מדוע האחים שונאים את יוסף

הכתוב בבראשית לז:ב פותח ברשימת יוחסין יוצאת דופן:

^{בראשית לז:ב} אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן...

במקום רשימה שתמנה את בני יעקב על פי סדר ותתחיל בראובן, הבכור, בניגוד לציפיותינו מיד לאחר שמוזכר יעקב הכתוב מציין את יוסף. משמעות השינוי הזה נתונה במחלוקת פרשנים.^[1] רש"י מבין כי הרשימה הזו משקפת באופן הגיוני את חשיבות התפקיד של יוסף בסיפור ההישרדות של משפחת יעקב,^[2] ומשקפת באופן מדרשי את נקודות הזיקה הרבות שבין סיפור חייו של האב ובין סיפור חייו של בנוהאהוב.^[3]

מפרשים אחרים מציעים כי יוסף הוא הסיבה לקיומה של משפחת יעקב, שכן הייתה זו רחל (אימו של יוסף) שלה רצה יעקב באמת להינשא.^[4] תהיה הסיבה אשר תהיה לדרך ההתבטאות המוזרה הזו, הפסוק מדגיש את המעמד המועדף שזוכה לו יוסף בתוך משפחת יעקב.

באילו דרכים אני שונא אותך? בוא נספור

הכתוב מספר לנו כי יעקב אהב את יוסף מכל אחיו (פסוק ג). לאחר מכן הוא מספר לנו כי האחים זיהו את משוא הפנים הזה (שגולם בכתונת הפסים הידועה לשמצה). האם האחים שמעו כי יוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם? האם הרגישו שינוי בנימת הקול של יעקב? הכתוב לא מגלה לנו (פסוק 2ב). מה שכן ברור לנו הוא שבעקבות השנאה שרכשו האחים ליוסף, לא יכלו לדבר איתו באופן נטול זדון. הם "דברו לשלום", בלשון הפסוק. אם כן האחים נוטרים טינה ליעקב עוד לפני החלומות, עניין שזוכה לשטח הטקסטואלי הגדול ביותר בתחילת הפרשה.^[5]

שנאת האחים מוזכרת בפסוקים במפורש, לא פחות משלוש פעמים:

^{בראשית לז:ד} וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכׇּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

^לז:ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ...

^לז:ח …וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.

מאוחר יותר, בפסוק יא, אנו קוראים כי האחים מקנאים ביוסף, בתוך צלע אחת של הפסוק המנגידה בין הזעם העיוור הגובר של האחים ובין יכולתו של אביהם לשמור את הדבר במחשבתו.^[6] תגובתו השלווה והשקולה של יעקב נועדה להבליט את המצב הרגשי שבו נתונים האחים. לבסוף שנאתם של האחים מחריפה כל כך עד שהם מחליטים להרוג אותו,^[7] אך האם הפרובוקציות של יוסף אכן ראויות לתגובה כה קיצונית? יוסף – בעל הפריווילגיות, הראוותן, המלשין היהיר - אמנם איננו ראוי להערכה, אך האם הוא ראוי לשעבוד או  למוות?^[8]

תיאוריית הרקע רב השכבות (Hintergründig) של אוארבך

תפיסתו של אריך  אַוּאֶרבך היא כי סיפורי המקרא הם סיפורים בעלי רקע רב שכבות.^[9] אין להתייחס אל הדמויות והאירועים המדוברים רק על פי ההקשר הקרוב שבו הם מופיעים, אלא גם מתוך ידיעת המאורעות שקדמו להם. בניגוד ליצירות האפיות של הומרוס – דוגמת הנגד העיקרית של אוארבך – הסגנון המקראי המקוטע והפעמים סתום מותיר אחריו הרבה חוסר בהירות. על כן הקורא חייב תמיד לנהוג גם כפרשן, לדמיין את ההתרחשויות שבין הפסוקים ולרוב גם את תהליכי החשיבה הפנימיים של הדמויות, שכן הם נזכרים בפירוש רק לעיתים נדירות.

כאשר מתחילים את סיפורו של יוסף בבראשית לז, הרקע הזה לא מיד נראה לעין. שלושה אירועים קודמים נראים רלוונטיים במיוחד.

1. יעקב אוהב את רחל ולא את לאה

^{בראשית כט:טז} וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. ^כט:יז וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. ^כט:יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבׇדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.

הכתוב מספר לנו במפורש כי יעקב אוהב את רחל יותר מלאה. למעשה שני פסוקים בהמשך הסיפור (כט:לא, לג) מתייחסים במפורש ללאה כ"שנואה". הכתוב לא מספר לנו כיצד הרגישו בני לאה בנוגע לזאת. כשיוסף נולד ודאי שהם היו כבר בוגרים מספיק כדי לחוש בהעדפה הברורה של יעקב – ולהתמרמר עליה. בסביבה אינטימית שכזו בלתי אפשרי שבני לאה לא יבינו את העניין, מה שמסביר מדוע ראובן בוחר להראות לאימו את הדודאים (ל:יד).^[10]

האם נטרו האחים טינה ליעקב? כנראה. האם השליכו את הטינה הזו על הבן האהוב של ראש המשפחה, בייחוד לאחר שמותה של רחל סילק מן המשוואה יעד טבעי לאיבה? אין אנושי מזה.

2. ההמתנה ללידתו של יוסף

^{בראשית ל:כג} וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי. ^ל:כד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְ־הֹוָה לִי בֵּן אַחֵר. ^ל:כה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.

