מדוע נאסרו עוף וגבינה באכילה יחד
אחת מהלכות הכשרות המוכרות ביותר היא האיסור על אכילת בשר ומוצרי חלב יחד. השתלשלות העניינים שהביאה לאיסור חז"ל על צ'יזבורגר,המכיל בקר יחד עם גבינה, נחקרה בפרוטרוט[1], אולם היבט אחר של הסיפור מוכר פחות: כיצד הגיעו חז"ל לאיסור על אכילת המבורגר המכיל עוף וגבינהיחד?
התשובה לשאלה הזו מתחילה בספר דברים יד:כא, בו מצווה התורה בפעם השלישית:
לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.[2]
האיסור היה חשוב דיו שהמקרא יחזור עליו מילה במילה שלוש פעמים, אך כוונתו המדויקת אינה ברורה כל צרכה ונידונה בהרחבה מתקופת חז"ל ועד ימינו.[3] במאמר זה אדון רק בכמה מפירושי חז"ל לאיסור מקראי זה, ולאופן שבו הם הבינו שיש ליישמו במטבח ובשולחן הסעודה.
גישתו המילולית של פילון: המנעו מאכזריות
בתקופת בית המקדש השני אנו מוצאים עדויות כי יהודי אחד לכל הפחות, הפילוסוף פילון האלכסנדרוני, פירש את האיסור המקראי באופן מילולי, כלומר, כאיסור לבשל וולד בעל חיים בחלב אימו הביולוגית.[4] פילון, אשר ראה באיסור זה אמירה מוסרית,טען כי הרי כה קל להימנע מלבשל וולד בעל חיים בחלב שבא מן העטין שהניק אותו, שממילא רק בריות אכזריות ללא כל חמלה יטרחו לעשות זאת:
...איוולת היא בהחלט שמזונו של החי יעשה תבלין ותוספת טעם לבשרו משנשחט: שהטבע ידאג לקיומו וימטיר חלב הזורם, כמצוותו, דרך דדי האם כמו דרך מכלים, ואילו פריצותם של בני־האדם תגיע לכך שתנצל את גורם החיים גם לאובדן הגוף ששרד.
הרי אם ירצה אדם לבשל בשר בחלב, שיבשל בלא אכזריות והרחק מחילול שמים! יש בכל מקום בהמות לאלפים, בכל יום חולבים אותן רועי בקר ורועי צאן, והכנסתם העיקרית של אנשי המקנה היא החלב, לעתים נוזל, לעתים דחוס וקרוש לגבינה. לכן כשיש בנמצא שפע של חלב, מי שמבשל בשרו של שה, גדי או כל גור אחד בחלב אמו, מורה על גסות אופיו, כי נכרת מליבו הרגש החיוני ביותר והקרוב ביותר לנפש התבונתית: הרחמים.[5]
מכאן משתמע שעל פי פילון, בישול בשרו של וולד בעל חיים בחלב הבא מאם אחרת שאינה אמו, לא יהיה בגדר עבירה על איסור זה, ותבשיל שכזה יחשב כשר.[6] בהתאם לזאת, לא ייתכן שפילון התכוון לכלול בשר עוף באיסור זה, משום שאמהות-עופות אינן מייצרות חלב.
"כל הבשר אסור לבישול בחלב"
חז"ל מעדיפים פרשנות שונה לחלוטין. לשיטתם, ההלכה אינה ספציפית, אלא כללית: אסור לבשל כל בשר בכל חלב. זאת ועוד, התנועה מן הפרטי אל הכללי משמעה שהם מפרשים זאת לא רק כאיסור על בישול בשר וחלב יחד, אלא אף כאיסור על אכילתם יחד..[7] לפיכך ההלכה מסדירה את ההנהגה הן במטבח, הן בשולחן הסעודה. במשנה חולין ח:א נאמר:
כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים.
ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים…
כאשר המשנה דנה בבישול במטבח, היא בוחרת במילה חלב, אולם כאשר היא דנה בענייני אכילה בשולחן הסעודה, החלב המדובר הוא הגבינה. (גבינה, העשויה מחלב קרוש, הייתה הצורה הנפוצה ביותר לצריכת חלב בעולם העתיק). המעבר מחלב לגבינה מדגיש את האופן שבו חז"ל קראו את האיסור בדברים יד:כא ובמקומות אחרים כאיסור כללי: כל החלב ומוצריו אסור בבישול ובאכילה יחד עם כל בשר.
מה באשר לעופות? המשנה במסכת חולין ח:א ממשיכה:
העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל דברי בית שמאי
ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל.
אם כן, בית שמאי ובית הלל חולקים אם אפשר להגיש לשולחן עוף לצד גבינה, אולם אינם שואלים אם מותר לאוכלם יחד.
האם עוף הוא בגדר "בשר"?
בית שמאי ובית הלל מסכימים כי אין לאכול עוף עם גבינה, אולם יש מחז"ל שחולקים עליהם. הנה לדוגמה, בהמשך אותו פרק מתואר (משנה חולין ח:ד):
…רבי עקיבא אומר חיה ועוף אינם מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלש פעמים פרט (1) לחיה (2) ולעוף (3) ולבהמה טמאה.
