מפגש מחודש עם מרים

לגשת אל הטקסט כפרשנית ספרותית פמיניסטית וכיהודיה דתית

כמו קוראות פמיניסטיות רבות של המקרא, לרוב אני ניגשת לטקסטים מקראיים עם מודעות לפער בין הערכים הפמיניסטיים שלי לבין תפיסת עולמו של הטקסט. יחד עם זאת, בדומה למורה שלי אילנה פרדס, אני מוצאת שקריאה צמודה יכולה לחשוף נקודות מבט אנטי-פטריארכליות. נקודות אלו, שנשתמרו באופן מקוטע, עולות מהטקסט בדרכים מפתיעות.^[1]

כפרשנית ספרותית, קראתי את המקרא כיצירה הוליסטית ערוכה ורב-קולית, המכילה מורכבות ספרותית ואומנותית, יחד עם משחקי מילים, סימטריות מתוחכמות וחזרות המייצרות משמעויות חדשות עבור הקורא הקשוב. כפי שרוברט (אורי) אלטר מציין ב"אומנות הסיפור במקרא", ישנם קווי דמיון בין קריאה ספרותית במקרא לבין המדרש, במובן זה ש"יוצרי המדרש היו לרוב קשובים באופן יוצא מן הכלל לאותות מילוליים קטנים של המשכיות ולניואנסים מילוליים משמעותיים."^[2] קריאותיי הספרותיות נשענות לעיתים על אבחנותיהם של המדרשים הקלאסיים, אך בניגוד למדרש המסורתי, אני מתמקדת פחות בהסברת הסתירות בטקסט ויותר בהדגשת המשמעויות והפרספקטיבות המגוונות שהטקסט מגלם בתוכו.

בסופו של דבר, כיהודייה דתית אינני מעוניינת לחיות בספקנות ובסתירה עם הטקסטים המרכזיים של המסורת שלנו, אלא להשתמש בשילוב של פרשנות ודמיון המאפשרים קריאה שמחזקת ומעשירה את המחויבויות הדתיות שלי. כפי שאמרה חוקרת המקרא הפמיניסטית החלוצית פיליס טריבל, "פירוש מחודש איננו פירוש שמטרתו לגרום למקרא לומר כל מה שהקורא רוצה שהוא יאמר." אלא, על ידי הכרה ב"מגוון המצוי בכתובים", הפרשן מסוגל לדלות קולות שוליים מהטקסט וליצור קריאות חדשות.^[3]

לבסוף, כפרופסור לספרות עברית וככותבת, אני מחויבת להראות כיצד מקורות ספרותיים מודרניים, במיוחד אלה שנכתבו בעברית, יכולים לשמש מקור למדרש מודרני, המסייע ביצירת קשר בין הטקסט המקראי הקדום לבין מצבים עכשוויים.

אלה הן אסטרטגיות הקריאה שאני לוקחת איתי במשימת הפגישה מחדש עם מרים המקראית, החל מהדרך בה היא מוצגת בשירת הים.

אסוציאציות בין מרים לבין מרירות ומרד

רבים מאיתנו שגדלו בבתים שומרי מצוות או למדו בבתי ספר יהודיים מסורתיים מכירים את שירת הים (שמות טו) ממקומה בתפילת שחרית היומית. חלק זה של התפילה מתחיל במשה ובני ישראל כמי ששרים את השיר, והוא מסתיים בסדרת פסוקים המכריזים על מלכות האל, הלקוחים מתהילים כב, עובדיה א וזכריה יד. את מה שמתרחש בהמשך הסיפור המקראי איננו פוגשים בשום מקום בסדר התפילה: תפקידן של מרים והנשים, ששרו ורקדו עם תופים (שמות טו:כ-כא).

לעומת זאת, התלמידים שלי במכון למדעי היהדות בהיברו יוניון קולג' מכירים את שירת הים דרך "שירה של מרים" של דבי פרידמן:

והנשים הרוקדות עם תופיהן,
ליוו את מרים בזמן שהיא שרה את שירה,
שירו שיר לאל שהיללנו,
מרים והנשים רקדו ורקדו כל הלילה.^[4]

עבור התלמידים שלי ששרים עליה באופן קבוע, מרים הינה מנהיגה חיובית, נדיבה, מעוררת השראה ודמות למופת.

אסוציאציות שליליות למרים

בעוד ששירת הים פותחת פתח למבט חיובי על מרים, חלק גדול מהתורה ושכבה מסוימת של מדרשי חז"ל מציירים תמונה שלילית יותר, ומשייכים את מרים למרירות ולמרד.

מרירותה של העבדות

שלא כמו המקרה של משה, ששמו מוסבר במפורש (שמות ב:י), הטקסט המקראי איננו מציע אטימולוגיה לשמה של מרים.^[5] בהתייחסות לאזכור הראשון של שמה (שמות טו:כ), שואל המדרש בפסיקתא זוטרתא:^[6]

ולמה נקרא שמה מרים? שבחייה מררו המצרים את חיי אבותינו במצרים.

על פי קריאה זו, שמה של מרים נובע מהשורש מרר, ומתייחס במיוחד למרירות הקהילתית של העבדות.

המים המרים

למעשה, סמיכויות טקסטואליות במקרא עצמו מקשרות בין השם מרים לבין רעיון המרירות. מיד לאחר האזכור הראשון של שמה של מרים ותיאור השיר שלה, אנו קוראים על המים המרים של מרה:

^{שמות טו:כג} וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ מָרָה.

