לדעת את שאהבה נפשי: דרכי המחודשת לתורה בעזרת ביקורת המקרא

המפגש עם התורה כחיי נישואין

בהקדמתו לברכות השבטים של משה מכריז הכתוב:

^{דברים לג:ד} תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב:

פסוק מפורסם זה המתאר את התורה כמורשתם של ישראל, הוא הראשון שנוהגים על-פי המסורת ללמדו לילדים בהגיעם לגיל דיבור.^[1] אולם גם אם די היה לנו בפשוטו של מקרא, התלמוד (בבלי פסחים דף מט ע"ב) בוחר בפרשנות אחרת ודי מהפכנית לפסוק זה:

אל תקרי מורשה אלא מאורסה

לפנינו יותר ממשחק מילים. נוצר כאן רעיון חדש לגמרי: התורה היא בגדר ארוסתו של עם ישראל.^[2]

התלמוד ממשיך עם הקו המדרשי הזה צעד אחד קדימה: אמנם מאורסים אנו לתורה, אולם רק דרך לימוד התורה, מעשה שאותו הוא ממשיל למעשה אהבים שבין גבר ואישה, אנו מממשים נישואין אלו.^[3]

גישה זו של חז"ל משנה את הדרך שבה אנו תופסים את התורה. התורה הופכת מהנחלה סבילה, לבת זוג בחיי נישואין.^[4] מעתה מערכת היחסים שלנו עם התורה אמורה לשלב בתוכה תשוקה ואינטימיות, הדדיות ומחויבות ארוכת טווח, וכמו בכל נישואין עליה גם להתבגר ולהתפתח עם הזמן.

שלבים בחיי הנישואין

אצל רוב הזוגות עוברים חיי הנישואין מספר שלבים שונים. אחד הדגמים המקובלים בעולם הטיפול הזוגי מתאר שלוש תקופות בסיסיות:^[5]

1. אידאליזציה: התקופה הראשונית של ההתאהבות, בה אנו נוטים להתעלם מן הפגמים והשוני של בן הזוג לאורך זמן המאפשר להתחייב זה לזה.
2. התפכחות: ככל שאנו מתקדמים במסע החיים עם בני זוגנו, הפגמים שפעם ידענו להתעלם מהם היטב נעשים גלויים לעין והופכים מקור לקנטרנות. ההתפכחות נגועה כולה בתחושה שהאדם אליו התחייבנו הוא לא האדם שבו התאהבנו. אנו עשויים לפתח בתוכנו תחושות של התפכחות מאשליה ורגשות טינה, עד כדי הטלת ספק בעצם נכונותה של מערכת היחסים.
3. התבגרות: עם די זמן והשקעה אנו מסוגלים להגיע לשלב חדש בחיי הנישואין. בשלב הזה אנו מקבלים ואוהבים את בני הזוג שלנו בגלל מי שהם, כולל הפגמים. או אז ביכולתה של התשוקה להכיר באמת את האדם שלפנינו להוביל למערכת יחסים עמוקה, כנה וחזקה יותר.

הציור ששרטטתי עד כה משמש לי מצע רעיוני לאמירה אישית: במבט לאחור על שניים וחצי העשורים שבהם אני חי אורח חיים של שמירת מצוות אני מבין כי מערכת היחסים שלי עם התורה דומה מאוד לחיי הנישואין. יתר על כן, המסע המשותף הזה הלך במידה רבה בדיוק בדרך שהוצגה כאן, על שלוש תחנותיה.

מן הקבלה אל האי־קבלה

התחלתי לשמור מצוות בתקופה שאחרי לימודי באוניברסיטה. התאהבתי בקהילה האורתודוקסית, בישראל ובלימוד התורה. השקעתי חלקים גדולים מכוחות הנפש והמחשבה שלי בירידה לעומקה של התורה. כמו אצל רבותי וחברי בקהילה האורתודוקסית, התורה הייתה עבורי הרבה יותר מאוסף של מצוות וסיפורים ויותר מספר קדוש או ברית עתיקה. כל מילה בתורה אצרה בתוכה סודות על טבע המציאות, החיים, והיקום. כדברי המדרש האמנתי כי התורה התקיימה עוד לפני הבריאה עצמה (בראשית רבה א:א):

והאומן אינו בונה אותה [את הטירה] מדעת עצמו אלה דיפתראות ופינקסאות [מגילות ופנקסים] יש לו… כך היה הקב”ה מביט בתורה ובורא את העולם^[6]

למטאפורה הזו נתתי טוויסט מודרני משלי: התורה היא קוד התוכנה עליו מושתת הקיום.^[7] היה לי גם עניין רב בקבלה וברעיון שהפעולות שלנו משפיעות על זרמי אנרגיה רוחניים. חשבתי שזה רק עניין של זמן עד שיתגלה כי בין התורה והמדע שוררת התאמה מושלמת. תהליך הגילוי הזה נתפס בעיני כחלק חשוב מאין כמוהו בגאולה העתידית של המין האנושי וביקשתי להיות חלק ממנו.

