קורבנות חג הסוכות: שבעים פרים כנגד שבעים אלים?

מספרם העצום של קורבנות חג הסוכות

בפרשת פנחס דן המקרא בקורבנות המועדים, ובין היתר מצווה להעלות שבעים פרים לעולה במהלך שבעת ימי חג הסוכות החל בסתיו (במדבר כט:יב–לד), מלבד עולת התמיד.^[1] מספרם הגדול של הקורבנות מפתיע, בייחוד בהשוואה לשאר קורבנות הרגלים המנויים בחמשת חומשי תורה, שבהם עולים שני פרים לעולה בכל יום.

לשם המחשה, הטבלה שלהלן משווה בין קורבנות חג הסוכות וקורבנות חג המצות:

מספרם הרב של קורבנות האילים והכבשים העולים בחג הסוכות, הכפול ממספר הקורבנות המוקרבים בחג הפסח, והמספר יוצא הדופן של הפרים העולים לקרבן בחג הסוכות – שבעים – מלמדים על חשיבותו היתרה של חג הסוכות בלוח השנה הישראלי.^[2] חשיבות זו עולה גם מתיאור חנוכת מקדש שלמה (מלכים א ח:סה), מתורת יחזקאל (מה:כה) ומהטקסטים התנאיים (השוו משנה ראש השנה א:ב) המכנים מועד זה בשם "החג", בה"א הידיעה, וללא כל מזהים נוספים.

זאת ועוד, מכתובים אחדים עולה כי חג הסוכות, הוא חג האסיף, חל במפנה השנה, משמע, בין סופה של השנה הקודמת לתחילתה של השנה החדשה:

^{שמות כג:טז} וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאׇסְפְּךָ אֶת־מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.

^{שמות לד:כב} וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה.

^{דברים לא:י} וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ  שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת.

לדעת חוקרים רבים, כל אלו מלמדים על קיומו של לוח שנה ישראלי שונה שתחילתו בסתיו, אשר ניתן לכנותו 'לוח סתיוי' (להבדיל מ'הלוח האביבי' שתחילתו באביב). הוא תואם לסדר החקלאי שנרשם על גבי לוח גזר הכנעני, הפותח בחודשי הסתיו, המכונים 'ירחי אסיף', ומסיים ב'ירח קיץ', הוא זמן אלול.^[3] וכמובן, הוא דומה גם ללוח השנה היהודי שנהג בתקופת בית שני, וממשיך להתקיים עד ימינו.

על מה ולמה שבעים פרים?

מאחר שהחג נחשב לחג הראשון בשנה הסתווית, הציעו חוקרים כי זו הסיבה למצוות הקרבת האילים והכבשים במספר כפול מממספר הקורבנות ברגלים האחרים; ואכן נראה כי כך הדבר. אולם אין בטענה זו כדי להסביר מדוע הוקרבו גם שבעים פרים.

חז"ל, הראשונים שסָָכמו את מספר קורבנות הפרים ונדרשו למספרם – שבעים – קשרו את שבעים הפרים המוקרבים בסוכות עם שבעים האומות (בבלי סוכה נה ע"ב):

אמר רבי אלעזר: הני (אותם) שבעים פרים כנגד מי – כנגד שבעים אומות…

חוקרים בני זמננו הוסיפו כמה טעמים, הנה אחדים מהם:

המספר שבע – ג'ורג' גריי וכריסטוף ניהאן סבורים כי מספר הקורבנות מבטא את חשיבותו של המספר שבע: שבעים פרים עולים לעולה בשבעת ימי החג הנחוג בחודש השביעי.^[4] טעם זה הולם אולי את דברי יחזקאל, המצווה להקריב שבעה פרים בכל יום בחג הסוכות (אך גם בחג האביב), אולם אינו מתיישב עם המצווה בפרשתנו להקריב באופן מודרג 13 פרים ביום הראשון, 12 ביום השני, וכן הלאה.

