טראומה והחלמה בטו' באב: מחטיפת בנות שילה לחג האהבה

האם תרבות יכולה לשכתב את האוטוביוגרפיה שלה על מנת להתאושש מהטראומות הגלומים בסיפורים העתיקים שלה? אם כן, כיצד ניתן לעשות זאת? להלן, אנסה להתחקות אחר פרשנות מדרשית נועזת ומהפכנית המשמשת ככלי לריפוי נרטיב מקראי של טראומה לאומית.

סיפור שמתחיל ומסתיים באונס

הנספח המופיע בסוף ספר שופטים, בפרקים יז-כא, מבקש להמחיש את המוטו המוצג כנושאו המרכזי: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (יז:ו; יח:א; כא:ה). הסיפור המסכם בפרקים יט-כא מתאר את דעיכתה המוסרית של חברה ישראלית חסרת חוק וסדר. אונס הפילגש בגבעה מביא למלחמת אזרחים עקובה מדם בין שבט בנימין לשאר שבטי ישראל. במהלך המלחמה נשבעו השבטים האחרים שלא לקחת נשים משבט בנימין. מאוחר יותר, שבטים אלה מתחרטים על פקודת החיסול שהטילו על אנשי בנימין והם מוצאים פתרון יצירתי.^[1] על פי המסופר בפרק כא בספר שופטים זקני העדה יעצו לאנשי בנימין כך:

^{שופטים כא:כ} ויצו אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. ^כא:כא וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן. ^כא:כב וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לרוב אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ.

האונס חולל את המלחמה, אולם הזקנים משחזרים למעשה את הטראומה ומאפשרים לחטוף את הבנות – ובעצם לאנוס אותן – וזאת כדי להימנע מהפרת שבועה או מאובדן של השבט הבעייתי.

ספין חיובי לסיפור מטריד

באופן מפליא, המשנה במסכת תענית, כפי שפירשוה האמוראים, יוצרת קשר בין האירוע המקראי הנורא הזה ובין אירוע חיובי לחלוטין. המשנה האחרונה בתענית (ד, ח) קובעת:

אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות? 'בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה'

משנה זו יוצאת דופן. ראשית, היא מתארת מנהג שאינו חלק מטקס הלכתי מאורגן, אלא נוהג מקומי של בני ובנות ירושלים החוגגים את חמישה-עשר באב. שנית, ובאופן משמעותי יותר לדיון שלנו, התיאור המגדרי בטקסט הוא די מפליא. זו ללא ספק המשנה עם הנוכחות הנשית המשמעותית ביותר בכל סדרי המשנה - גם אם לוקחים בחשבון את המסכתות הרבות של סדר נשים העוסקות בנשים כמושא לניתוח. היא לא רק מתארת נוהג לפיו נשים ממלאות תפקיד בפועל, אלא גם מתארת אותן כמחוללות ושרות בניסיון למשוך בן זוג. קשה להתעלם מהמטען הארוטי של הקטע.

הפרשנות התלמודית לחג

זוהי עדות ייחודית לחג קדום שנחגג בט"ו באב, ^[2] והיה בעצם חגיגת שידוכים - חג שאינו מוכר לנו ממקורות אחרים. לחז"ל לא היה ככל הנראה שום מידע היסטורי בדבר יסודו של חג זה, ולכן הם ניסו לשחזר את מקורו על ידי שימוש במקרא בשילוב גישה מדרשית. חלק מהאמוראים קושרים את החגיגה לסיפור פילגש בגבעה.

אלא חמשה עשר באב מאי היא?

אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה….

אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל…

נראה כי התלמוד מבחין בין שתי האמירות הללו, אם כי נראה לי ששתיהן משקפות מסורת דומה, ולפיה מקור המחולות של בנות ירושלים בחמישה-עשר באב הוא בסיפור חטיפת בנות שילה. קל לדמיין את הקשר שיצרו חז"ל בין שני הסיפורים. הם חיפשו יסוד מקראי לתמונה הצבעונית המתוארת במשנה. אירוע כזה לא מתואר בשום מקום במקרא, אך דמותן של בנות הרוקדות בכרם מהווה את הגשר בין התיאור המקראי לבין המשנה בתענית.

