האישה השונמית והבעיה הפטריארכלית

אין ספק שהתנ"ך הוא אנדרוצנטרי (מציב את הגברים במרכז). הרוב המכריע של דמויותיו הם גברים, והפרספקטיבה הנוכחת לכל אורכו היא הפרספקטיבה הגברית.^[1] אולם, האם תכונה זו משקפת נכונה גם את החברה הישראלית בתקופת הברזל (1200–587 לפנה"ס לערך), שאינה תמיד זהה לעם ישראל המקראי?^[2] בחינת שני הנרטיבים העוסקים באישה השונמית ובירור מקור המושג פטריארכאליות והבעיות האינהרנטיות הכרוכות בתהליך היווצרותו, עשויים להוביל להשקפה שונה לגבי ההיררכיה המגדרית המיוחסת לעם ישראל הקדום.^[3]

האישה משונם

הנרטיבים על השונמית מופיעים במסגרת סיפורי הניסים של אלישע. האישה משונם^[4] אינה מוזכרת בשמה, אך מצוין מעמדה החברתי. במלכים ב ד:ח היא מכונה "אִשָּׁה גְדוֹלָה", והכוונה כנראה להיותה חשובה או בולטת (זהו מונח המשמש בדרך כלל לתיאור אנשים שזכו להערכה, למשל: מלכים ב ה:א; י:יא).

האפיזודה הראשונה (מלכים ב ד:ח–לז), שהיא ההפטרה לפרשת וירא, מתחילה בתיאור האישה השונמית המספקת לחם לנביא אלישע כשהוא עובר בקרבת ביתה. תחילה היא מספקת לו מזון, בהמשך היא מחליטה גם לספק לו חדר מרוהט שבו יוכל ללון בעת מסעיו. בתמורה, אלישע מציע לדבר למענה עם השלטונות, אך היא מסרבת.

תחת זאת אלישע מבשר לשונמית העקרה (בלי שנתבקש) שהיא עתידה להרות וללדת. וכך אכן קורה. זמן-מה אחרי-כן, הבן שילדה האישה חש ברע, בהיותו בשדה עם אביו. האב מצווה שיישאו את הנער אל בית אימו, ושם הילד מת. האישה רוכבת על אתון לקראת אלישע, והנביא מגיע לביתה ומחיה את הנער.

באפיזודה השנייה (מלכים ב ח:א–ו) מתוארת בצוֹרת בת שבע שנים. בעקבות עצת אלישע, השונמית עוקרת עם בני ביתה לארץ פלישתים, עד תום הבצורת. עם שובה, היא מוצאת שהשלטונות השתלטו על רכושה. היא מתלוננת ישירות בפני המלך, ורכושה מושב אליה, כולל "כָּל-תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה, מִיּוֹם עָזְבָה אֶת-הָאָרֶץ, וְעַד-עָתָּה" (מלכים ב ח:ו).

דינאמיקה מגדרית בסיפורי השונמית

אף-על-פי שקורות השונמית משולבות בסיפורי "הַגְּדֹלוֹת" שביצע אלישע (מלכים ב ח:ד), קורותיה כוללים פרטים על חיי משפחה שיש בהם נימה של אותנטיות. הפרטים מעידים על דינאמיקה מגדרית במשפחה אמידה.^[5] ראשית, האישה השונמית נושאת ונותנת עם דמויות חשובות: עם אלישע הנביא ועם המלך. יתרה מזו, הנביא הוא שמגיע אליה כדי להזהיר אותה לעבור למקום אחר בשל הרעב.

^{מלכים ב ח:א} וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ לֵאמֹר קוּמִי וּלְכִי (אתי) [אַתְּ] וּבֵיתֵךְ וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי

שנית, האישה מודיעה שהיא אינה זקוקה ל"טובות" מהרשויות המקומיות, שכן, לדבריה "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת." אמירה המעידה על מעמדה הנכבד בקהילה. שלישית, האישה מחליטה באופן אוטונומי על גורל משק ביתה – היא, ולא בעלה (שגם שמו אינו מוזכר). היא מזהה את אלישע כאדם קדוש ומציעה לארח אותו; היא מעלה רעיונות באשר לשיפור תנאי מגוריו של הנביא;^[6] היא מחליטה ליצור קשר עם אלישע לשם קבלת עזרה לאחר מות בנה, למרות מחאות בעלה; והיא לבדה פונה אל המלך לשם החזרת ביתה ורכושה לאחר תקופת הרעב.

