כשבן-גוריון פגש את בן-נון: דילמה תרבותית-מוסרית בישראל המודרנית

ספר יהושע מספר את סיפורם של בני ישראל הנכנסים לארץ המובטחת אחרי שנים של שעבוד ונדודים. עם בואם, הם משמידים את האוכלוסייה הכנענית המקומית, מתיישבים בארץ ובונים בה את מולדתם החדשה.

אלפי שנה מאוחר יותר, בסוף המאה ה־19, יהודים הרואים את עצמם צאצאיהם של אותם בני ישראל מגיעים לפלשתינה/ישראל כדי לשוב וליישב אותה. הדבר גורר סדרה של עימותים עם תושבי הארץ הערבים, ובסופו של דבר מביא למלחמה מול הערבים תושבי הארץ והמדינות השכנות. ישראל מנצחת, והיהודים זוכים (שוב) בבעלות על הארץ.

הוגי ומנהיגי התנועה הציונית קראו את הסיפור המקראי של יהושע על רקע אירועים אלה: הכניסה לארץ, המלחמות, הניצחונות, הקמתה של מולדת חדשה... ומצאו בהם בבואה לחייהם.

בן גוריון ויהושע

דוד בן גוריון (1973-1886), ראש הממשלה הראשון של ישראל, והמנהיג המדיני של ישראל בשלבים שלפני, אחרי ובמהלך מלחמת העצמאות – התבטא יותר מפעם אחת בעניין הקשר שבין מלחמות יהושע למאבק של ישראל הצעירה בדרכה לעצמאות.^[1] בנאום שנשא ב־9 באוקטובר 1949, בתקופה שלאחר סיום מלחמת העצמאות, הוא קבע:

אף אחד ממפרשי התנ"ך, יהודים או גויים, בימי הביניים או בימינו, לא יכול היה לפרש את פרקי יהושע כאשר עשו זאת עלילות צבא ההגנה לישראל בשנה שעברה.^[2]

מוקדם יותר באותה השנה (15 בינואר 1949), בנאום שנשא במהלך המלחמה, התייחס בן גוריון לשתי המלחמות הללו כאילו הן עומדות ברצף ארוך אחד בתולדות ישראל:

תמיד בכל הדורות, מימי יהושע בן-נון ועד מלחמת צבא הגנה לישראל, עמדנו מעטים כנגד רבים.^[3]

השפה הזו של "מעטים כנגד רבים" שולחת את הקורא לניצחון מפורסם אחר בתולדות ישראל – מרד החשמונאים נגד הממלכה הסלאוקית, כפי שהוא מתואר בתפילת "על הניסים". בן גוריון יצר את הקישור הזה באופן מפורש בספרו על מלחמת סיני שהתרחשה בשנת 1956. בן גוריון השתמש שם ברצף היסטורי, מיהושע ליהודה המכבי ומשם לצה"ל, על מנת לכונן צו מוסרי ורוחני עבור הדור החדש של הלוחמים היהודים:

צבא הגנה לישראל אינו המשך של ההגנה,^[4] אלא מפנה חדש בתולדות הגבורה היהודית, כמלחמת יהושע בן-נון, מלחמות דויד המלך והחשמונאים.^[5]

ההצלחה של צה"ל מייצגת עבור בן גוריון חוליה בתולדות ישראל, והדבר מחזק את המשמעות והתוקף של המאמצים בכינון המדינה החדשה.

שירו של אלתרמן: "תנועת מלקחיים"

המשורר הישראלי הנודע נתן אלתרמן (1970-1910) מתח גם הוא קו ישיר בין ההצלחה של מדינת ישראל במלחמה ובין סיפורי מלחמות יהושע. במהלך מלחמת העצמאות הוא כתב שיר בשם "תנועת מלקחיים" שפורסם בעיתון דבר. השיר מתאר את החלק הראשון של מבצע דני (19-9 ביולי 1948) שבו צה"ל כבש שטחים ליד תל אביב (לוד, רמלה, ראש העין, אזור שדה התעופה) בתנועת מלקחיים מוצלחת:

