האם סיפור יוסף נכתב במצרים בתקופה הפרסית?

אגיפטולוגיה וחקר המקרא

עוד מראשיתו, המחקר האגיפטולוגי (חקר מצרים העתיקה) התעניין בצורה כמעט כפייתית במקומה של מצרים במקרא. העושר הגדול של העדויות הארכיאולוגיות ממצרים אל מול דלותם של המקורות החוץ-מקראיים הישראליים או הכנעניים מאותה התקופה עודדה את החוקרים לספק את הרקע ההיסטורי לכתבי הקודש.

דוגמה טובה לכך מצויה ברשימות הכותרים בספרייה הציבורית של ניו יורק: בשנת 1924 נמנו בספריה לא פחות מ־182 כותרים בנושא מצרים והמקרא. עד 1941 נוספו להם עוד 97 כותרים כאלה.^[1] החיבורים הללו כללו עבודות של אגיפטולוגים בולטים בתקופתם אשר כתבו בצורה נרחבת על היסודות המצריים שבמקרא:

• עמנואל דה רוז' (1872‑1811, צרפת)
• פרנסואה שאבאס (1882‑1817, צרפת)
• וילהלם שפיגלברג (1890‑1826, גרמניה)
• (אנרי) אדוארד נוויל, (1926‑1844)
• גסטון מספּרו (1916‑1846, צרפת)
• וילהלם מקס מילר (1919‑1862, גרמניה)
• סר אלן גרדינר (1963‑1879, אנגליה)

המטרה העיקרית של מחקרים אלו הייתה לאשש את סיפורי המקרא, מטרה שמעולם לא הוצנעה או הוסוותה, אלא הוכרזה במפורש בכותרות בסגנון: הדיוק של המקרא. אישושם והמחשתם של סיפורי יוסף, יציאת מצרים וספר בראשית באמצעות השפה המצרית ומונומנטים מצריים.^[2]

ויוסף היה ב(איזו) מצרים?

סיפור ירידתו של יוסף למצרים ועלייתו לגדולה מתרחש על רקע מצרי ועמוס באלמנטים מצריים, ולכן הפך לאחד המוקדים העיקריים במחקר הבין-תחומי של המקרא. מחקרים רבים הדגישו את המאפיינים המצריים האותנטיים בסיפור, ומצאו בממצא המתועד הנרחב של מצרים העתיקה מקבילות לשמות, לתארים, למנהגים ולמוטיבים שבסיפור.

אף על פי כן, המסגרת ההיסטורית המדויקת וזמן החיבור ממשיכים לחמוק מעיני החוקרים ושנויים במחלוקת: יש הטוענים כי הסיפור משיק לתקופה המצרית האימפריאלית, באלף השני לפני הספירה, ויש הטוענים כי מדובר בתקופה מאוחרת הרבה יותר, כגון התקופה הסאיטית או התלמית, במחצית האלף הראשון לפני הספירה ואילך. שני מחקרים חשובים מדגימים היטב את מנעד הגישות בנושא.

הממלכה החדשה (1070‑1550) – ז'וזף ורגוט

האגיפטולוג הפלמי ז'וזף ורגוט (1992‑1910) סיכם וגיבש במחקרו משנת 1959 את הקונצנזוס המחקרי הרחב לפיו סיפור יוסף משקף בקיאות עמוקה במצרים של תקופת האימפריה, הידועה בשם "הממלכה החדשה".^[3] בתקופה זו שלטה מצרים בשטחים ניכרים של המזרח הקדום, ותחת שלטון זה השתלבו בעלי שמות שמיים בפקידות המצרית. זיהוי אבטיפוס לדמותו של יוסף במסגרת הזמן הזו היה לפיכך רעיון מתקבל על הדעת.