נאומי נתינת שמות במקרא זכו מאז ומעולם לתשומת לב יתרה.^[11] בעקבות מ"ד קאסוטו ניתחה אילנה פרדס את שמותיהם של בני לאה, וסיכמה את דבריה באמירה כי נאומי נתינת השם מלמדים יותר על נותן השם מאשר על בעל השם.^[12] לעומת זאת במקרה של יוסף אנו למדים על אופיים של שני הצדדים.

בנאומה מציגה רחל שני פעלים שיש ביניהם מתח. בראשונה מצהירה רחל כי אלוהים "אסף את חרפתה", כלומר פעולה של צמצום, ואילו לאחר מכן היא נותנת לילד את השם יוסף וקוראת "יֹסֵף יְ־הֹוָה לִי בֵּן אַחֵר", שהיא פעולה של הוספה. נתינת השם מלמדת אותנו הרבה על רחל – ראשית על הסבל שעברה במשך שנות עקרותה (השוו ל:א) ושנית על הדמיון הרב שבינה ובין בעלה השאפתן.^[13] רחל יכלה להסתפק בבן אחד (כך נהגה חנה), אך היא לא עושה זאת. החלק השני של נאום נתינת השם נושא בתוכו אירוניה איומה – אלוהים אכן יוסיף את בנימין, אך הדבר יעלה בחייה של רחל.

נתינת שני טעמים לשם אחד היא תופעה נדירה במקרא; על כל פנים אני מאמין כי המקרה שלפנינו מזמין את הקורא להביא בחשבון גם את גורלו של יוסף.^[14] אם אפשר להגיד על דמות מקראית כלשהי שהיא ראשית כל "נאספה" ולאחר מכן "הוסיפה" – הדמות הזו היא יוסף, האיש שבתחילה סולק ממשפחתו ומאוחר יותר, באמצעות השפע שהוא עצמו הצליח ליצור, היה הכלי שבעזרתו הצליחה המשפחה הזו להינצל ממוות ברעב.

עם כל הכבוד למערכות היחסים שבין האחים, אני מאמין כי מילת הקישור המלווה את נאום נתינת השם חשובה באותה מידה. הכתוב אומר כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף, מילה שעל פי רוב מובנת כ"בזמן ש", אך כבר רש"י הבחין^[15] שכאן היא נראית הרבה יותר כמו תיאור סיבה מאשר תיאור זמן מקרי. אי אפשר להתווכח על הסמיכות שבין לידת יוסף ובין בקשתו של יעקב לחזור לכנען. הכתוב לא מספר לנו כיצד הרגישו האחים בנוגע לכך,^[16] אך גם כאן אי אפשר להכחיש את ההתייחסות המיוחדת ליוסף.^[17]

3. הבדלת יוסף ורחל

^{בראשית לג:א} וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. ^לג:ב וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.

כאשר יעקב/ישראל מתכונן למפגש מחודש עם עשיו אחרי שנים רבות של נתק, הוא מתמלא פחד, ובצדק. שנים לפני כן נחשף הקורא למעמקי הדיאלוג הפנימי של עשיו, "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת־יַעֲקֹב אָחִי (כז:מא). הכעס הזה ודאי לא היה נסתר מן העין. רבקה מצווה על יעקב לברוח לחרן בזה הנימוק: "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם־שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד"^[18]

כאשר יעקב רואה לבסוף את עשיו בא לקראתו (לג:א), הוא מחלק את משפחתו: השפחות וילדיהן בחזית, בסיכון גבוה, אחריהם לאה וילדיה, והיקרים ביותר, רחל ויוסף, ממוקמים באופן אסטרטגי מאחור.^[19] למקרה שהקורא עשוי לחשוב שהמיקום הזה חסר חשיבות, פסוק ז מזכיר אותו בשנית, והפעם יוסף ממוקם לפני רחל.

מדרש בראשית רבה (קנ:ח) מסביר שהשינוי הזה נבע מרצונו הבוגר של יוסף להגן על אימו היפהפייה מעיניו החומדות של דודו, אבל אנחנו יכולים להסתפק בעובדה שיעקב שמר את חברי המשפחה היקרים לו ביותר בעמדה הבטוחה ביותר. הסיפור מתמקד כולו בפיוס שבין האחים: הרגשות של הדמויות האחרות בסצינה הזו לא תועדו, אולם אני חושב שאנו יכולים לנחש אותם בעצמנו.^[20]

הסיכויים היו לרעתו של יוסף מלכתחילה

את ההשפעה של שלושת הקטעים הללו על הקריאה שלנו בבראשית לז כמעט ואין צורך להסביר. אפילו היה יוסף בן הזקונים המקסים ביותר בעולם, עדיין היה עליו לגבור גם על הזיכרון של אחיו הגדולים שאביהם אהב את רחל המנוחה יותר מאימותיהם^[21] וגם על הטינה שרק הלידה שלו הייתה זו שהצדיקה שיבה לכנען, ושבסיטואציה שהייתה עשויה להיגמר באסון בחר יעקב להגן על רחל ועל יוסף יותר מכולם. 

אמנם הסיבות לשנאת האחים ליוסף בבראשית לז מפורטות ומפורשות דיין, אך  אין הן ממצות את כרוניקת האפליה הניצבת ברקע, שהוא עניין שאסור לקורא הזהיר להתעלם ממנו.