וטוב אשר נדע שהדורכים אי-שם, רגלים או תותחנים וכל שירות וחיִל, קשורים במו דברי ימיו של זה העם ולא יוצאו משם אף במלקחיים^[6] ... מנגבה עד לקצות גליל בן-נון עצמו כחי חלף פה השבוע

המשמעות הכפולה של המילה "תנועה" משמשת את אלתרמן לדבר על התמרון הצבאי של כוחות צה"ל, אך בעת ובעונה אחת לרמוז על תפקידם ההיסטורי של הכוחות כממשיכי "תנועות" קדומות בעם ישראל (למשל התנועות המשיחיות, ההשכלה, הציונות), אותן תנועות ששאפו ופעלו, והובילו לכאורה למציאות של צבא ישראלי המבצע "תנועת מלקחיים".^[7]

התיאור הזה מצייר את הצבא הישראלי כרוח יהודית ישנה-חדשה. רוח של עצמאות, של לוחמים יהודים שלקחו אחריות על גורלם ועל ארצם, כפי שעשה יהושע בימי המקרא.

סיפור כיבושי יהושע במערכת החינוך בישראל של שנות ה־50

ההתייחסות לכיבושי יהושע כהשראה וכמודל להצלחה הצבאית של ישראל ב־1948 באה לידי ביטוי במערכת החינוך בראשית דרכה של ישראל הטרייה. מחנכי המדינה הצעירה הקנו לאתוס המקראי תפקיד מרכזי בפעילות החינוכית והתרבותית והשתמשו בו בתהליך עיצוב הזהות והרוח הלאומיות.

כך למשל התבטא ב־1958 יעקב שריד, מנהל בכיר במשרד החינוך (ולימים המנכ"ל שלו):

בדור האחרון קיבל חלק זה של התנ"ך אקטואליות מיוחדת במינה... בפרקים על כיבוש הארץ – מיום שהתחלנו לבנות את הארץ הזאת, קיבלו המאורעות והמקומות בהם משמעות.^[8]

וכפי שהוסבר בהתלהבות בספר הלימוד של פרקי יהושע מאת עובד אמיתי (1966), המשמעות החדשה הזו קיבלה ביטוי ממשי בתכנית הלימודים של בית הספר:

בדורנו נתחדשו עלינו עלילות הגבורה של דור כיבוש הארץ הימי יהושוע... ואכן לראות עתה את עצמנו כאילו עברו עלינו מלחמות כיבוש כנען בימי יהושוע... על כן אין אנו רשאים ללמד עתה את ספרי נביאים ראשונים כחומר היסטורי ספרותי עתיק-יומין, אלא כיצירות המעוררות חוויה רוטטת של מעשים ומאורעות שכאילו קרו בדורנו.^[9]

הגישה הזו כלפי ספר יהושע היא ששלטה בכיפה בשנותיה הראשונות של המדינה. אולם לא חלף זמן רב עד שגם קולות אחרים עלו על פני השטח – המורשת של יהושע החלה לעורר אי נחת בציבור הישראלי.

ספר אלים על כיבוש

ספר יהושע מתאר כיבוש אלים של הארץ, כולל טבח מלא בילידיה. כך למשל במהלך כיבוש העי בני ישראל טובחים בכל 12,000 תושבי העיר, איש ואשה:

^{‎יהושע ח:כד}וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָעַי בַּשָּׂדֶה בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר רְדָפוּם בּוֹ וַיִּפְּלוּ כֻלָּם לְפִי חֶרֶב עַד תֻּמָּם וַיָּשֻׁבוּ כָל יִשְׂרָאֵל הָעַי וַיַּכּוּ אֹתָהּ לְפִי חָרֶב. ^ח:כהוַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים בַּיּוֹם הַהוּא מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף כֹּל אַנְשֵׁי הָעָי... ^ח:כחוַיִּשְׂרֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָי וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם שְׁמָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ^ח:כטוְאֶת מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל הָעֵץ עַד עֵת הָעָרֶב...

תיאורים כאלה של הוצאות להורג וטבח המוני באוכלוסייה אזרחית נתפסו בעיני הוגי דעות מסוימים כתמונת הנגד לעולם הערכים שעל פיו האמינו שישראל, כחברה וכמדינה, אמורה להתנהל.