אישה זו מפגינה תכונות של סמנכ״לית תפעול ראשית – של משק ביתה.^[7] ישנן דמויות מקראיות נוספות המציגות תכונות דומות של אקטיביות ויכולת ניהול. כך אימו של מיכה בספר שופטים פרק יז, ואביגיל בשמואל א כה. כך גם דמותה של ה"אשת חיל" במשלי לא: י–לג.^[8] לכולן יש גישה למשאבי משק הבית שלהן, והן משתמשות בהם לטובת משפחותיהן, בלי לבקש רשות מבני זוגן.

אופי הפעולות ויחסי הגומלין של כמה מן הדמויות נשיות במקרא עשויים לגרום לנו להטיל ספק ברעיון כפיפותן המוחלטת של הנשים, המשתמע מהגדרת החברה הפטריארכלית; ייתכן שהם מעידים על מציאות חברתית המסתתרת מאחורי תפיסת האנדרוצנטריות בסיפור המקראי. מבט בוחן על מקורות הגדרת הפטריארכיה מגלה את מגבלותיה.

מה מקור המונח "פטריארכיה"?

"פטריארכיה" אינו מונח מקראי; הוא מונח חדש יחסית מתחום מדעי החברה. הוא מורכב מן המילים היווניות "אב" (פאטר – pater) ו-"שלטון" (ארכו – archō). מונח זה נכנס לשפת חקר המקרא ולתחום האקדמי הנלווה אליו – חקר ישראל הקדומה – עם הופעת מדעי החברה במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים.^[9]

שלושה חלוצים בעלי השפעה מתחום האנתרופולוגיה (הנרי סאמנר מיין, נומה דני פוסטל דה קולנז', ולואיס הנרי מורגן) השתמשו במונח זה לתיאור משפחות קדומות, במיוחד בחברה היוונית והרומית.^[10] הם נברו בספרות הקלאסית, בעיקר במקורות משפטיים, לשם קבלת מידע על הדינאמיקה המשפחתית. התוצאה: הם ניסחו את הרעיון של ה"כוח האבהי" (patria potestas) , שלפיו לאב היתה סמכות מלאה ובלתי מוגבלת על בני ביתו ועל רכושו, והאישה לא הייתה אלא משרתת ללא כל סמכות במשק הבית.

לא עבר זמן רב, ותפיסה זו, של שלטון גברי מוחלט, חדרה אל תחום חקר המקרא. ספר היסטוריה רחב היקף על עם ישראל הקדום, שפרסם בשנות ה-1880 התיאולוג וההיסטוריון ברנרד שטאדה^[11], היה ככל הנראה עבודת המחקר הראשונה שנעשה בה שימוש במושג "פטריארכיה" ו"חברה פטריארכלית". התיאור שיצר של החברה הישראלית הקדומה, שבמרכזו עומדת עוצמתו של "אב המשפחה" (pater familias), השפיע על דורות של חוקרי מקרא.

בדיונים על מבנה המשפחה הישראלית המשיכו להתקיים במשך דורות הנחות בדבר הפטריארכיה המקראית. נודע במיוחד החוקר הצרפתי רולן דה וו (Roland de Vaux) שקבע בספרו "ישראל הקדומה" (Ancient Israel) שהמשפחה הישראלית הייתה פטריארכלית ללא ספק, וכי הגברים היו אדוני הנשים והילדים, ולעתים הגיע כוחם עד כדי הכרעות ב"סוגיות של חיים ומוות."^[12] דיונים רבים בני זמננו ממשיכים בעקבותיו.^[13]

בינתיים, באמצע המאה העשרים, בהשפעת הדיסציפלינה החדשה של הסוציולוגיה, הגדרת הפטריארכיה הוחלה על מבנה החברה כולה.^[14] ספרו של מקס וובר "כלכלה וחברה" (Economy and Society) שיצא לאור בגרמנית ב-1922 (לאחר מותו)^[15], השפיע רבות על לימודי עם ישראל הקדום, ובמיוחד על ספרו של מרטין נות (Martin Noth) "ההיסטוריה של עם ישראל", שהפך לטקסט מכונן בחקר המקרא. נות מכנה הן את מבנה המשפחה והן את הסדר החברתי הישראלי "פטריארכלי."^[16] קביעה זו נותרה בעינה עד היום, דהיינו, שההיררכיה המגדרית החברתית היתה פטריארכלית כמו זו המשפחתית. אך האם הגדרה זו תואמת את המציאות?