התקופה הסאיטית (525‑664) – דונלד רדפורד

שני עשורים לאחר מכן ערך דונלד רדפורד, אגיפטולוג וארכיאולוג קנדי (נולד ב־1934), מחקר ביקורתי ומקיף של כל האלמנטים המצריים בסיפור יוסף וחולל מהפכה בדרך בה יש להבין את מצרים של יוסף.^[4] רדפורד חקר מקורות נרחבים ממצרים העתיקה, ולא הגביל עת עצמו לתקופת הממלכה החדשה או לתקופות קדומות יותר. הרחבה זו הובילה את רדפורד להבחנה כי כמה מן האלמנטים המצריים שבסיפור יוסף מופיעים לראשונה בעדויות היסטוריות מתקופה די מאוחרת. אף שיכול להיות שהאלמנטים הללו משקפים גם תקופות קדומות יותר, המסה הקריטית של החומר ההשוואתי שלו המצביעה על תארוך באלף הראשון לפני הספירה.

אין ספק כי מסקנתו של רדפורד קשורה גם ביחסו לתפיסות בנות זמנו בדבר מועד העריכה והחיתום של המקרא כפי שרווחו באירופה, ובניגוד לארצות הברית.

מנהגים הקשורים לתקופה הסיאטית במצרים

רדפורד מציין במחקרו כי רבים מהאלמנטים המצריים לכאורה בסיפור יוסף – תופעת שיירות המסחר, נוכחתם של עבדים ילידי אסיה, מסורות ותארים הקשורים לחצר המלכות המצרית ועוד – לא היו בלעדיים למצרים, ואפשר למצוא תיעוד שלהם גם בתרבויות אחרות של המזרח הקדום. עם זאת רדפורד מפנה את תשומת הלב גם לכמה אלמנטים מצריים לחלוטין בסיפור יוסף:

• השימוש בפרות לציון מספרי שנים, מוטיב מצרי מוכר בטקסטים מן התקופה התלמית (30‑332 לפני הספירה).
• השמות פוטיפר/פוטיפרע ואסנת הם שמות תיאופוריים (משלבים בתוכם שמות אלים) מצריים אותנטים. השם פוטיפר מבוסס על מבנה שם טיפוסי מן התקופה הסאיטית, המשלב בתוכו את שם האל המצרי רע. השם אסנת מכיל את שם האלה המצרית נוּת, תבנית שם טיפוסית החל מתקופת הממלכה החדשה ועד התקופה התלמית. יש לציין שהפופולריות של האלה גדלה מאוד באזור שפך הנילוס במהלך התקופה הסאיטית (332‑664 לפני הספירה).^[5]
• תהליך חניטה של 40 יום (מוזכר לגבי מות יעקב, בראשית נ:ב) מתועד היטב מתקופת הממלכה החדשה ואילך.^[6]
• במסגרת-"הרפורמות החקלאיות" המתוארות בבראשית מז:יג-כו נזכר פטור ממס שניתן למקדשים, נוהג המתועד מן המאה ה־8 לפני הספירה ואילך.

אף כי האלמנטים המצריים שבסיפור משקפים תקופות רבות, רדפורד הסיק כי התאריך המשוער של כתיבת סיפור יוסף הוא התקופה הסאיטית, בין 640 ל־425 לפני הספירה, שכן הסיפור כולל כמה פריטים שאי אפשר לתארכם לזמן קדום יותר.

ההמשכיות של התרבות המצרית

הקושי במציאת תקופה ספציפית אחת בהיסטוריה של מצרים העתיקה שתספק את הרקע ההיסטורי לסיפור יוסף נובע מתכונה מולדת של התרבות המצרית – ההמשכיות שלה. מסורות, שמות, תארים וסיפורים מצריים השתנו אך במעט לאורך השנים.

מסיבה זו קשה מאוד לתארך סיפור מקראי על בסיס האלמנטים המצריים שבו. לחילופין, חוקרים עשויים לתארך את הסיפור על ידי איתור התקופה והדרך בהן המסורות המצריות הללו מצאו את דרכן אל המקרא.