ביקורת על פגיעה באוכלוסייה אזרחית בשירו של אלתרמן: "על זאת"

ב־19 בנובמבר 1948, ארבעה חודשים בלבד אחרי שכתב את "תנועת המלקחיים", שבו הלל את המבצע הצבאי תוך השוואה לדרכו של יהושע, אלתרמן כתב את השיר "על זאת".^[10] הפעם הוא הציג ביקורת חריפה על אותו מבצע צבאי, שנעשו בו לכאורה פעולות של פשעי מלחמה:^[11]

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר–כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זקֵָן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם–חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזּקֵָן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת–הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזּיִם עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם–כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

השיר מעיד שהדרישה לכינון לוחמה "מוסרית" נשמעה כבר בראשית ימי המדינה. עם זאת בשנותיה הראשונות של המדינה השאיפה ל"עוצמה יהודית" הייתה קול חזק וניכר, ובאה לידי ביטוי בדמותו של יהושע המקראי.

שינוי הגישה ביחס ליהושע

במשך השנים הלכה והתעמעמה ההערצה ליהושע, וחלקים בציבור הישראלי החלו מתרחקים מן הספר ומגיבוריו הצבאיים. חלק הרגישו שאינם זקוקים עוד למסמך עתיק כדי להוכיח את זכותם על הארץ. אחרים הושפעו מן המלחמות והעימותים הצבאיים המתמשכים ומן ההשלכות החריפות של שליטה בשטחים חדשים ובאוכלוסייה זרה.

המרד ביהושע (ס' יזהר)

שינוי הגישה ביחס לספר יהושע משתקף בדבריו של זוכה פרס ישראל, הסופר ס' יזהר (יזהר סמילנסקי, 2006-1916) בשנת 1993:

השואה לא חיסלה את הקנאות היהודית ואת היכולת לפלוש לכפר סילואן, להשליך החוצה דיירים ערביים מתוך בתיהם לרחוב... ולרקוד שם עם ספר התורה... עם ספר יהושע... ומעל יהודים אלה מתנפנף ספר יהושע...

התיאור הזוועתי בספר יהושע, איך יורשים, מורישים, משמידים עם וקוראים לזה "התנחלות". איך מוטלת על עם אחד זכות להוריש את זולתו ולרשת את ארצו... זהו קוטב הקנאות הקיצונית שגם הוא ידוע לאורך כל ההיסטוריה... ועל כך אני מתקומם בכל כוחי נגד יהושע!^[12]

וכן:

ספר יהושע... יכול להיחשב כספר מופת על איך כובשים ארץ ואיך נוחלים ארץ מידי יושביה הקודמים, גם כשהכול נעשה תחת מטריית הקודש של מצוות אלוהים – אלוהים חומד נחלות, אלוהים חסר צדק וחסר לב. את יהושע הזה קשה לקבל, וחובת אדם לאנושיותו לצאת ולדבר נגדו, אלא אם כן אין ספר זה אלא ספר האזהרה, לאמור: ראו הוזהרתם, מה קורה כשעם הולך לכבוש ארצו של עם, ולו גם מן הנימוקים הטובים ביותר. די לקרוא ביהושע ולהיבהל. נכון, לא כולם נבהלים, כידוע, אבל מכל מקום, אולי קצת היהודים האלה שיושבים כאן, הם נגד יהושע.

כמו יזהר, מחנכים הומניסטיים בישראל ובתפוצות ראו אתגר ב"תיאורים המזוויעים" שבספר יהושע.^[13] הספר אינו רק מאדיר מעשי רצח, סקילה, השמדה וביזה, אלא הוא מציג את המעשים האלה כמימוש של דבר האל ורצונו, ובכך מזכה את האירועים בחותמת של לגיטימציה מוסרית.^[14]

הדילמה של המחנכים בזמננו

כאינטלקטואל ציבורי, ס' יזהר יכול היה להחליט "למרוד" בספר יהושע ולבטל אותו. אולם מורים בבתי ספר, המחויבים ללמד תרבות יהודית או מקרא, לא יכלו להתעלם מהספר או להוציאו מתכנית הלימודים. היה עליהם למצוא דרכים לתווך את הסיפורים האלה לתלמידיהם.