בערתי מתשוקה ומהתרגשות והלימוד התורני שלי היה רווי בתחושת שליחות חזקה: עלי להבין ולגלות לאחרים את סודות היקום הטמונים בתורה.

השלב הראשון ב"נישואיי" עם התורה היה אפוא גדוש באידיאליזציה. השקפת העולם הזה עמדה לי היטב קרוב לעשור וחצי, אך אז, מספר תובנות שהגעתי אליהן בערך באותו הזמן פוצצו את בועת המיסטיקה שלי ואילצו אותי לחשב מסלול מחדש.

דרך מיסטית ללא מוצא – המאמצים שלי לחשוף את "המדע שבתורה" התבררו כחסרי תוחלת. אם התורה הייתה קוד תוכנה, לא היה בידי שום כלי לפענחה. אם המצוות והעבירות שעשיתי אמורות היו להשפיע על זרמי אנרגיה רוחניים כלשהם לא היה לי שום מושג איך בוחנים או מודדים זאת.

תליתי תקווה במאמרים ובספרים נוסח "המהפך"^[8] ובטענה שלהם בדבר הוכחה אמפירית מתועדת שלהנחת תפילין יש השפעה מדידה על "שדה האנרגיה" של האדם. אך תקוותי נגוזה כשגיליתי שעמודי הכרומו המבריקים הללו, המשופעים בז'רגון מדעי, היו למעשה רוויים בפסאודו־מדע ובמידע כוזב. כל חקירה במסגרת החיפוש שלי אחר מציאויות רוחניות הובילה למבוי סתום דומה. אולי הידע הזה נמצא מעבר ליכולת התפיסה האנושית? או שמא, כפי שהתחלתי לחשוש, חיפשתי אחר משהו שפשוט לא קיים?

האמת והמדע – לבסוף הגעתי למסקנה שההגדרות המקובלות בתפיסה האורתודוקסית ל"ידע" ול"אמת" עמדו בסתירה מהותית עם השיטה המדעית. האורתודוקסיה והמדע אכן חולקים את המטרה המשותפת של חיפוש האמת אולם בדרך כלל זהו המכנה המשותף היחיד בין השניים.

בשיטה המדעית, הדרך לחיפוש האמת נותרת פתוחה. מסקנות חדשות ממשיכות להיחשף בכל עת ונשארות תמיד על שולחן המנתחים, פתוחות לעדכונים שיבואו מתוך גילויים חדשים של ראיות. לעומת זאת בדרך האורתודוקסית המסקנות מוגדרות מראש, ללא אפשרות לשינוי, ומרבית הגילויים החדשים זוכים להתעלמות אלא אם בכוחם לחזק את האמונה הדתית הקיימת. הגישה הזו אולי טובה לאנשים שמחפשים להאמין. אולם כשיטה לחיפוש האמת, האם ניתן לראות בדרך זו חיפוש כנה, או שמא זהו סוג של משחק?

הטיה קוגניטיבית – עוד אסימון שנפל היה שהאמונות המיסטיות שלי לא היו חסינות בפני השאה עצמית והטיה קוגניטיבית, בדיוק כמו אמונתם של אחרים. כשהתבוננתי באמונות של דתות אחרות הבחנתי בקלות בהטיות אישוש, בתופעות עדר, בבחירה דווקנית של עובדות ובביטול של ראיות הסותרות את המסקנה המתבקשת. בוא בעת, את האמונות שאחזתי בהן אני, כגון ההשפעה הרוחנית הנסתרת של המצוות או התורה שקדמה לעולם, תירצתי כמתקבלות על הדעת לחלוטין. האם לאמונות אחרות משלי הצבתי אמות מידה אינטלקטואליות נוקשות יותר? האם אמונותיי יצליחו לעמוד במבחן האמת אם אחקור בהן באותה רמת הדקדוק שדרשתי אצל אמונות אחרות?

ביקורת המקרא – השערת התעודות הייתה מוכרת לי זה זמן רב, אולם דחיתי אותה מתוך ההנחה השגויה והרווחת כי היא מפרידה בין מקורות בעיקר בגלל השמות השונים של האל המופיעים בכתוב. הרי כל תלמיד בן יומו יודע שהתורה מחליפה תדירות בין שמותיו של ה'. (נחישותי הרבה לדחות את התיאוריה הזו מנעה ממני מלהרהר בשאלה כיצד יכול להיות שתומכיה החמיצו את העובדה הפשוטה הזו.)