רבי יוסי הגלילי אומר נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב
עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב
תלמוד לומר בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם.
רבי עקיבא אומר כי האיסור על עוף וגבינה אינו מן התורה וכי העוף איננו נכלל באיסור זה. גם רבי יוסי הגלילי אומר כי לעוף "אין לו חלב אם" ולכן אין אפשרות לבשלו "בחלב אמו" הביולוגית.. יובהר כי החכמים אינם חולקים על העיקרון שקבעו חז"ל כי אין לאכול בשר וחלב יחד או אף להגישם לשולחן יחד; אלא הם שואלים אילו קטגוריות של בעלי חיים נכללים ואילו אינם נכללים באיסור זה.
נידוי: המסר האולטימטיבי
אף התלמוד יורש את המחלוקת הזו הקיימת בין המסורות הכוללות עוף ב"כל בשר" ובין המסורות המחריגות עופות מקטגוריה זו. בסופו של דבר המסורת הראשונה היא זו שנתקבלה, וההלכה רואה בעוף בשר שאין לאוכלו עם גבינה. עם זאת, מספר טקסטים בתלמוד, כגון בבלי חולין קטז ע"א (השוו בבלי שבת קל ע"א), מעידים כי בשלב מסויים \עוף היה נאכל בחלב. כך אנו מוצאים בסיפור הנסוב סביב לוי, אחד מן התנאים המאוחרים:
ובענין זה מסופר כי החכם לוי איקלע לבי [הזדמן לביתו] של יוסף רישבא [הצייד],
אייתו לקמיה רישא דטיוסא בחלבא [הביאו לפניו ראש טווס בחלב],
ולא אמר להו [להם] ואף לא מידי [דבר]
כי אתא לקמיה [כאשר בא לוי לפני] רבי וסיפר לו, אמר ליה [לו] רבי ללוי: אמאי [מדוע] מדוע שתקת על כך, ולא תשמתינהו [נידית אותם]?
אמר ליה [לו]: אתריה [מקומו] של ר' יהודה בן בתירא הוא, ואמינא [ואמרתי בלבי] שמא ר' יהודה בן בתירא דרש להו [להם, לבני מקומו] בהלכות בשר בחלב כר' יוסי הגלילי שאמר שאין בשר עוף בכלל איסור בשר בחלב, כי יצא עוף מכלל איסור זה כיון שאין לו חלב אם, ומותר לכתחילה לאכול אותו בחלב. (ביאור שטיינזלץ)
באנקדוטה זו מעדיפים החכמים את הדעה שטווס בחלב איננו כשר למאכל, ולפיכך ראוי לנדות את מי שמעלה אותו על שולחנו. אולם לוי אינו מנדה את חברו יוסף רישבא (שהוא ככל הנראה שלא במקרה צייד עופות) משום שעמדתו של רבי יוסי הגלילי מכשירה את מעשיו של יוסף הצייד.
עוף וגבינה נאכלים (רק) דרך הפקר!
הדעה המתירה אכילת עוף ומוצרי חלב נדחקה לשוליים במהלך תקופת התלמוד. דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בסוגיה התלמודית שבה עמדה המתירה אכילת בשר עוף וחלב עובדה בידי העורך כך שתיטשטש כמעט כליל (בבלי חולין ק"ד ע"ב):
תנא [שנה] החכם אגרא חמוה [חמיו] של ר' אבא: בשר עוף וגבינה נאכלין באפיקורן (באופן חופשי, שאין צורך להקפיד הרבה בדבר).
ומעירים: הוא אגרא זה שתני לה [שנה אותה] אותה ברייתא, והוא זה שאמר (פירש) לה [אותה], בשר עוף וגבינה נאכלים בלא צורך בנטילת ידים ובלא צורך בקינוח הפה בין אכילתו של זה לאכילתו של זה. (ביאור שטיינזלץ)
בקריאת הקטע במלואו קל להחמיץ את המתרחש בו. אולם קריאה ביקורתית המתחקה אחר מעשה העריכה מעלה כי ההלכה ששנה אגרא ("עוף וגבינה נאכלים באפיקורן") היא קביעה העומדת בפני עצמה. משמעותה של קביעה זו היא כי: "מותר לאכול עוף וגבינה יחד; הדבר כשר לחלוטין". אולם אגרא, או התלמוד העושה זאת בשמו, מעניק למסורת זו "הסבר רשמי", הטוען כי משמע הלכה זו הוא שמותר לאכול עוף וגבינה בזה אחר זה בלא שטיפת הפה ונטילת הידיים, אך אין לאוכלם יחד.[10]
העורך ממשיך בלהטוטיו הפרשניים, ומשבץ כאן סיפור (הנראה שייך לסוגיה מצד תוכנו):
ומסופר כי רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי, אייתו ליה [הביאו לו] גבינה לאכול — אכל אותה. לאחר מכן אייתו ליה בשרא [הביאו לו בשר בהמה] לאכול — אכל את הבשר, ולא משא ידיה [נטל ידיו] לפני אכילת הבשר.