עיינתי בחוברת הדרכה מן השנים האחרונות להוראת ספר יהושע בבית ספר יסודי במערכת החינוך הממלכתית. דברי ההדרכה נוקטים בגישה המשאירה את השאלה המוסרית בצד, מתוך הנחה גלויה שבעבר נהגו נורמות מוסריות אחרות מאלו של ימינו.

כך למשל, במסגרת דיון בשאלה האם משפחתו של עכן נסקלה ביחד איתו (עכן לקח שלל מן העיר יריחו אף שהדבר נאסר; יהושע ז), כותבי החוברת מזהירים:

אין לשפוט נוהגים וחוקים קדומים על פי ההשקפות המודרניות המקובלות בימינו.^[15]

אין ספק שיש אמת בטענה הזו. אולם הגישה החינוכית הזו, באופן אבסורדי, מייצרת ואקום בכיתה, שכן הסיפורים הקשים נשארים ללא תיווך ומוצגים כעובדה מוגמרת – "מה שהיה היה, לא נראה בזה דוגמא להתנהגות מופתית, אך גם לא נשפוט".

הגישה הזו גם מובילה לניכור בין הקוראים לטקסט ומוציאה מכלל אפשרות עיסוק במשמעויות החברתיות, הדתיות והמוסריות שיכולות להימצא בו. ראו למשל את המטלה שמציע הספר לתלמידים, לאחר שקראו את סיפור העי שצוטט למעלה:

התכנית שאלוהים הודיע עליה בקצרה ליהושע, ושיהושע העביר אותה בהרחבה לעם, התבצעה בדיוק כמתוכנן. קראו את התיאור של מהלך הקרב בפס' 14–29 והכינו כתבה לעיתון, לטלוויזיה או לרדיו (היעזרו בפירושי המילים והביטויים). דמיינו שאתם מרחפים בכדור פורח מעל לכוחות הלוחמים ויכולים לראות את כל מה שהתרחש במערכה. נסו לתאר את הדברים בצורה מדויקת ביותר ו"חיה", כך שהקורא, הצופה או המאזין יוכלו לדעת בדיוק מה התרחש במלחמה.

המטלה הזו כנראה שימושית כדי ללמד ילדים לראות בעיניי רוחם דברים שקראו בטקסט ולתאר אותם בלשונם. אולם התוצאה של המטלה תהיה שהילדים (בגילאי 10- 12) יכתבו תיאור מפורט של הרג והשמדה בלי שיתעורר שום דיון מוסרי לגבי האירועים.

אף כי ברור שזו לא כוונת הכותבים, היעדרו של דיון יסודי ומפורש בנוגע לסיפורים הנלמדים בשיעור מאפשר לוואקום להתמלא במסרים תת קרקעיים שמקורם בטקסט עצמו או באידאולוגיות הנשמעות בחברה הקרובה. ילד עשוי להגיע למסקנה שרצח עם הוא השלכה לגיטימית של מלחמה; שצו אלוהי הוא עניין שאין לערער עליו והוא זה שנותן את התוקף להחלטות מוסריות; שצה"ל הוא ההמשך הישיר של צבא יהושע, ושהארץ המובטחת שייכת ליהודים מסיבות טבעיות ועל טבעיות.^[16]

המיתוס של יהושע ותפקידה של האקדמיה

שלוש הגישות שנסקרו כאן: העלאת יהושע על נס (בן גוריון), הוקעתו (יזהר) או ההתייחסות אליו כמאובן (חלק מספרי הלימוד המודרניים), אינן מציעות כלים מספקים להתמודדות עם הבעיות בטקסט. ואכן, מורים והוגי דעות בימינו מתמודדים עם השאלה כיצד לקרוא ולעסוק בסיפור המקראי של כיבושי יהושע תוך שמירה על ערכים הומניסטיים.

האם בכלל אפשר ללמד את הסיפור המקראי בלי להפוך אותו לכלי בשירותה של אג'נדה כלשהי? האם אפשר לדבר גלויות על הבעיות המוסריות שהוא מעלה אך בלי להרחיק את הקוראים מן הטקסט?