בקשת גשמים – יעקב ליכט מציע שמספרם העצום של הקרבנות נובע מהתחינה הנואשת לגשם במהלך חג הסוכות (ראו זכריה יד ומשנה ראש השנה א:ב).^[5] הוא מביא סימוכין לדבריו ממלאכי ג:י, שממנו למדים על הכמות הרבה של המעשרות שנדרשו להניע את האל להמטיר גשמים. אולם פסוק זה במלאכי אינו מזכיר עולות (אלא מעשרות), ואף לא את המספר שבעים.

שבעים אומות – יעקב מילגרום חוזר למדרש חז"ל, ומבאר כי שבעים הקורבנות מייצגים את שבעים אומות העולם המתפללות ליבול בשפע.^[6] אולם מדוע מייצגים הקורבנות את שבעים האומות? ומדוע דווקא בחג הסוכות?

ייתכן כי התשובה לטעמה של המצווה בפרשתנו, ואולי אף למדרש התנאי, נמצאת בטקסט פולחני מן העיר הסורית הקדומה אֶמָר.

חג הזוּכְּרוּ באֶמָר

העיר אֶמָר, שהתקיימה בשלהי תקופת הברונזה, ישבה על עיקול נהר הפרת, בצפון-מזרח סוריה של זמננו. בעת ההיא ישבו בה משפחות שמיות וחוריות, ושליטיה היו חיתים. למרות זאת, הטקסטים הפולחניים שנשתמרו בעיר מעידים על קיומן של מסורות פולחניות שמיות-מערביות מובהקות (כגון פולחן מצבות, משיחה בשמן, קיומם של נביאים, ועוד).^[7] על אלו נמנה גם חג הזוּכְּרוּ (תיאורו השתמר בלוחות Emar 6 373, 375),^[8] חג שעקבותיו נמצאו אף בעיר הסורית מארי (אשר חרבה כבר באמצע המאה ה-18 לפני הספירה).^[9]

הממצאים מאֶמָר מלמדים על קיומן של שתי גרסאות שונות לחג הזוכרו: חג הנחוג מדי שנה בשנה וחג הנחוג בשנה השביעית בכל מחזור של שבע שנים, בדומה למחזור השמיטה המקראי (ויקרא כה:ח, דברים טו:א, לא:י). בשתי הגרסאות נחוג החג במשך שבעה ימים בחודש הראשון בשנה, המכונה SAG.MU, כלומר "ראש השנה" (שם זה מתייחס לחודש ולא ליום).^[10]

הלוח המתאר את חג השנה השביעית נשמר בצורה הטובה ביותר, וממנו נלמד כי ביומו הראשון של החג, כאשר הייתה הלבנה במילואה (כלומר, בחמישה-עשר בחודש),^[11] הוצא צלם האל דגן (הוא דגון בפי הפלישתים והפניקים) – ראש לאלי סוריה – ועמו כל צלמי האלים האחרים מן המקדש ומן העיר, ובחברת כל תושבי העיר הובלו הצלמים למקדש אבנים המכונה סִיכַּנוּ. אתר טקסי זה – שדומיו נמצאו בערים שמיות-מערביות נוספות, וכינויו סִיכַּנוּ נזכר אף בכתבים מאוגרית ומארי – מכונה באלף הראשון בשם 'מצבה', 'נצב' או 'בית אל' בעברית ופניקית (וזהו המקור גם למילה היוונית Βαιτύλια = Baitilia).^[12] בסוף יומו הראשון של החג שבו צלמי האלים והאזרחים אל העיר. ביומו האחרון של החג, היום השביעי (מעין חג שני), שוב הובאו דגן וכל אלי אֶמָר אל ה-סִיכַּנוּ, שם נערך טקס דומה בשנית.