אמרי ליה [אמרו לו] בני ביתו של רב אשי: והא תאני [והרי שנה] אגרא חמוה [חמיו] של ר' אבא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן,
ויש לדייק מדבריו כי דווקא באכילת עוף וגבינה — אין [כן] אין צורך בנטילת ידים, אבל באכילת בשר וגבינה — לא, שצריך האוכל ליטול ידיו!
אמר להו [להם] בתשובה: הני מילי [דברים אלה] של אגרא חמיו של ר' אבא אמורים בליליא [בלילה], שאין אדם רואה, ויש לחשוש שדבק בידיו מהמאכל הקודם, ולכך נצרך הוא לנטילת ידיו. אבל ביממא [ביום], שניתן לראות את ידיו, הא חזינא [הרי רואה אני] שלא נדבק דבר בידי, ואין אני נצרך לנטילת ידים. (ביאור שטיינזלץ)
ההלכה המקורית שעל פיה מותר לאכול עוף וגבינה יחד אינה מובאת בחשבון כלל, ובמקומה משמש הפירוש המחודש כהנחת יסוד לסיפור זה. לשון אחר, החכמים מצטטים את המילים "עוף וגבינה נאכלין באפיקורן", אולם כולם מקבלים כמובן מאליו שמשמען "ללא נטילת הידיים". הנחת היסוד של הסיפור היא שההלכה שמצטט אגרא כוונתה שעוף וגבינה אסורים באכילה יחד – הפוך מכוונתה המקורית!
לא צריך להיסחף
הרמב"ם היה מודע לפער שבין הפסוק המקראי ופירושם של חכמים, וניסה להסביר את ההיגיון שבקביעת חז"ל שבשר עוף הוא בגדר בשר, תוך שהוא מביא בחשבון את כוונת המקרא כפי שהיא מתפרשת לכאורה (משנה תורה, מאכלות אסורות, ט:ד):
וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה
לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה,
ואסור באכילה מדברי סופרים כדי שלא יפשעו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה ויאכלו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה,
שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש
לפיכך אסרו כל בשר בחלב.
הרמב"ם אומר במפורש שאכילת עוף וגבינה יחד איננה עבירה על האיסור המקראי. לפי הרמב"ם, הסיבה לאיסור שאסרו חז"ל היא שהעם עשוי להחמיץ את ההבדלים הדקים ולא להבדיל בין סוגי הבשר; ומכיוון שמדברי המקרא בדברים יד:כא משתמע שכוונתם לאסור רק גדי בחלב אמו שלו, יצאו חז"ל מגדרם ואסרו גם בשר חיות (שאינן בהמות בית) ואף עופות באכילה עם מוצרי חלב, כדי לוודא שאף יהודי לא יעבור על האיסור המקראי כפי שמפרשים אותו חז"ל.
בראייה היסטורית, סביר שאופן קיומו של איסור זה השתנה במרוצת הזמנים, ואף הקטגוריות המגדירות מה נחשב בשר ומה אינו בשר השתנו. (אף שלא כל היהודים הכירו בשינויים אלו; לדוגמה, הקראים לא ראו כל סיבה לפרש את האיסור המקראי בדברים יד:כא כאילו הוא כולל גם בשר עוף).[11] הרמב"ם מציע אפוא היגיון שלאחר מעשה המספק הצדקה לאופן התפתחותה של ההלכה.
עוף וביצים: לא מוסר כי אם חוק
אולם, אם יהודים אסורים באכילת בשר וחלב יחד, מדוע מותר להם לאכול עוף וביצים יחד?
ראינו כיצד הדעה המקובלת מבית מדרשם של חז"ל האוסרת על אכילת בשר וחלב יחד התפתחה כך שכעת היא מפרשת את האיסור בדברים יד: כא שלא לבשל גדי בחלב אימו כאיסור החל אף על בשר עוף. אולם בשונה מפילון, חז"ל אינם מסיקים שהסיבה לאיסור המקראי היא חמלה, רחמים או טוב-לב, אלא תביעת המקרא לציות לדבר ה'.[12] ומכיוון שבעיניהם של חז"ל אין לציווי זה דבר עם חמלה, רחמים או טוב לב, אין להקיש מן החלב אל הביצים. ביצים אינן "חלב", ומשכך אין כל בעיה באכילתן עם בשר עוף, אלא אם כן טוענים טענה מוסרית, כפי שעושה פילון. אך חז"ל אינם עושים זאת. זאת ועוד, היות שחז"ל אינם רואים בביצים "בשר",[13] אין כל מניעה בבישולן עם חלב, באכילת ביצים בחלב או בהנאה מביצים בחלב.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
ד"ר ג'ורדן ד. רוזנבלום הוא ראש הקתדרה ליהדות קלאסית ע"ש בלזר באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון ועומד בראש התוכנית למדעי הדתות באוניברסיטה. את לימודיו לתואר שלישי במדעי הדתות עשה באוניברסיטת בראון. תחומי המחקר שלו כוללים אוכל וזהות ביהדות הרבנית, דיני כשרות ביהדות בעת העתיקה ויחסי יהודים ונוצרים בעולם היווני-רומי.
מאמרים קשורים :