אחר שחידדתי את חושי הביקורת שלי והתחלתי להפנות אותם פנימה לעולם היהדות, הקדשתי מבט מעמיק יותר לממצאי ביקורת המקרא. מהר מאוד הבנתי שעד כה תקפתי איש קש ושקיימות שפע של ראיות מצטלבות מהן אפשר ללמוד על מקורותיה השונים של התורה, ראיות שרובן כלל לא נוגעות לשמות האל.

קראתי על אינספור הסתירות והקטעים האנכרוניסטיים בתורה. למדתי כי גם לחברות אחרות בעת העתיקה היו תורות משלהן, עם מקדשים וקורבנות ועם חוקי כשרות, איסורי טומאה, הלכות עבדים וכן הלאה. האם כשאביט בתורה כהווייתה במבט בלתי תלוי המסקנה המוכרחת שלי תהיה שלפני טקסט אלוהי־נצחי? לא חשוב כמה היה הטקסט הזה קדוש ומיוחד בשבילי, הוא נראה ונשמע כמו תוצר של המזרח הקדום בתקופת הברזל.

כל ההתפכחויות המתוארת מעלה הטרידו אותי עד מאוד והתמזגו לכדי שאלה אחת כוללת:

 האם ההסבר המיסטי והעל-טבעי למהותה ומקורה של התורה אכן מתקבל על הדעת?

רציתי נואשות לענות כן, אך כשעמדתי מול עצמי בכנות גמורה – התשובה הייתה לא. ידעתי כמעט בוודאות שהתורה אינה החיבור האלוהי, הרוחני והעל טבעי, המהווה תוכנית בסיס של העולם והתואמת בדיוק את מסקנות המדע, שרציתי שתהיה. התובנה הזו הייתה קשה, והותירה אותי בתחושת אכזבה וריקנות.

מסגור מחודש של ההתפכחות

בלי משים עברתי לשלב השני של "נישואי" עם התורה וכלל לא ידעתי אם ואיך הוא עומד להיפתר.

דרך אחת הייתה להמשיך לדבוק בדרך האמונה ולהכחיש, מתוך עיקרון, שישנה הצדקה לספקנות שרחשתי כעת כלפי התורה. לא הייתה זו אפשרות אמיתית בשבילי. הידע הביקורתי היה משכנע מדי מכדי שאוכל פשוט לסלקו מראשי. לחלופין, יכולתי ללכת בדרך האפולוגטיקה הדתית הטוענת שאפשר להפריך בקלות את הממצאים האקדמיים או מנסה להציע ראיות מדעיות או לוגיות לטיעונים המסורתיים. אך גיליתי, כי ללא יוצא מן הכלל, טענות כאלה הן תמיד בגדר טעות או קונסטרוקציה מלאכותית.

התברר לי היטב שכל ניסיון לשוב לשלב הראשוני של מערכת היחסים הזו נידון לכישלון.

להשיל את האשליה

אולם אז הגעתי לתובנה חדשה: אם הידע החדש הזה הוביל אותי לשלב של התפכחות, האין פירוש הדבר שהשתחררתי מכל מיני אמונות כזב? אם כן, האין זהו דבר טוב מצד עצמו? מדוע עלי לנסות ולהדחיק את כל מה שלמדתי או לחוש כלפיו טינה או אובדן? אמת, היו לי תפיסות מוטעות בנוגע לתורה, אך האם זה אומר שכל שנות לימוד וקיום התורה שלי התפוגגו? האם מערכות היחסים שפיתחתי והחוויות שחוויתי נמחקו? לא, אלו אינן אשליות כי אם חלקים אמיתיים, אותנטיים ויקרים מחיי, רגעים שאין להם כל קשר לטענות רוחניות או על טבעיות על התורה.

אחרי שנים של השקעה הייתה לי אהבת אמת לתורה, אך בד בבד בערה בתוכי גם אש תמיד של בקשת אמת. מדוע אני אמור לוותר על אחת מהן למען השנייה?

עם המחשבה הזו בראשי החלטתי לפנות אל התורה "שאהבה נפשי" (שיר השירים ג:א,ד), בדרך של פתיחות וקבלה:

היית ועודך אהבתי הגדולה, האחת שהקשר שלי איתה נועד להיות הקשר המסור ביותר בחיי. אם אני מחזיק באשליות כלשהן לגבייך אשמח לדעת. התחייבתי לברית בינינו ואני רוצה לדעת ולחווות אותך כפי שאת באמת.

