הכיבוש הישראלי של ירושלים במקרא: בידי מי ומתי?

מבוא: כיבוש ירושלים בימינו

ביום 7 ביוני 1967 כבש צה"ל את העיר העתיקה של ירושלים מידיהם של הירדנים. אלוף משנה מרדכי "מוטה" גור, מפקד חטיבה 55 של הצנחנים, הכריז ברשת הקשר את הקריאה המפורסמת "הר הבית בידינו". רצף האירועים הללו, מי עשה מה ומה בדיוק נאמר, זכה לתיעוד היסטורי ברור יחסית. אולם תיעוד זה עומד בניגוד חריף לאופן שבו סוקרו רצף האירועים שהובילו את ירושלים מלכתחילה להיות לעיר ישראלית או יהודאית. למעשה, המקרא מציע לאופן שבו נכבשה ירושלים כמה גרסאות היסטוריות סותרות.

1. דוד המלך

בתיאור המקראי המפורסם ביותר של האירוע, ירושלים או "עיר דוד" מגיעה לידיים ישראליות שבע וחצי שנים אחרי עלייתו של דוד למלכות, תקופה שבה עיר הבירה הייתה חברון.

^{שמואל ב ה:ו} וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה: ^ה:ז וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד: ^ה:ח וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שנאו שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת: ^ה:ט וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה:

על פי סדר הזמנים המתואר כאן, לפני שדוד כבש את העיר שכנו בה היבוסים – קבוצה אתנית אשר אינה ידועה לנו משום מקור אחר מן המזרח הקדום. על פי המקרא היו היבוסים אחת מן המובלעות הכנעניות האחרונות בתוך אזורי השליטה של יהודה וישראל. נראה כי שמה של העיר עצמה היה ירושלים. השם הזה מוכר לנו היטב ממקורות מצריים ואכדיים קדומים יותר.^[1] על פי הפסוקים האלה שכנה בעיר מצודה שנקראה "ציון", ואילו דוד משנה את שמה ל"עיר דוד". במילים אחרות, לפי מה שהמקרא מתאר, עיר דוד היא חלק קטן של ירושלים ולא שם נרדף לעיר כולה.

דוד הנער בירושלים

אולם, התיאור של דוד הכובש את ירושלים מן היבוסים בגיל 37 לא מסתדר עם מקורות מקראיים אחרים, ובתוכם מקורות אחרים על חיי דוד בספר שמואל עצמו. בסיפור דוד וְגָלְיָת בשמואל א יז דוד הנער נשלח בידי אביו אל החזית להביא מזון לאחיו הגדולים המגויסים. גוליית, פלישתי עצום ממדים, מציע לישראלים קרב "אחד על אחד" אך אף חייל ישראלי לא נענה לאתגר. דוד מציע את עצמו ובסופו של דבר הורג את גוליית ביריית קלע בראשו. לאחר מכן הוא לוקח את חרבו של גוליית וחותך את ראשו, ואז:

^{שמואל א יז:נד} וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ:

לפי המחבר של הפסוק ירושלים כבר הייתה עיר ישראלית בימי שאול המלך.^[2] כפי שנראה בהמשך, יש גם מסורות היוצאות מנקודות הנחה שהעיר הייתה ישראלית עוד הרבה לפני זמנו של שאול.

2. יהושע

אחרי שיהושע כובש את יריחו ואת העי וכורת ברית שלום עם ערי הגבעונים, אדוני־צדק מלך ירושלים פונה לארבעה מלכים של ערי מדינות כנעניות דרומיות אחרות^[3] ומציע להם לערוך התקפה משולבת על הגבעונים בתגובה לברית שכרתו עם הפולשים (יהושע י). הגבעונים קוראים ליהושע לעזרה. יהושע וצבאו צועדים כל הלילה לכיוון האויב ולבסוף משמידים אותו בעזרתה של התערבות אלוהית – אבני ברד ענקיות שנופלות מן השמיים והשמש בגבעון דום.

