיבה שתכיר במעלותיו של יוסף ותגמול לו עליהן, וכך בדיוק קורה. פרעה המתואר בבראשית מא הוא שקול והגיוני. הוא יודע שחלומותיו המשונים מבשרים דבר מה חשוב ושיש לפרשם כהלכה.

כאשר החרטומים וחכמי מצרים אינם מצליחים לפתור את חידת החלום, פרעה שומע לעצת שר המשקים ומזמן אליו מבית הסוהר נער עברי  שיצא לו שם כפותר חלומות. יתרה מכך, בניגוד למלך בבל בדניאל ב, המאיים להוציא להורג את יועציו אם לא יצליחו לפרש נכונה את חלומו, פרעה מחפש אחר פותר חלומות מוכשר ללא תנאים או איומים.

פרעה מתרשם מחוכמת יוסף בפתרון החלום, ממנה אותו לתפקיד חשוב בממשלו ומכיר בכוחו של אלוהיו (מא:לח–לט). בהמשך הסיפור פרעה מזמין בנדיבות את משפחת יעקב להשתקע במצרים (מז:ו).

תיאור חיובי יוצא דופן של פרעה

תיאור פרעה בבראשית מא וההשלכות שלו על תפיסת המלוכה בכלל והמצרִים בפרט חריג בקורפוס המקראי. אנחנו פוגשים את הפרעה הראשון בתנ"ך כאשר אברם יורד למצרים ומעמיד פנים ששרי אחותו ולא אשתו (בראשית יב:א–י). פרעה זה מתואר כשוטה שנופל בפח שטומן לו אברם.

בסיפור יציאת מצרים, פרעה הוא רודן שאינו מסוגל לחשיבה הגיונית, משעבד את העברים ומסרב לשלח אותם. בקשתם לצאת לחופשי נענית ביחס קשה עוד יותר, ואלוהים מגיב על כך בסדרת מכות ששיאה מות בכורי מצרים והטבעת העריץ המצרי בים סוף בידי ה' איש המלחמה.

פרעה שבסיפור יוסף שונה בתכלית. בדומה למחבר בראשית כ, המתאר באופן חיובי את המלך הפלישתי אבימלך בגרסה השנייה של הסיפור על אב אומה, אשתו ושליט זר, גם המחבר של בראשית מא מסכים שהמלוכה היא צורת ממשל מועילה, וששליטים זרים יכולים להיות מנהיגים טובים.

ייתכן שתיאור זה מרמז שהסיפור נכתב בידי מחבר קוסמופוליטי פרו־ממסדי שרצה להביע עמדות חיוביות הן בעניין מצרים והן בעניין צורות ממשל ריכוזיות ואפילו אבסולוטיות. הגישה החיובית כלפי מצרים ומבנה הממשל שלה ניכרת גם בתיאור היטמעותו של יוסף בתרבות המצרית.

ההכנות לפגישה עם פרעה

לפני הפגישה עם פרעה משנה יוסף את הופעתו:

^{בראשית מא:יד}וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה.

פסוק זה מספר על שינוי, מעבר ומהפך חשובים בחיי יוסף. ריבוי הפעלים יוצר רושם של תנועה; השימוש בבניין הפעיל הגורם מלמד שמריצים את יוסף לבוא אל פרעה, פשוטו כמשמעו.

קבלת הכתונת מידי יעקב ואובדנה

ההתייחסות להחלפת הבגדים היא למעשה שימוש במוטיב החשוב של הבגד, שכבר הופיע בתחילת הסיפור (פרק לז) בדמות כתונת הפסים של יוסף. שם הכתונת מסמנת שהוא הבן האהוב על אביו ושמעמדו גבוה משל אחיו המבוגרים ממנו. בתגובה לכך ולחלומותיו המטרידים בהם הוא מושל באחיו, האחים נפטרים ממנו ומפשיטים מעליו את הכתונת, ואובדנה מסמל את אובדן מעמדו.

יוסף מופשט מבגדיו לגמרי כאשר אשת אדונו קורעת אותם מעליו:

^{בראשית לט:יב}וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.

בעקבות אירוע זה מושלך יוסף לבית הסוהר. הוא הופך לדמות שולית או לימינלית ששלב המעבר בין מעמדה בעבר ובעתיד מסומן על ידי עירום, על ידי היעדרם של סמלים גופניים.