מקבילה רומאית

המיתוס הרומאי המכונן על חטיפתן של הנשים הסביניות מזכיר מאוד את התיאור המקראי על החטיפה המתוכננת של הנערות המחוללות בשילה על ידי שבט בנימין. על פי מסורת עתיקה, רומא חוותה מחסור בנשים הדומה לבעיה של שבט בנימין. בעקבות סירובן של הסביניות להיכנס לברית נישואין, רומולוס, מייסד רומא, מזמין אותן ואת משפחותיהן למשחקי קיץ שנערכו לכבוד נפטון, אל הסוסים [Neptune Equester]. כאשר ניתן האות, הרומאים חוטפים את הנשים הסביניות ומתחתנים איתן. כמו בסיפור האונס המקראי, גם תקרית זו מסתיימת בכך שהשבטים מורשים להתחתן זה עם זה. כפי שמספר זאת ליוויוס, ההיסטוריון בן המאה הראשונה, הסבינים הכריזו מלחמה על רומא, אך לבסוף מעשי האיבה הופסקו על ידי חטיפת הנשים הסביניות:

הן צעדו באומץ אל עבר אבני הקלע המעופפות בשיער פרוע ובגדים קרועים. תוך שהן חוצות את המרחב שבין שני הצבאות, הן ניסו לעצור כל לחימה נוספת, ולהרגיע את סערת הרוחות על ידי פנייה לאבותיהן שבצבא האחד ולבעליהן שבצד השני, שלא יביאו על עצמם קללה על ידי הכתמת ידיהם בדם של חותן או חתן, וגם לא את הדורות הבאים על ידי הריגת הוריהם.

"אם", הן צעקו, "אתה מתנגד לקשרי המשפחה האלה, לקשרי הנישואין האלה, הפנה את כעסך אלינו; אנו הגורם למלחמה, אנו אלו שפצענו והרגנו את בעלינו ואבותינו. עדיף שנֹאבד במקום שנחיה בלעדיכם, כאלמנות או כיתומות" (ליוויוס, תולדות רומא א:13, מהדורת רוברטס)

ממש כמו בנרטיב המקראי, כתוצאה מתפקידן של הנשים כבנות וכשותפות של הצדדים הלוחמים, הרומאים והסבינים כורתים ברית פוליטית של שלטון משותף.^[3]

סיפורן של הנשים הסביניות הטביע את חותמו בתודעה ההיסטורית של התרבות המערבית - הן בשל טראומת חטיפת הנשים והן בשל חוסר התוחלת במלחמה. באופן טרגי הנשים - הן הקורבנות המיידיים של הלסכסוכים השבטיים הרבים - והן שמביאות לסיום מלחמות הגברים בעזרת "ערכי משפחה", ובכך מבשרות על איחוד בין השבטים.

שיקום ותיקון: הגישה החז"לית

לאור הדמיון הרב לסיפור המקראי, כדאי לבחון את ההבדלים בין גרסתו של ליוויוס למסורת הרומאית ובין הגרסה החז"לית במשנה ובתלמוד הבבלי. ההבדל העיקרי נעוץ בגישות שונות של הסיפורים לנושא המגדר. הגרסה של ליוויוס רומזת על מחילה בתגובה לחטיפת הנשים ונישואיהן בכפייה. לעומת זאת, המדרש החז"לי עוסק בשיקומן ותיקונן של העוולות הנובעות מהסיפור המקראי.

במקרא, סיפור חטיפתן של נשות שילה כנראה "נפתר" אחת ולתמיד - איננו שומעים עליו שוב. עם זאת, על פי ההסבר בתלמוד, זיכרון חטיפת נשות שילה מתבטא בחגיגות ט"ו באב בירושלים. בכל שנה ביום זה יוצאות בנות ירושלים לחולל בכרמים. את סיפור החטיפה מחליף טקס פיתוי וחיזור, בו הנשים הן היוזמות. המשנה מתארת ​​את הסצנה בה הנשים אומרות לגברים: "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה."