הגם שירושלים לא מוזכרת במפורש ברשימת הערים שנהרסו בפעולת הטיהור שלאחר מכן,^[4] מסוף הפרק עולה בבירור כי יהושע כבש את האזור כולו, כלומר גם את ירושלים:

^{יהושע י:מ} וַיַּכֶּה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה וְהָאֲשֵׁדוֹת וְאֵת כָּל מַלְכֵיהֶם לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד וְאֵת כָּל הַנְּשָׁמָה הֶחֱרִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ־הֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ^י:מא וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד עַזָּה וְאֵת כָּל אֶרֶץ גֹּשֶׁן וְעַד גִּבְעוֹן: ^י:מב וְאֵת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת אַרְצָם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ פַּעַם אֶחָת כִּי יְ־הֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל:

ואם נשאר ספק כלשהו בנוגע לגורלה של ירושלים, העיר שכאמור, על פי יהושע י, מלכה הוא זה שפתח במלחמה, בפרק יב מפורש כי מלך ירושלים נהרג וכי ארצו נכללה בחלוקת הארץ של שבטי ישראל.

^{יהושע יב:ז} וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה מִבַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן וְעַד הָהָר הֶחָלָק הָעֹלֶה שֵׂעִירָה וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יְרֻשָּׁה כְּמַחְלְקֹתָם: ^יב:חבָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבָעֲרָבָה וּבָאֲשֵׁדוֹת וּבַמִּדְבָּר וּבַנֶּגֶב הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי… ^יב:י מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם אֶחָד מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶחָד…

היבוסים יושבי ירושלים שלא היה ניתן להורישם

הסיפור שבו יהושע כובש את ירושלים לא רק סותר את המסורת של דוד, אלא גם סותר חלק אחר בספר יהושע עצמו, ספר המורכב ממקורות רבים.^[5] בתוך פרקי חלוקת הארץ (יג-יט), הכתוב הולך ומונה את המובלעות הכנעניות, כלומר הערים שהשבטים השונים לא הצליחו לכבוש. אחת הערים האלה, הנזכרת בפרק המשרטט את נחלת יהודה, היא ירושלים:

^{יהושע טו:סג} וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא (יוכלו) [יָכְלוּ] בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

3. שבט יהודה בתקופת השופטים

יש גם מסורת שלישית על כיבוש ירושלים. היא מופיעה בתחילת ספר שופטים בתיאור של כמה כיבושים שערך שבט יהודה – אחת מהערים הנכבשות היא ירושלים:

^{שופטים א:ח} וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ:

ההנחה הסמויה אך הברורה מאוד של הפסוק הזה היא שלפני הכיבוש וההרס ירושלים הייתה עיר כנענית. עם זאת ממש בפסוקים שלפני כן, בתיאור כיבושה של בזק, נראה אחרת:

^{שופטים א:ו} וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו: ^א:ז וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱלֹהִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת שָׁם:

אם אנשי שבט יהודה מביאים את אדני־בזק למות בירושלים, מכאן כי ירושלים היא כבר עיר של שבט יהודה. הדבר סותר את הפסוק הבא (שאיתו פתחנו) שעל פיו ירושלים נכבשה במועד מאוחר יותר.^[6]

יתרה מזאת, פסוקים בודדים לאחר מכן העיר מתוארת שוב כ"לא כבושה":

^{שופטים א:כא} וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

הפסוק הזה זהה כמעט ליהושע טז:סג (שהובא לעיל) חוץ מהשבט שהעיר אמורה להיות בנחלתו – ביהושע זהו שבט יהודה ואילו כאן בשופטים זהו שבט בנימין.