ביקורת המקרא, המתחקה אחר ה"ריאל פוליטיק" שמאחורי הסיפורים המקראיים, יכולה לעזור בהתמודדות עם הדילמה החינוכית־תרבותית הזו.

בעזרת כלים ארכיאולוגיים, פילולוגיים והיסטוריים, מחקר המקרא הצביע על המאפיינים הבדיוניים שבתיאור הכיבוש בספר יהושע. אוסף מגוון של ראיות הוביל לסבירות הגבוהה שהסיפורים הללו חוברו בזמן שממלכת ישראל כבר נחרבה בידי ממלכת אשור וכשיהודה הייתה ככל הנראה משועבדת לאימפריה הבבלית.

מטבע הדברים, נקודת מבט שכזו מעבירה את המוקד מן התחושות שלנו כלפי יהושע המחולל רצח-עם, אל השאלה מה הביא את המחברים היהודאים להמציא סיפור שכזה. גישה ביקורתית וכלים אקדמיים מאפשרים לנו להתחקות אחר הנסיבות ההיסטוריות של המחברים ואחר הגורמים הפסיכולוגיים והאידאולוגיים שיכולים היו לגרום להם לדמיין את ההיסטוריה בצורה כזו.

האם היתה זו תגובה למצב של כניעה? האם הם ביקשו לחזק את הגאווה הלאומית ולהגיב על כישלונם בעזרת כוח ותהילה מדומיינים מן העבר הרחוק? או אולי ביקשו לשקף אירועים מן ההווה – תבוסה, כיבוש וטבח – שראו, חוו, או ביצעו?

במקביל אנחנו יכולים להצביע על מסורות מקראיות (יהושע יז; שופטים א) המציגות גרסה חלופית של כיבוש שהתרחש באופן הדרגתי ולא שלם, כיבוש שלא כלל בתוכו רצח עם וטיהור אתני. כאשר אנו מבינים שספר יהושע אינו ספר היסטוריה, נפרשת בפנינו מניפה רחבה יותר של אפשרויות.

כל זה אינו מוחק כמובן את כל הבעיות שבטקסט המקראי, אך המועקה שמתגלה בתגובות כמו זו של יזהר מתרככת מעט ברגע שאין עוד צורך לתרץ מעשים היסטוריים שבוצעו בשם האל. תחת זאת, נותר לנו להסביר את המשמעות שתמונה היסטורית מדומיינת כזו העניקה ומעניקה לאנשים.

ההתקבלות של סיפור יהושע בישראל בעיניים היסטוריות־ביקורתיות

בחינה של היחס לספר יהושע במדינת ישראל ממחישה בעצמה את ההתפתחות של מגמות בחברה ובטקסט. לא במקרה היה זה בן גוריון, בתקופה שלאחר סיום מלחמת העצמאות, שהעלה את יהושע על נס.

בשלב הזה המדינה הייתה קטנה ושברירית, ומוקפת באויבים שקיוו להכניע אותה. השואה הייתה זיכרון טרי וחי. איש לא ידע אם המדינה המתפתחת תצליח לשרוד מבחינה צבאית וכלכלית. מטבע הדברים, מנהיגיה והוגיה ניצלו כל הזדמנות לזהות אותה עם דימויים של עוצמה וניצחון.

כמה עשורים לאחר מכן, כאשר ישראל היא מעצמה מקומית, שהגיעה לשלום עם כמה משכנותיה, ושנות הסכסוך הרבות עם הפלסטינים מכבידות על כתפי אזרחיה – החיזוק המיתי של ספר יהושע נראה פחות כמו השראה, ויותר כמו עול.

כך או אחרת, העובדה שישראל היא מעצמה מערבית שתושביה כבר אינם חיים בפחד קיומי יומיומי, צריכה לעודד את מנהיגיה ומחנכיה להביט בטקסט בעיניים פקוחות, להכיר בבעיות המוסריות שהוא מעלה, להשתמש בו כדי לעורר בעיות מוסריות, ולדון בדרך שבה בני האדם יוצרים ובוחרים את מערכת הערכים שלהם.