מהות התורה לא טמונה במקורה

מי מבין הקוראים שישב זמן מה בישיבה יודע ששעות אחר הצהריים והערב של ימי חמישי הם זמנים רגועים יחסית, שבהם לתלמידים יש הזדמנות לחזור על שיעורי השבוע או ללמוד את פרשת השבוע. יום חמישי אחד שכזה, פרץ ביני ובין החברותא שלי ויכוח מר על פירושו של פסוק, והחלטנו לשאול בעצתו של ראש הישיבה.

ניגשנו אליו וכל אחד מאיתנו פרש בפניו את משנתו. הרב גרד בזקנו ואמר: "מה זה משנה מה הפסוק באמת אומר? לנו אכפת רק ממה שרש"י אומר שהפסוק אומר". לאותו ראש ישיבה, הרב חיים ברוונדר, היה דוקטורט בשפות שמיות מן האוניברסיטה העברית, והתשובה שלו הייתה חצי בצחוק. אני רוצה לעסוק כעת בחצי השני.

מנקודת מבטה של המסורת אין ספק בדבר מקורה של התורה, ואילו בעיניה של ביקורת המקרא אין ספק בדבר אופן ההתפתחות של התורה. אך כמה רחוקות הן זו מזו? פרופסור משה גרינברג סיפר לנו פעם כי אין שאלה אחת שהעלו מבקרי המקרא שלא עלתה כבר אצל פרשני ימי הביניים. ההבדל הוא רק בדרך שבה הם ענו על הקושיה. אם כן, מבקרי המקרא לא המציאו שום דבר חדש אלא החליפו את הנחות היסוד על מקורותיה של התורה והציעו לנו תורה היסטורית על פני תורה טרנסצנדנטית. אין זו בהכרח הכחשה של ההתגלות, אלא רק הפיכת הגישה שלנו אליה למורכבת יותר.

אחת מן הזוויות המרתקות ביותר של התורה ההיסטורית היא השאלה מדוע היא הפכה לאבן בוחן מובהקת כל כך לאורתודוקסיות, ולסימן המבדיל בין המסורת והמודרנה. כלומר מדוע המחנה המסורתי לא יכול היה לגשר בין ביקורת המקרא ובין המסורת באותה הדרך שבה הרמב"ם גישר בין אריסטו ומדעי ימי הביניים ובין המסורת? נכון שבתחילת הדרך רבים דחו את המיזם הזה של הרמב"ם, ונכון שיש כמה משלמי אמוני ישראל שאכן יישרו את ההדורים שבין ביקורת המקרא והאורתודוקסיה. אולם השאלה עדיין עומדת – מדוע ביקורת המקרא נעשתה לקו גבולם של רבים?

ברצוני להציע כי חלק מהדחייה של הדרך האורתודוקסית את ביקורת המקרא, או התפיסה שלה כי הביקורת חותרת תחת האמונה המסורתית בקדושת התורה, יונקת מעולם מחשבה פרוטסטנטי, כזה שמזהה את שאלת המקור עם סוגיית המהות. כלומר, כאשר משמעות הטקסט קשורה באופן מהותי לשאלת מקורו של הטקסט, אזי ערעור על המיתוס בדבר מקורותיה של התורה הוא ערעור על קדושתה. אין ספק כי חז"ל לא התמודדו עם האתגר הזה, אבל גם להם היו כמה אתגרים שהטרידו אותם באותה מידה. את הבעיות שהיו להם עם כתבי הקודש הם פתרו באמצעות יצירה של תהליכים פרשניים יצירתיים – פעמים רבות מהפכניים להבהיל – שאפשרו להם לגרום לטקסט לומר מה שרצו שיאמר. מי שמעז להתבונן במדרש או בקבלה ללא הילה אפופה של סמכות, יראה מה חז"ל יכולים לעשות לפסוק – איך הם יכולים לגרום לו לומר את ההיפך הגמור מן הדבר שנראה שהתכוון לומר. הוא יראה כי עניינם של חז"ל לא היה אפולוגטיקה כנגד הוצאת שם רע על כתבי הקודש, כי אם מניפולציה יצירתית  של הטקסט המקראי. זו המניפולציה שאנו מכנים "מסורת".

אם יהיה לאל ידנו להפריד את המקור מן המהות ולהאמין בקיומה של קדושה בלי קשר לטיעון היסטורי כלשהו על מקורותיה של התורה,  האתגר של ביקורת המקרא יהפך בעיננו לעובדה יותר מאשר לסימן של כפירה. זו הרוח שלפיה יכול היה ראש הישיבה לומר שמה שחשוב זה מה שרש"י אומר שהפסוק אומר. כמובן שאין הכוונה רק לרש"י. רש"י כאן הוא רק ייצוג לשרשרת הפרשנית לדורותיה. אם התורה באמת קדושה, ובאומרי קדושה כוונתי שהיא נושאת בחובה אוצר של משמעות המכוונת לחיים של טוב מתוך תגובה לקולו  של אלוהים, אזי המקורות שלה לא רלוונטיים. מה שרלוונטי הוא רק השותפות שלנו במאמץ עתיק היומין להמשיך את הקדושה הזו הלאה.^[1]