קורבנות חג הזוכרו

במהלך שבעת ימי החג הועלו לכל האלים מאות קורבנות, יותר מבכל שאר החגים המתועדים האחרים. גם כאן, סביר להניח, כי מספרם הרב של הקרבנות מעיד על חשיבותו של החג במעגל השנה של העיר.^[13] הקורבנות הראשונים בחג הזוכרו הועלו בערב החג, בארבעה-עשר בחודש "ראש השנה", ככתוב (Emar 6 373, שו' 36­-38):

בירח "ראש השנה", בארבעה עשר (בו), יקריבו שבעים טלאים תמימים (מרכושו) של המלך... בעבור שבעים אלי [העיר] אֶמָר.

הטקסט מציין במפורש כי שבעים הטלאים (=כבשים בני שנה) הוקרבו כנגד שבעים אלי אֶמָר, אולם מן השורות הבאות אחר כך בלוח זה (76–162) אנו למדים כי מספר אלי אֶמָר היה רב משבעים.^[14] עם זאת, המספר שבעים אינו טעות בטקסט, כפי שנלמד משני טקסטים נוספים מאֶמָר; האחד (Emar 6 463, שו' 6) מורה לחלק בין האלים שבעים יונים,^[15] והשני (Emar 6 385, שו' 34) מורה לחלק שבעים מנות לחם ובשר.^[16] נראה אפוא כי המספר שבעים בביטוי "שבעים אלים" אינו מלמד על מספרם המדוייק של אלי אֶמָר, אלא זהו מספר טיפולוגי המציין את כלל פנתיאון האלים. רוצה לומר, "שבעים אלים" עניינו כל האלים. ואכן, תרבויות שמיות-מערביות נוספות נהגו למנות שבעים אלים במשמעות כלל הפנתיאון.

כך, למשל, בספרות אוגרית מסמל הביטוי "שבעים בני את'רת" (שמה האוגריתי של האלה אשרה) את כל האלים יוצאי חלציהם של אל ואת'רת, אביהם ואמם של האלים (KTU 1.4, שו' 46), אף שבכל כתבי אוגרית נמנה מספר אלים נמוך. מספר זה עולה גם באגדה החורו-חיתית על אודות אוליכומי, הכוללת מוטיבים שמים-מערביים ייחודיים, וביניהם הביטוי "שבעים אלים" במשמעות "כל האלים" (CTH 345.1.3, שו' 16, 19),^[17] אף שרשימות האלים מונים מספר אלים רב יותר. נהוג להניח כי אף 77 ו-88 בני אשרתו (שמה החתי של האלה אשרה), הנזכרים באגדה חתית ממקור שמי-מערבי על אודות אלקונירשה (שמו החתי של אל-קונה-ארץ) (CTH 342.1.1, שו' 78), ו-77 ו-88 אחי בעל הנזכרים באגדה האוגריתית על אודות האלים הזוללים (KTU 1.12, שו' 48­-49) מבוססים על רעיון "שבעים האלים" בדפוס המספרי המדורג (האופייני גם הוא לספרות השמית-מערבית).^[18]

מסיבות מובנות, שבעים האלים אינם נזכרים במקרא, אולם רעיון זה רווח ככל הנראה גם בתרבות הישראלית הקדומה, והוא שב ומופיע בגרסה מונותיאיסטית בחיבורים פסאודואפיגרפיים מימי בית שני, בדמותם של שבעים המלאכים. אחד המקורות היהודיים הקדומים ביותר המעידים על כך הוא משל החיות בחנוך החבשי (חנוך א), מהמאה השנייה לספירה (פט:נט, השוו צ:כב–כה):

"ויקרא לשבעים רועים ויתן להם את הצאן לרעות אותם וידבר אל הרועים ואל נעריהם מעתה ירעה כל איש מכם את הצאן וכל אשר אצווכם תעשו..."
(תרגום כהנא-פייטלוביץ, תרצ"ז)

במשל זה מייצג הצאן את אומות העולם, ואילו הרועים – את המלאכים השומרים עליהם. שבעים האלים הפכו אפוא לשבעים המלאכים, שרי אומות העולם.