השלתי מעלי את מה שרציתי שהתורה תהיה והייתי נכון לקבל את התורה כפי שהיא, תהיה אשר תהיה.

מחקר אקדמי כדרך של אינטימיות

בשלב הראשון של מערכת היחסים שלי עם התורה קיבלתי את פניה של ביקורת המקרא מתוך עמדה של התגוננות. אולם, ככל שהמשכתי להשתחרר מן ההנחות המוקדמות שהיו לי על התורה, המחקר האקדמי לא רק שהפסיק לאיים עלי – אלא הוא נעשה לאוצר עשיר של חידושים על התורה. כמה פעמים כבר שמעתי את אותם הפסוקים ואותן והשאלות והתשובות? אולם בתוך העולם האקדמי הייתי מוצא את עצמי שוב ושוב מגלה פנים בתורה שמעולם לא הבחנתי בהן. חשתי כאילו זוהי הפעם הראשונה בה אני פוגש את אהובתי באמת.

במקביל התחלתי להבין עד כמה עמוק הוא הידע והניסיון של חוקרים רבים כל כך, העמלים להבין את הפרטים הקטנים ביותר של התורה ושל יתר חלקי המקרא. ברור כי כמו כל אחד אחר היו גם הם חשופים לטעויות, דבר שביקורת עמיתים ראויה אמורה לעזור למנוע, ועם זאת רמה כזו של קפדנות ודיוק ביחס לפרטים הקטנים הייתה בעיני סממן של אינטימיות. מערכת היחסים של חוקרים אלו עם התורה אולי הייתה "אקדמית" אך היא ביטאה קשר של אהבה גדולה, לא פחות משלי. הייתה זו תובנה מעוררת ענווה.

כך בשנים האחרונות לימוד התורה שלי הלך והתעשר בזכות המחקר האקדמי. העניין שלי בתורה קיבל חיות מחודשת והניצוץ במערכת היחסים שלנו שב ונדלק.

אהבה חדשה, חברה ותיקה

לכל מערכת יחסים יש פנים רבות. החקר האקדמי של המקרא ולימוד התורה המסורתי הן שתי פנים כאלה. התורה איננה רק אהבה חדשה אלא גם חברה ותיקה, ולחבר ותיק אין תחליף. אל תקרי (רק) מאורסה אלא מורשה.

עם כל הריגוש והעניין החדשים שמסב לי המחקר האקדמי אני עדיין נהנה מאוד מלימוד התורה המסורתי. בלעדיו חיי חסרים משהו. הפרשנים הקלאסיים, מחז"ל ורש"י ועד רמב"ן, אבן עזרא, רבינו בחיי ועוד ממשיכים להיות חלק מעולמי האינטלקטואלי ולהשפיע על האופן בו אני מבין את התורה.

אני מגלה כי הלימוד האקדמי והמסורתי למעשה משלימים זה עת זה. גם הם, בדומה לשיטות הפרשניות של הפשט והדרש, עונים על צרכים שונים.

לפעמים אני משתוקק שהתורה תאמר משהו משמעותי ורלוונטי. אני רוצה שהתורה תדגול בערכים החשובים לי ותדחוף אותי להיות אדם טוב יותר. את התפקיד הזה ממלא למעני הלימוד המסורתי. אך בפעמים אחרות האינטלקט שלי צמא לעובדות מוצקות. אני משתוקק לדעת למה התורה באמת התכוונה בחוק או בסיפור מסוים, ולא רק מהי המשמעות שאנו אמורים להבין מכך היום. אני רוצה להבין את ההיסטוריה וההקשר, ואני רוצה לקבל את המידע הזה באופן ישיר, לא מרוסן וחסר פילטרים, חף מהתנצלות או התייפות. לשם כך אני בוחר להסתמך לא רק על פרשנות הפשט המסורתית אלא אני פונה גם כן – במידה הולכת וגדלה – לקריאה האקדמית של המקרא.

שמירת מצוות ויושר אינטלקטואלי

ברור לי כי היכולת שלי להגיע לסינתזה בין התורה וחקר המקרא ולשילוב בין יהדות וחשיבה ביקורתית נשענת במידה רבה על שמירת המצוות.

החיבור שלי לתורה איננו אך ורק חיבור שכלי. זהו חיבור היונק מחוויה ומהתנסות יומיומית. התורה – בדרך שבה הסבירה והרחיבה אותה המסורת חז"ל מלווה אותי לאורך מעגל חיי ומעגל השנה. היא נוכחת בחיי המשפחה והקהילה שלי ובתוך שלל פרטים באירועי היומיום. כשאני נותן לה לחדור לתודעה שלי, לחוויות ולמחשבות שלי, היא יוצרת למעני משמעות ומבנה ונוטעת בי תחושות של אחריות, אחווה ושליחות. זוהי מערכת יחסים חיה וקיימת.