מכתונת הפסים של יעקב לבגדי השש של פרעה

החלפת בגדיו של יוסף בבראשית מא היא אפוא צעד חשוב בשובו לעמדת כוח, התהליך שנשלם עם מינויו למשנה למלך מצרים אחרי שפרש בהצלחה את חלום פרעה:

^{בראשית מא:מב} וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. ^מא:מג וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וכך עובר יוסף מסע מכתונת הפסים של אביו, לקיום ללא כתונת, לקיום ללא כל לבוש מכובד, ואז שוב ללבוש ראוי, ולבסוף הוא לובש את בגדי הפאר של פרעה.

שיער פרוע ותגלחת

יוסף לא מסתפק רק בהחלפת בגדיו, אלא אף מתגלח. היציאה לחופשי ממצב הדומה לכלא מסומלת לעיתים קרובות בתספורת או בגילוח השיער. לעומת זאת שיער הגדל פרא משמש סמל לגלות, כליאה או כניעה לכאוס.

בדניאל ד לדוגמה, נבוכדנצר נענש ומוכה בשגעון בידי אלוהי ישראל משום שהתכחש בגאוותו לעוצמת האל הישראלי. הוא מתרחק מן החברה וחי כחיה:

^{דניאל ד:ל} שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין.

[שערו כנשרים גדל, וטְפריו כציפורים.]

מוטיב השיער הפרוע והשיער המגולח מופיע גם בסיפור אחיקר החכם, ששֵרת בחצרו של אסרחדון מלך אשור אבל לאחר שהואשם בבגידה על לא עוול בכפו נאלץ למצוא מסתור. כאשר אחיקר משתחרר מגלותו דמויית המוות ושב לחיים בעולם, הוא מתאר את עצמו כך:

ושער ראשי יורד על כתפי, ושער זקני יורד עד לחזי, ובשרי מכוסה בעפר, וציפורני ארוכות כציפורני הנשר. (אחיקר ה:יא)^[4]

כאשר המלך, שמצר כעת על שציווה להרוג את יועצו הנאמן, פוגש בו שוב, הוא אומר:

לך לביתך, אחיקר, וגילחת שערך ורחצת בשרך, ושבה אליך רוחך ארבעים יום. ואחרי כן בוא אלי. (אחיקר ה:יג)

הפוליטיקה של שיער וגילוח

פרופ' יהושע ברמן מן החוג למקרא באוניברסיטת בר אילן העיר בצדק, שמעשיו של יוסף אינם רק בבחינת התרעננות לפני פגישה עם אדם חשוב או התנקות כביטוי לכבוד ותו לא. הסרת השיער מעידה בבירור על מעבר או השתנות. יתרה מכך, היא מוטיב מרכזי בעלילתם של סיפורי חצר מהמזרח הקדום.

לפי הצעתו של ברמן, האופן בו מסופר סיפור יוסף מבליט את התגלחת כאמירה חשובה בדבר השתייכות אתנית ו"פוליטיקה של זהויות".^[5] הוא מצביע על כך שהזקן מעיד על ההשתייכות של יוסף לקבוצה חברתית מסוימת, והסרת השיער מסמנת את ההפרדות שלו מזהות זו ואת הצורך להתאים את עצמו לזהות שוביו.^[6] יוסף מגלם בגופו מציאות פוליטית בה הוא נאלץ להתאים את עצמו לסביבה כדי לשגשג.

פס' יד בפרק מא משתמש בבניין הַפָּעיל פיעל – יוסף מגלח את עצמו ואינו מגולח בידי אחרים; הוא עצמו מחליף את בגדיו והם אינם מוחלפים ביד אחר. יוסף לא ממתין להוראות להשתנות, אלא נוקט יוזמה ופועל על דעת עצמו מתוך הבנה שדרך פעולה זו תסייע לו לשאת חן בעיני פטרונו החדש.^[7]

ההחלטה להתגלח או לשנות את התספורת, את סגנון הלבוש או את דרך הדיבור יכולה להתבצע מרצון או מתוך כניעה, וזאת בהתאם לנסיבות, לאופיו ולנטייתו של מי שניצב בשולי החברה. ואולם, שינויים מסוג זה מהווים דפוס של היטמעות והתאמה שחוזר על עצמו בתרבויות שקולטות זרים, בין שהגיעו מרצונם, ובין שהגיעו כמו יוסף, בכפייה.

מעמדו של יוסף כעברי

השר בחצר פרעה שמייעץ לו לבקש את עזרת יוסף בפתרון חלומותיו מכנה את האיש הזר בכינוי "עברי". במקרים רבים במקרא המונח הזה משמש בפיו של אדם שאינו מישראל לתיאור איש מישראל. כאשר איש מישראל מתייחס לעצמו, סביר יותר שישתמש בכינוי "בן ישראל".