גבעה כנגד ירושלים היבוסית: סיפור פולמוסי

ירושלים היבוסית נזכרת בספר שופטים עוד פעם אחת, בסיפור החותם את הספר על הרצח והאונס האכזריים של הפילגש בגבעה. בסיפור הזה איש ופילגשו עושים את דרכם הביתה וזקוקים למקום ללון בו לקראת ערב. אחת מהערים בסביבה היא ירושלים, אך האיש בוחר שלא לפנות אליה ומנמק זאת באופן הבא:

^{שופטים יט:י} וְלֹא אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ: ^יט:יא הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ: ^יט:יב וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה:

בסיפור הזה ירושלים היא עיר יבוסית,^[7] אך למרבה האירוניה היא התגלתה כבחירה הבטוחה יותר אל מול ה"ברברים האמיתיים", אנשי גבעה מבני בנימין. הסיפור הזה הוא תו הסיום של ספר שופטים ולאחריו מתחיל ספר שמואל, המתאר בפרוטרוט את מלכויות דוד ושאול, ועל כן הוא מכין את הקרקע עבור הקוראים ליריבות העתידית שבין המלכים וערי בירתם: גבעה תהיה עירו של שאול ואילו ירושלים תהיה עירו של דוד. כפי שכתב מארק ברטלר: "אם כך סביר מאוד שפרקים יט-כא בשופטים משקפים אמירה פולמוסית כנגד כל מי שעלול להתפתות ולדבוק בבית שאול ולא ללכת אחר בית דוד."^[8]

היסטוריה מגויסת

בזאת אנו סוגרים מעגל וחוזרים למסורת שדוד הוא הכובש הישראלי הראשון של ירושלים. מה אנו יכולים להפיק מכל המסורות האלה? נראה לי שהדרך הטובה יותר להבין את המסורות האלה היא לראות בהן יותר שיקוף של אידאולוגיה ופחות תיעוד היסטורי.

• המסורת על המלך דוד קשורה ככל הנראה לוויכוח על שלטון המלוכה, כלומר מפלגת בית דוד ותומכיה רצו להדגיש כי ירושלים הישראלית נוסדה על ידי דוד עצמו.^[9]
• המסורת של שבט יהודה קשורה ככל הנראה לפולמוס עם שבט בנימין – שנראה שנמשך כל ימי הבית הראשון וגם בראשית ימי הבית השני – למי ניתנה הזכות לשמש השבט השולט.^[10]אפשר לראות רמזים לכך בעריכה של הפסוק הכמעט זהה שראינו לעיל. ההבדל היחיד בין שני הנוסחים הוא הנחלה שאליה ירושלים שייכת – יהודה או בנימין.

יהושע טז:סג

וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא (יוכלו) [יָכְלוּ] בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

שופטים א:כא

וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

• המסורת של ספר יהושע היא ככל הנראה חלק מהתפיסה האידאולוגית של העורך הדויטרונומיסטי של ספר יהושע. לשיטתו יהושע הצליח לעמוד בכל הדברים שדרש ממנו משה ובתוכם כיבוש מוחלט של כל הכנענים ועריהם.
• מסורת רביעית רמוזה בכמה פסוקים אבל לעולם לא נאמרת – ירושלים תמיד הייתה בידי ישראל, או לכל היותר אין בידינו שום זיכרון אחר. כך אולי אפשר להסביר מדוע על פי מחבר מסוים ברור כי דוד יכול להביא את ראשו של גוליית חזרה לירושלים או שאנשי יהודה יכולים להביא את אדני־בזק חזרה לשם, שהרי זו עיר ישראלית.

ההיסטוריה נמצאת במקום אחר

מבחינה היסטורית אנו יודעים כי ירושלים הייתה עיר כנענית במשך התקופה העמארנית במצרים (המאה ה־14 לפנה"ס), כפי שעולה ממכתבים של עבדיחבה מלך ירושלים לפרעה של התקופה.^[11] אנו גם יודעים על פי ראיות של תרבות חומרית שבשלב כלשהו בין המאה ה־12 למאה ה־9 לפנה"ס נעשתה ירושלים לעיר יהודאית/ישראלית. אז מי היה הישראלי שכבש את העיר והפך אותה לעיר ישראלית? אנחנו לא יודעים כיוון שכמו במקרים רבים אחרים יש במקרא יותר ממסורת אחת על הנושא, והמסורות האלה הן הרבה יותר שיקוף של אידאולוגיות מאשר תיעוד המאורעות ההיסטוריים. על מנת לדעת מה קרה באמת עלינו לחפש במקום אחר.