בעוד חקר המקרא נוטה יותר ויותר לעסוק בשאלות הנוגעות לתהליכי העברת המסרים על ציר מצרים-ישראל,^[7] רעיון ישן שב וזוכה לעדנה – הייתכן שסיפור יוסף נכתב על ידי מישהו מהקהילה היהודית בגלות מצרים?

סיפור גלותי

סוגת "נובלת הגלות" זוהתה לראשונה בהקשר של מגילת אסתר וספר דניאל.^[8] שני החיבורים הללו מתארים את עלייתו לגדולה של אדם יחיד בארץ זרה. הסיפור נסוב סביב חצר המלוכה ומגיע לשיאו כאשר הדמות הנכרית משתלבת בהצלחה בשכבת האליטה המקומית. שני הסיפורים הללו צמחו על רקע חיים יהודיים בגולה ושניהם מציגים בקיאות נרחבת בענייני חצר המלוכה, פקידיה ומנהגיה.

המסר ביסוד סיפורי דניאל ואסתר הוא שאפשר לשרוד ואף לשגשג בתנאי גלות. לכן סביר להניח כי הספרים הללו נכתבו בגולה, עבור תושבי הגולה. החוקר ארנדט מיינהולד העלה ב־1975 לראשונה את הסברה כי סיפור יוסף משתמש באותו מבנה עלילתי של נובלות הגלות הללו ומציב אותו בחצר המלוכה המצרי.

גלות מצרים

הרעיון בדבר קהילה יהודית במצרים היוצרת לעצמה את הספרות התרבותית שלה הוא רעיון מרתק. עם זאת, הגלות היהודית במצרים שלפני התקופה הפרסית (המאות ה־5 וה־4 לפני הספירה) נסתרת לרוב מעיני האגיפטולוגים. כך למשל, פונה הנביא ירמיהו "אֶל כׇּל־הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס" (ירמיהו מד:א). מרבית האגיפטולוגים מסכימים כי את שלושת המקומות הראשונים בפסוק יש לזהות עם תל קדוּעה (צפון סיני), תל דפֵנֵה (12 ק"מ מערבה מתעלת סואץ) והעיר ממפיס.^[9] עם זאת באף אחד מהאתרים הללו לא אותרו ממצאים המעידים על יסוד ישראלי/יהודי מן המאה ה־6 לפני הספירה, תקופת נבואות ירמיהו.

יכול להיות שכמות המתיישבים מיהודה וישראל במצרים היתה קטנה מכדי להשאיר חותם בעל ערך, אך אין זה מפתיע כי היו יהודים שבחרו לשבת בה אחרי חורבן יהודה. במשך כל האלף הראשון לפני הספירה התנהלו קשרי מסחר בין יהודה/ישראל ובין מצרים, וייתכן והם גם הובילו להגירה של קבוצות קטנות למצרים, במיוחד לאחר חורבן שומרון (722 לפני הספירה) וחורבן ירושלים (586 לפני הספירה).

יש שמצאו בנוכחותם כלי חרס בסגנון טיפוסי ללבנט באתרים מצריים המתוארכים למאות ה־8 וה־7 לפני הספירה בכמה אתרים ארכאולוגיים במצרים כעדות לימיה הראשונים של הגולה היהודאית במצרים. כלי חרס מסוג זה עשויים אמנם להעיד רק על קשרי מסחר בין מצרים ובין ישראל/יהודה, אולם ביניהם נמצאו במצרים גם פריטים בייצור מקומי. אלו עשויים לרמוז על מוצאם היהודאי/ישראלי של תושבי מצרים שייצרו וצרכו את הכלים הללו.^[10]

הקהילה היהודית ביֵב

בתקופה הפרסית כבר התקיימה קהילה יציבה ומשגשגת באי יֵב (ביוונית – "אלפנטינה") שבמצרים העליונה, וידוע לנו כי הקהילה ניהלה קשרים חזקים עם ירושלים וניהלה חיי קהילה ענפים סביב מקדש מקומי.^[11] ארכיון עשיר של מכתבים בארמית שכתבו יהודי יב מלמד על טבעה הצבאי של המושבה הזו ומספק מבט נדיר ומפורט על קהילה בגלות של אותם הימים.^[12]