על פי נרטיב זה, הצעירות היו גאות בשושלתן ובמשפחותיהן. אולי בגלל זה הפסוק המצורף לאמרה זו – "שקר החן והבל היופי אישה יראת היא תתהלל"- מדגיש את יראת האלוהים כתכונה הדומיננטית.

מצד שני, ברור שריקודי החיזור אינם מדגישים אף לא אחת מהתכונות הללו. תמונה רחבה יותר ניתן לראות בברייתא מהתלמוד הבבלי (תענית לא ע"א):

יפיפיות שבהן מה היו אומרות? "תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי".

מיוחסות שבהן מה היו אומרות? "תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים".

מכוערות שבהם מה היו אומרות? "קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".

על פי מסורות אלו, ט"ו באב נחגג כחג של אהבה, כלומר כחגיגה של חיזור הדדי בו הנשים לוקחות את התפקיד המרכזי, מדגישות את יתרונותיהן היחסיים, ובכך מכוונות את בחירות הגברים.

למרות שלרבים מאתנו וודאי יהיו הסתייגויות מיחסי המגדר כאן, המשנה היא עדיין דוגמה נדירה מעולמם של החכמים המתארת ​​את כוחן של נשים ואת העצמתן. אפשר לקשר זאת גם לאחד החידושים ההלכתיים החז"ליים העמוקים ביותר. באופן ספציפי, בעוד שעל פי התורה האב הוא שמארס את בתו, לפי ההלכה של חז"ל אישה יכולה להינשא אך ורק על פי רצונה החופשי.

זוהי גם דוגמא נהדרת לאופן בו ניסו חז"ל לעצב את התודעה ההיסטורית באמצעות פירוש יצירתי מחודש. אפשר היה לחשוב שעם סיום מלחמת האזרחים עם שבט בנימין, מנהיגי ישראל היו מקימים תשעה באב נוסף בכדי להתאבל על מלחמת אזרחים איומה זו, על אף "פתרונה" הבעייתי של חטיפת נשות שילה. במקום זאת, הם לקחו את ט"ו באב ועיצבו אותו כחג של אהבה בו השבטים נישאים זה לזה. באופן זה הם הפכו אויבים לאוהבים. חז"ל תיארו את ט"ו באב כחג אירוטי בו בנות ובני ישראל יוצאים לכרמים ועורכים מסיבת ריקודים - ואז הולכים הביתה, כעם אחד, כפסיפס מעורב של שבטים, להתחתן זה עם זה.

ט"ו באב במיתוס ובפולחן

אם ניעזר במושגי "מיתוס וריטואל" לשם ניתוח מפעלם של חכמים נוכל לראות כאן דגם מהפכני של ממש. בדרך כלל הריטואל הוא שיחזור של המיתוס. במקרה שלנו, הריטואל איננו שיחזור של המיתוס אלא היפוכו. על פי הגמרא, ברקע לטו' באב עומדים סיפורי האונס הטראומתיים מסוף ספר שופטים. אולם הריטואל של טו' באב מציג שיקום ותיקון שלהם על פי פיתוח של הדגם הראוי ליצירת קשר זוגי.

חגיגת הנשים בשילה הסתיימה באסון אישי, שהווה דרך לשיקום שבט בנימין. באמצעות הצגת המודל ההפוך הגינוי המוסרי לאונס מועצם. בניגוד להנחה הפוליטית העומדת ביסוד הסיפור המקראי – הריטואל משקף מציאות שבה אין מלך ואין מקדש ועדיין היחסים המגדריים יכולים להתנהל בהרמוניה. בניגוד לסיפור המקראי בו קולן של הנשים לא נשמע, הריטואל לדורות מעניק פנים, מעמד, יופי ואופי לבנות ירושלים היוצאות לחולל בכרמים. אני משוכנע שהחכמים לא חשבו במונחיה של גודית' הרמן בספרה 'טראומה והחלמה' כשפירשו כך את טיבו של היום, אבל אני חושב שיש כאן ניצנים מבריקים של יכולת שיקום תרבותית המציגה את המודל הראוי מול הכישלון ההיסטורי, החוגגת את האוטופיה מול הקטסטרופה.