בעיות באשר לפרדיגמה הפטריארכלית

לימודים קלאסיים

מושג הפטריארכיה נוצר מתוך ניתוח של חברות מהתקופה הקלאסית, ולכן מפתיע שדווקא החוקרים הקלאסיציסטיים היו בין הראשונים שהטילו ספק בתקפותו של המושג. הם מדגישים נקודות חשובות אחדות:^[17] ראשית, לדבריהם, התדמית החברתית שנגזרה ממקורות משפטיים אינה משקפת את גווני המציאות החברתית.^[18] לצד זה, "התדמית המכלילה של האב והבעל המחמיר, הרודני והכל-יכול" היא הבנייה משפטית מוגזמת, חסרת הבנה ומטעה, המתעלמת בקלות יתרה ממורכבויות יחסי האנוש בחיי היום-יום". ואכן, תדמית זו היא "חומר לקריקטורה אגדתית, שאין לטעות בינה ובין תיאור סוציולוגי."^[19]

שנית, במקורות הקלאסיים, המונח המגדרי "אב המשפחה" (pater familias) מתייחס לניהול משק הבית ולא לאבהות ביולוגית; עקב כך, הוא מאפיל על ההעצמה היחסית של חלק מהנשים לפחות, בעולם היווני-רומי.^[20] שלישית, ניתוח של מקורות קדומים שונים לא-משפטיים, הכוללים חומרים ארכיאולוגיים, מגלה היבטים רבים של חיי יום-יום שבהם לא הייתה לאבות סמכות מוחלטת.^[21]

בקצרה, חוקרי התקופה הקלאסית הראו שמושג הפטריארכיה פּוּתח תוך שימוש בראיות חלקיות ופגומות. הם קראו תיגר על מודלים היררכיים מסורתיים של נשים מודרות וחסרות אונים בכך שסיפקו ראיות לדומיננטיות נשית בהיבטים משמעותיים בחיי היום-יום.

התיאורטיקנים של המאה התשע-עשרה, וכל ממשיכיהם, כפו את תפיסתם לגבי מבנה המשפחה – משקי בית ויקטוריאניים, שבהם היה מקום העבודה (הגברי) מחוץ לבית – על חברות קדומות שבהן משק הבית היה מקום עבודה לכל בני המשפחה. אך למעשה, סביר יותר לטעון שבחברות חקלאיות מסורתיות תרומת הנשים לכלכלת הבית בפעילותן במשק הבית השתוותה לתרומת הגברים.

ואכן, חוקרי התקופה הקלאסית הראו שיש לשנות את ההשקפה שראתה בפטריארכיה שליטה גברית מוחלטת על מוסדות כלל-חברתיים. אמנם, אין להכחיש שהיו בקהילה תפקידים גבריים רבים יותר – וכי נראוּתם במקורות הקדומים גדולה יותרמאשר תפקידי הנשים, אולם אין בכך כדי להצביע על הדרת נשים קטגורית.

למשל, בממצאים ארכיאולוגיים זוהו תפקידים שונים שמילאו נשים מחוץ למשק הבית. ברור למשל שנשים שימשו בתפקידים מנהיגותיים במהלך חגים ושהובילו פולחנים פומביים של הזרם המרכזי, ולא רק פולחנים נשיים צדדיים.^[22]

מחקרים על נשות עם ישראל

למלומדים החוקרים את החברה הישראלית הקדומה חסר מגוון המקורות הזָמין לחוקרי הקלאסיקה. למעשה, אין חומרים כתובים מישראל הקדומה מלבד המקרא, שעומד כמקור בעייתי לגבי הבנת המגדר; זאת, בהינתן שהפרספקטיבה הגברית היא השולטת, ובאופן יחסי מוקדשת פחות תשומת לב לחייהן של נשים או לדינמיקות שהתקיימו בין כתלי הבית. אולם ממצאים ארכיאולוגיים עשויים לשפוך אור על נושא חשוב זה; שרידים ארכיאולוגיים שנמצאו במחקרים אתנוגרפיים בחברות טרום מודרניות מזכירות במאפייניהן את ישראל הקדומה ועשויים ללמד אותנו רבות על שגרת החיים ואופי משק הבית בתקופת המקרא.

עד לאחרונה, רוב החפירות הארכיאולוגיות בארץ ישראל התמקדו באתרים עירוניים המוזכרים במקרא ובמבנים (ארמונות, מצודות, מקדשים), והקשורים ברובם לפעילות גברית. אולם רוב העם – כ-90 אחוז ממנו – התגורר בכפרים חקלאיים קטנים ובערים קטנות (בחלקן – מוקפות חומה).