אחת ההתכתבויות מן האי יב מתארת את המתח שבין המקדש המצרי והמקדש היהודי שעל האי, התנגשות שהובילה לבסוף לחורבן המקדש היהודי.^[13] ייתכן כי צרות ופורעניות מעין אלו דרבנו יצירה מקומית של מסורות המתארות יחסים טובים יותר עם האליטה המקומית – כמו סיפורו של יוסף.

עסקת הקרקעות של יוסף: פטור ממס עבור יהודי הגולה?

אין ספק שכמה מהתמות בסיפור יוסף נכנסות תחת הכותרת של הבטחת תנאים נוחים עבור יהודי מצרים: הבעלות על ארץ גשן; הפטור מהמיסוי החקלאי; וכן כינונם של קשרי נישואין עם אליטת הכהונה המקומית, כמודגם בסיפור נישואי יוסף לבתו של פוטיפרע כהן און.

הצבת הרקע לסיפור בעולמה של קהילת יהודי מצרים מעמידה את יסודות הסיפור באור חדש, ובפרט את חשיבות הקשר היהודי לארץ גשן אשר ככל הנראה יש לחפשה באזור שפך הנילוס. גשן מוזכרת בסיפור תשע פעמים: בראשונה היא מובטחת על ידי יוסף, אחר כך מיושבת על ידי היורדים מצרימה, ולבסוף מובטחת על ידי פרעה (בראשית מה:י, מו:כח,כט; מו:לד; מז:א, ד, ו, כז; נ:ח). לשם ההשוואה, ארץ גשן מוזכרת במקרא רק בעוד שני מקומות, בשמות ח:כב ובשמות ט:כו (גשן המוזכרת בספר יהושע מציינת ללא ספק מקום אחר).

ולבני ישראל לא היה מס

ייתכן וכינון הבעלות הפרטית של בני יעקב על ארץ גשן שימש כתקדים על מנת לפטור ממס את האדמות אשר בבעלות יהודית. הכתוב בבראשית מז:כ-כד מתאר כיצד הטיל יוסף מס על כל אדמות מצרים.^[14] הפסוקים מתארים כי בשנות הרעב קנתה המלכות את כל האדמות מלבד אדמות הכהנים, וכי המצרים המשיכו לעבוד את האדמות הללו ושילמו מס של חמישית מן היבול. אולם הטקסט רומז שמס הזה לא כוון לחול על ארץ גשן, שכן הפסוק מציין:

^{בראשית מז:כז} וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

בני ישראל קיבלו מפרעה את הזכות לגור בארץ גושן (בראשית מז:ו), וכיוון שיוסף הבטיח לתמוך בהם (בראשית מה:יא) לא היה עליהם למכור קרקעות עבור מזון. מכאן אפשר לטעון כי המס לא חל עליהם. זוהי למעשה הדרך שבה רבי יוסף בכור שור, פרשן צרפתי מן המאה ה־12, מסביר את הפסוק:

ויאחזו בה – כי כל הארץ היתה לפרעה ונתנה להם, והרי היא להם לאחוזה, כי הם לא מכרו כלום. כי כמו שלא מכרו הכהנים שהיה להם חוק מאת פרעה, כך יוסף כילכל אחיו, ולא מכרו כלום, והיתה הארץ להם לאחוזה.

פטור המס שזכו בו בני ישראל יכול היה לשמש כתקדים עתיק עבור המספר, בן גולת מצרים. אין ספק כי סיפור יוסף לא חובר על מנת להשיג או לתמוך בפטור ממס ליהודים, אולם הבנת הפרט הזה מוסיפה ממד נוסף ליצירת המופת הגלותית הזו.