מערכת היחסים הזו אינה חפה מעימותים. אני חולק על התורה בסוגיות רבות מאוד, ואיננו תמיד רואים זה את זה עין בעין.

הסיבה שמערכת היחסים הזו ממשיכה לעבוד היא שאני בוחר להמשיך ולהתייצב אליה. המחויבות היא העוגן שעזרה לה לצמוח. היא מעניקה לי תחושות יציבות וביטחון המאפשרות לי לשאול שאלות כנות ולעיתים גם קשות בלי להעמיד בספק את עצם קיומה של הברית בינינו. הבחירה שלי להמשיך לשמור מצוות העניקה לי את האמצעים לקבל מרחבים רבים בתורה שלא חשבתי שאוכל לקבל.

ההמשכיות והביטחון הם שמאפשרים לנו להגיע למדרגות גבוהות יותר של כנות ואינטימיות.

טיפוח מערכת יחסים בוגרת

הגעתי לשלב חדש במערכת היחסים שלי עם התורה. הציפוי המיסטי הנוצץ הועם. קסמם של ימינו הראשונים יחד כבר אינו מפתה אותי. כל קסם טוב הוא אשליה משוכללת. אני מעדיף את הממשי ובוחר במערכת יחסים בוגרת הבנויה על כנות ועומק אף אם הבחירה הזו כרוכה בהתפכחות מאשליה.

ועם זאת אני לא חושב שאנו חייבים לחוש שהתורה היא אשליה שהתפכחנו ממנה. נראה לי שהדרך הטובה ביותר למנוע תחושה כזו היא לא להסתמך על אשליות מלכתחילה.^[9]

בתור התחלה אנחנו יכולים להפסיק עם הדרישות הלא מציאותיות שלנו כלפי התורה. לא להפריח טענות שעלולות להתפוצץ, כאלה שבנקל אפשר להוכיח כשגויות או כמופרכות. לא להניח הנחות שמעולם לא היינו מצדדים בהן בשמה של דת אחרת. זה אולי מפתה להדגיש את סגולותיה של האמונה ככלי לעידוד קיום מצוות, אולם זוהי דרך מסוכנת העלולה לגרום לאנשים בעלי חשיבה ביקורתית לעזוב את העולם היהודי, או גרוע מכך – לגרום לאנשים להפסיק לחשוב.

לבנות מערכת יחסים על רגליים של תוכן

אין חולק כי האמונות המסורתיות על התורה מילאו תפקיד חשוב בפילוסופיה ובחברה היהודית לאורך הדורות. הן בשר מבשרה של היהדות. אך האם בלעדיהן קורס כל הבניין היהודי? התשובה היא: הדבר תלוי בנו ובשאלה האם נשתמש באמונה כתשתית לבניין התורה.

אבל למה שנעשה זאת כשלפנינו הרבה אבני יסוד מוצקות אחרות לבניין היהדות? סוף סוף ברשותנו נוף אינסופי של תוכן עשיר הראוי לבניין יסודותיה של התורה – רעיונות בעלי משמעות, ערכים, חוקים, סיפורים ומצוות. ולצידם, מסורת פרשנית המאפשרת לנו לסנן את כל התוכן הזה, לזקק מתוכו את המועיל והחיובי שבתורה ולהכריע הכרעות מוסריות הרלוונטיות לתקופתנו. (כך למשל חוקי התורה נגד שחיתות מוסרית וכלכלית, שהם חוקים בעלי חשיבות מוסרית מובהקת, היו ונותרו חלק מן היהדות המקובלת, ואילו מצוות הסקילה על חילול השבת או נשיאת שם ה' לשווא קיבלו פרשנות אשר הובילה לביטולן בפועל.)

נוסיף לכל זה את הגישה הביקורתית של חקר המקרא הנקייה מאפולוגטיקה ונקבל מרחב אינטלקטואלי איתן ומאתגר מבחינה רוחנית שילהיט את סקרנותנו, יכניס אותנו לשיחה, יעשיר את מצפוננו ויניע אותנו לצמיחה של דורות.^[10]

זהו סוג מערכת היחסים שברצוני לטפח עם התורה. ואם בעתיד אתקל בידיעות חדשות על התורה ששוב יאלצו אותי לשנות את תפיסותיי, לא אירא רע. אני עימה.

כשזה נוגע לאהבת נפשי, תמיד אבקש לדעת.