מכלל הדוגמאות האלו עולה שהביטוי "שבעים אלים" היה מוכר ונפוץ בתרבויות השמיות-מערביות משלהי עידן הברונזה ואילך. אולם מדוע נבחר דווקא המספר שבעים לייצג את כלל האלים, והלוא פנתיאון האלים בתרבויות השונות כלל יותר או פחות משבעים אלים?

הבחירה במספר 'שבעים', כפי שמלמדים מקורות רבים נוספים, נובעת מהיותו מספר טיפולוגי המבטא שלמות. על כן "שבעים האלים" מייצגים את הפנתיאון כולו, יהא מספרם של האלים בו אשר יהא. משמעות זו מתבטאת במקומות רבים נוספים. הנה שתי דוגמות מתוך רבות:

1. הפיכות מדיניות

בתיאורי הפיכות נהוג לציין כי תופס השלטון רצח שבעים ממתנגדיו, כדי לבטא את הרג כל מתנגדיו:

• כתובת ביר-רכיב הארמית, שנמצאה באתר זינג'ירלי, מתארת כיצד אביו רצח את שבעים אחי אחיו (KAI 215, שו' 3).
• כתובת תל-דן (שו' 6) מספרת כיצד הרג המלך הארמי חזאל שבעים מלכים.
• ספר שופטים מציין כי אבימלך הרג את שבעים אחיו בני גדעון (שופטים ט:ה–ו).
• ספר מלכים מלמד כי יהוא הרג את שבעים בני אחאב (מלכים ב י:ו–ז).

בכל המקרים הללו מסמל המספר שבעים כליה מוחלטת, שאין איש נמלט ממנה, וזאת גם כשידוע לנו כי המספר הכולל של ההרוגים היה יותר או פחות משבעים.^[19]

2. משפחות ואומות

המספר שבעים ממלא תפקיד דומה באופן שבו מתאר המקרא משפחות.

• המחבר המקראי מספר כי משפחת יעקב – כלומר, בני ישראל – מנו שבעים נפש בעת ירידתם למצרים (בראשית מו:ח–כז; שמות א:א–ה).
• מחבר לוח העמים בבראשית י מנה שבעים צאצאים לשלושת בני נח.

גם במקרים אלו נמנו בסך הכול יותר או פחות משבעים, אולם המספר המקראי התכוון לציין כי מדובר בכל המשפחה כולה, ויותר ממנה אין. כך בירידה למצרים – לא נותר איש בכנען,^[20] וכך בבני נח – כל העולם כולו הוא מזרעו של נח.^[21] מקורות יהודיים מאוחרים יותר נקבו במפורש במספר "שבעים האומות" ככינוי לכלל אומות העולם, וראו על כך עוד בהמשך.^[22]

מסורות שמיות-מערביות משותפות

לאור כל זאת, יש מקום להניח כי מצוות שבעים הפרים בחג הסוכות מהדהדת את המנהג השמי-מערבי הקדום להקריב שבעים קורבנות לשבעים האלים – קרי, לפנתיאון כולו – בחג הגדול הנחוג בראשית השנה. אולם, שלא כאומות העולם, ציוותה התורה להעלות את כל שבעים הקרבנות לאל אחד, לקדוש ברוך הוא. אולי בשל מקורו הפוליתיאסטי, ואולי מסיבה אחרת שאינה ידועה לנו, ביקש המחוקק שלא לנקוב כלל במספר שבעים (אשר טיבו היה ידוע היטב לבני הזמן), ואף חילק באופן אחר את מספר הקורבנות לכל יום.^[23]

האם החליפו שבעים האומות את שבעים האלים?

כנזכר לעיל, חז"ל היו הראשונים שנקבו במפורש במספרם של הקורבנות, שבעים. הם גם הראשונים שהציעו להקביל בין שבעים הקרבנות לשבעים האומות. ואמנם, כפי שנראה להלן, מקור הביטוי 'שבעים האומות' ו'שבעים האלים' – חד הוא.

הסברה שלכל אומה אל ישנה אלוהות מגינה משלה נזכרת בספרות המקראית. כך למשל נשמעת תפיסה זו בדבריו של יפתח למלך בני-עמון:

^{שופטים יא:כג} וְעַתָּה יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ^{. יא:כד}הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ.