אין תמה אפוא, שבשנים האחרונות הופיע בעשייה הארכיאולוגית תחום חקר משקי הבית, ונעשה מחקר מחודש בשרידי המוצגים בחפירות ישנות ובמבנים וחפצים של חיי היום-יום ביישובים חקלאיים קטנים. המחקר החל לסמן את הפעילות הכלכלית, החברתית, הדתית והפוליטית במשקי הבית, שבהם התרחשו חיי היום-יום של רוב העם. המחקר זיהה את טיבען המגדרי של רבות מן הפעילויות הללו, וגילה שמשתקפת מהן תרומתן של הנשים לחיים במשקי הבית.

כך למשל, אבני הריחיים, כלי הטווייה, התנורים, משקלות נולי האריגה, חפצי פולחן ועוד כלים ומתקנים שונים, שנמצאו בבתים בני ארבעת החדרים (או העמודים) של ישראל בתקופת הברזל, מספקים את הראיות.^[23] אף שמטלותיהם של הגברים והנשים חפפו לעיתים – למשל, כל בני המשפחה השתתפו באסיף היבול, הרי הנשים היו אחראיות למטלות הבסיס בחיי היום-יום, שרבות מהן דרשו מומחיות ותרמו לרווחת בני הבית ולהישרדותם.^[24] נשים מבוגרות במשפחות המורחבות היו המחליטות בענייני ארגון הפעילויות במשק הבית והשימוש במשאביו.^[25]

תוצאות ניתוח הנתונים של המידע הארכיאולוגי תואמות את דמותה של האישה השונמית ושל נשים נוספות מן המקרא (אביגיל; אם מיכה; "אשת החיל" במשלי פרק לא) וסותרות את הרעיון שלפיו כל הנשים היו כפופות לגברים בחיי משק הבית. אדרבא, העדות המקראית על אודות תפקידים נשיים מחוץ לבית מלמדת על נשים הפועלות מתוך עמדה סמכותית כנביאות (למשל, מרים, דבורה, חולדה), חכמות (הנשים החכמות מתקוע ומאבל מעכה), מקוננות (ירמיהו ט:כ), בעלות תפקידים מלכותיים (גבירות), ואחת מהן הייתה אפילו הן שופטת והן מצביאה (דבורה). מכאן, שלא בכל התפקידים הקהילתיים היו הנשים כפופות לגברים.

סוגיות נוספות

תאורטיקניות פמיניסטיות רבות (אך למרבה האירוניה, לא רבות מחוקרות המקרא הפמיניסטיות) עוסקות בשאלה כיצד תפיסת הפטריארכיה משמשת בדיונים על חברות בנות זמננו וגם על חברות קדומות.^[26] סוגיה בסיסית היא שההתמקדות בהיררכיות מגדריות מסתירה לעיתים סוגים אחרים של א-סימטריה חברתית או מתעלמת מהם (למשל: עבדות, גילנות, נטייה מינית, אתניות) וגורמת לאפליה של גברים ונשים כאחת.

בעיה נוספת היא שהפרדיגמה הפטריארכלית מניחה שהדינמיקה של משק הבית היא מונוליטית, כאשר למעשה הגברים עשויים לשלוט בהיבטים מסוימים של חיי משק הבית או הקהילה ואילו הנשים – בהיבטים אחרים. התווית הפטריארכלית גם מניחה שהקשרים החברתיים סטטיים, עם מערכות יחסים קבועות, בעוד שהמציאות החברתית כוללת דפוסי פעולה משתנים לאורך מחזור החיים. 

השלכות

מבקרים מסוג זה טוענים שהמודל הפטריארכלי אינו גמיש דיו כדי לשקף את המציאויות המשתנות של פעילויות משק הבית ואת דגמי הפעולה המורכבים של החיים המגדריים. ובכל זאת הטענה שהפטריארכיה היא מושג מטעה ובלתי תואם, אין פירושה שהיה שוויון מגדרי בישראל הקדומה! בתחומי חיים מסוימים, הגברים אכן היו הדומיננטיים.

המקרא משקף תפיסה של פַּטרילינֵאריוּת (הייחוס לקבוצת הַשְאֵרוּת של האב), שהעדיפה את הזכרים בחוקי הירושה של רכוש הבית, ושכנראה כללה גם שליטה על המיניות הנשית. מספרם של הגברים בתפקידים קהילתיים רשמיים עלה על מספר הנשים. תחומים אלה של דומיננטיות גברית אכן היו במציאות, אך לא באופן מוחלט. מכאן, שהמונח "פטריארכיה" אינו רלוונטי יותר ואינו מתאים עוד לתיאור חיי החברה או הבית של הקהילה הישראלית הקדומה.^[27]