בהחלט ייתכן ששורשיו האטימולוגיים של המונח "עברי" טמונים בהקשר חברתי וכלכלי ולא בזהות אתנית.^[8] מונחים הקשורים לו מבחינה לשונית שימשו במזרח הקדום לציון אנשים חסרי אדמה שחיו בשולי החברה. ייתכן אפוא שמשרתו של פרעה תֵאר את מעמדו של הנער כזר במצרים. כל עבד כזה יכול להיות "עברי" בעיני המצרים.

מכל מקום, כדי שיוסף יתערה בחברה – והוא אכן מתערה בה עד כדי כך שכל החלטות פרעה תלויות במוצא פיו – עליו להתגלח ולהידמות לאנשים ששעבדו אותו ושלטו בו.

שם מצרי ואישה מצרית

פרעה אינו מסתפק בהלבשת יוסף בלבוש מצרי ובענידת רביד לצווארו, אלא גם קורא לו בשם חדש, מצרי, ומשיא לו אישה מצרית:

^{בראשית מא:מה} וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

נישואי יוסף לאישה שאינה מישראל – ויתרה מכך, לבת כהן מצרי – יכולים להיראות מזעזעים בעיני יהודים הקוראים בבראשית מא. ואולם אין בפרק שום הערכה שלילית או ניסיון להסביר או לתרץ את האירועים.^[9]

ואמנם, לפני ימי עזרא ונחמיה – או לכל הפחות לפי עמדה הצויה במתח עם מחברי הספרים, בני המאה החמישית לפני הספירה, שהתנגדו לנישואים עם זרים (אפילו כאשר ה"זרות" הן נשים יהודיות מסוג מסויים) – אסנת היתה נחשבת על ידי חלק ממחברי המקרא לכלה ראויה בהחלט.^[10]

החיבור הבתר־מקראי "יוסף ואסנת" מתאר את תהליך הגיור של אסנת. אמנם קשה לתארך או לקבוע במדויק את מקום חיבורו,^[11] אך ניתן ללמוד ממנו על הדרכים בהן מחברים במסורת היהודית והנוצרית שלאחר תקופת המקרא התמודדו עם נישואי יוסף לאישה מצרית, וניסו להצדיק אותם או לתרצם.^[12]

שבטים ילידי מצרים

אפרים ומנשה, בני יוסף ואסנת, הם כמובן אבות שבטים גדולים בממלכת ישראל הצפונית. עם זאת, ההסבר הניתן בפרק זה באשר למקור שמותיהם מדגיש את שורשיהם המצריים:

^{בראשית מא:נ} וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן. ^מא:נא וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי  אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. ^מא:נב וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.

בקטע זה, האבות שעל שם נקראו השבטים אפרים ומנשה מייצגים את התרחקותו של יוסף מהחיים בבית אביו ואת היטמעותו המוצלחת בחצר פרעה.

סיפור חיובי על התבוללות במצרים?

הפרטים שנסקרו לעיל מעידים שמחבר הסיפור רואה בעין יפה את היטמעותו המושלמת של יוסף בחברה המצרית. הוא מתגלח כמצרי, מתלבש כמצרי, מאמץ שם מצרי ונושא אישה מצרית. אדוני יוסף חכמים ונדיבים ומזהים את כישרונו. הדברים בולטים במיוחד בתיאור פרעה, שהרי הוא ממהר למנות את יוסף למשנה למלך. כל אלה מלמדים שהמחבר מבקש להציג את השתלבות יוסף במצרים כעניין חיובי, או לכל הפחות כעניין שאינו שלילי.

הדבר היחיד שיוסף אינו מחליף את אלוהיו.^[13] מלכתחילה מספר לנו הכתוב שה' השגיח על יוסף, ובמשך הסיפור כולו יוסף מבהיר שהוא יודע זאת. בפרק מ (פס' ח) הוא אומר לשרי פרעה שיכולתו לפתור חלומות באה לו מאלוהים, והוא חוזר על הדברים בפגישתו עם פרעה בפרק מא (פס' טז, כה, כח). לקראת סוף הסיפור, כאשר אחיו מפחדים שיוסף ינקום בהם, יוסף טוען שאלוהים הוא שגרם לכל האירועים שפקדו אותו (בראשית מה:ז–ח, נ:יט–כ).^[14]

בזכות נאמנותו זו לאלוהים הוא זכה להצלחה בארצו החדשה. למעשה, פרעה עצמו, בדברי השבח שלו ליוסף,  מודה שאלוהים הוא מקור כישרונו, בדיוק כפי שיוסף אמר לו. כך הצליח יוסף לדבוק לחלוטין באמונתו בזמן שהפך כמעט לחלוטין למצרי.