עם הזמן, כאשר הורדו האלים למדרגת מלאכים וי-הוה לבדו נותר אל, קיבלה כל אומה מלאך שומר משלה, במקום אל, וכך היו שבעים האלים לשבעים המלאכים. מלבד המובאה מספר חנוך א לעיל המביעה תפיסה זו, היא ניכרת ו גם בנבואת אחרית הימים בספר דניאל (המאה השנייה לפני הספירה), שבה מסביר האיש הבא לדניאל בחזונו כי התעכב משום שהמלאך המגן על פרס (=שר מלכות פרס) מנע בעדו לבוא ולומר את דבריו לדניאל ובכך הגן על עמו:

^{דניאל י:יג} וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעָזְרֵנִי…

הביטוי המפורש ביותר לתפיסה שלכל אומה מלאך המגן עליה נמצא כפי הנראה בספר היובלים (המאה השנייה לפני הספירה), בפסוקים הדנים במצוות ברית המילה (טו:לא–לב):

וקדשו וקבץ מכול בני האדם. כי עמים רבים וגוי רב וכולם שלו, ועל כולם ישלטו הרוחות להתעותם מאחוריו, ועל ישראל לא המשיל כול מלאך ורוח כי הוא לבדו שופטם והוא ישמרם וידרשם מיד מלאכיו ומרוחותיו ומיד כול...
(תרגום כנה ורמן, 2015)

אולם זכרם של שבעים האלים לא נשכח. הקשר שבין אל לאומה – שמשמעו שכל אומה מן השבעים עובדת אל אחד מן השבעים – עשוי היה להיות ההשראה שנחה על סופרי המקרא המאוחרים יותר בעת שהחליפו את האלים באומות עצמן מסיבות תאולוגיות.^[24] לדוגמה:

• "בני האלים" הנקראים בתהילים כט:א לתת לאלוהים כבוד ועוז מכונים בתהילים צו:ז "משפחות עמים" (השוו דברי הימים א טז:כח).^[25]
• בני האלים (המכונים "שמים") העולזים עם האל בדברים לב:מג בנוסח מגילות מדבר יהודה (4QDeut^q) ובנוסח תרגום השבעים (השוו ירמיהו יד:כב; תהלים פט:ו) הופכים לאומות (המכונות "גויים") בידי סופר המסורה.^[26]

לא רק גויים ועמים, אלא גם קבוצות אחרות בנות שבעים פרטים, שימשו לתיקון אזכורים הֶנותאיסטיים במקרא.^[27] כך למשל מוצאים בכתבי יד מסוימים של תרגום השבעים ומגילות מדבר יהודה (4QDeut^j) נוסח של שירת האזינו שזה לשונו:

בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבלת עמים למספר בני אלהים.

פסוק זה מתאר את האל הרם על כל האלים הקובע את מספר העמים על פי מספר האלים, ומעניק לכל אומה אל משלה – רעיון זהה לתפיסה שמביע המקרא בשופטים יא, דניאל י, חנוך א פט, צ ויובלים טו, כמובא לעיל. אולם במקרה זה תיקן בעל נוסח המסורה את הביטוי "בני אלהים" ל"בני ישראל", ברומזו למסורת נוסח המסורה כי משפחת יעקב מנתה שבעים נפש (השוו לעיל: בראשית מו:ח–כז; שמות א:א–ה), ובהתבססו על המצלול 'אל'.

לאור תיקונים תיאולוגיים אלו, יש יסוד לסברה כי כשם שעשו קודמיהם סופרי המקרא, כך גם חז"ל החליפו את התפיסה הפוליתיאסטית של שבעים אלים בשבעים האומות העובדות אותם; במילים אחרות, מסורת חז"ל המובאת משמו של רבי אלעזר עשויה אפוא להיות הד נוסף למנהג השמי-מערבי הקדום להקריב קורבנות לשבעים האלים.