בעברית ללא ניקוד, כמו בספר התורה, השם מרים והמילה מרים, הינם זהים. אם קוראים את המילה מָרִים כ"מִרְיָם", אפשר לקרוא את החלק האחרון של הפסוק," עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ [מרים] מָרָה". גם רצף נרטיבי וגם משחק מילים משייכים את שמה של מרים למרירות.

מרד העם

הד לשמה של מרים ניתן לשמוע גם בנחמיה ט, המסכם את ההיסטוריה של אברהם ומשפחתו ואז של סיפור יציאת מצרים.^[7] אלוהים עושה ניסים, קורע את הים ומוציא את העם ממצרים, אך כמעט מיד לאחר מכן העם מורד:

^{נחמיה ט:ו} וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם.

את המונח בְּמִרְיָם, כלומר המרד שלהם, ניתן להבין גם כמתייחס לשמה של מרים. על פי קריאה זו, וַיִּתְּנוּ-רֹאשׁ, במובן של "הם החליטו", יכול להיות גם "הם מינו מנהיג". במקרה זה המשמעות של הטקסט תהיה "הם מינו למנהיגה את מרים לשוב לעבדותם."

באמצעות משחק מילים, מרים הופכת כאן למורדת המאיימת על עתיד ישראל כעם המסור לאלוהים ולמשה כשליח האל.

האתגר עבור משה

הקריאה הרואה במרים כאיום מרדני על סמכותו של משה נתמכת על ידי הסיפור בבמדבר יב, שם מרים ואהרן מדברים אודות האישה הכושית אותה לקח משה ואז קוראים תיגר על מעמדו הנבואי הייחודי של משה. אלוהים נוזף בהם ועוזב, ומשאיר את מרים מוכת צרעת.^[8] לאחר פרק זה, מרים אינה מדברת יותר, ולעולם לא פונים אליה יותר במקרא. קולה ותפקידה הנבואי כאילו גורשו מהכתובים.

דברים כד מזכיר את המאורע הזה, ומזהיר את העם לנקוט בזהירות מיוחדת בכל הקשור לחוקי הצרעת תוך הצבעה על מרים כאובייקט העבירה ממנו יש ללמוד לקח:

^{דברים כד:ט} זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

המרד במי מריבה

כאשר מדווחים על מותה של מרים (במדבר כ:א), הדבר קורה ללא טקס, הערה או קינה. מיד לאחר מכן אנו למדים כי לעם אין מים לשתות.^[9] לפני שהכה בסלע להוצאת מים, משה קורא לעם, "שמעו נא המרים", תוך שימוש במונח מֹרִים לתאר "מורדים", מילה זהה לשמה של מרים בטקסט ללא ניקוד. שוב, משחק מילים על המילה "מרים" מחזק את התפיסה כי בדרך כלשהי מרים היא שם נרדף להתקוממות ישראלית.

נרטיב מקוטע

מקורות מקראיים אלה הנוגעים למרים אינם רק מרירים ומבזים אלא אף מקוטעים ודלילים. הם מורכבים מקטעי טקסט ולא מיחידות נרטיביות מפותחות וזורמות. שמה של מרים אינו מופיע אפילו ברשימת ילדיהם של יוכבד ועמרם שתועדה בשמות ו:כ.^[10]

דיוקן מקוטע זה מעורר את התחושה שמשהו חסר מהמורשת של מרים.^[11] מדרשי חז"ל הרבים שמוסיפים פרטים או סיפורי רקע למעמדה הנבואי של מרים, משקפים את התחושה שככל הנראה יש בסיפורה של מרים יותר ממה שנשתמר בתורה.^[12]

מרים: מנהיגות משל עצמה

מרים שוות ערך למשה ואהרן

תחושה זו מועצמת כאשר אנו רואים את העמדה המהללת את מרים במיכה ו:ד, שם היא זכורה לטוב לצידם של משה ואהרן כאחת משלוחי הגאולה של אלוהים:

^{מיכה ו:ד} כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם.

שימו לב כי אזכור זה של מרים מופיע לאחר פסוק נוסף המכיל משחק מילים מרשים:

^{מיכה ו:ב} שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה' וְהָאֵתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב ה' עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח.

הביטויים "ריב ה'" ו"שמעו הרים", מזכירים במובהק את קריאתו הזועמת של משה לאנשים בבמדבר כ, "שמעו נא המרים". אך בניגוד לבמדבר כ, שם מרים מתה ומשה ואהרן מתמודדים עם העם לבדם, בפסוקים אלה של מיכה הנביא, מרים עומדת לצד האחים שלה כשליחת האל לישועה.^[13]

מיכה ו:ד מציג דיוקן אחר של מרים, שאיננו שם בחזית את המרירות, אלא את הניצחון; לא את המרד, אלא את המנהיגות האלוהית. היכן ניתן למצוא במקרא תימוכין לקריאה כזו?

מרים ביְאור

כפי שעושים מקורות מדרשיים רבים כל כך, אפשר להתחיל בהדגשת התפקיד האכפתי והגאולי שמילאה אחותו הגדולה של משה, שעדיין לא נקראה בטקסט בשם, בתחילת סיפור יציאת מצרים: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק (שמות ב:ד). בהתחלה, אחותו של משה עומדת מרחוק להשקיף על גורלו של אחיה התינוק הצף במורד היאור. כשבת פרעה מושה את התינוק מהמים, האחות מתגברת באומץ על המרחק ביניהם ועושה את הבלתי מתקבל על הדעת: השפחה מעיזה לדבר עם הנסיכה ומציעה להביא לה מינקת עבריה.

כבר מההתחלה, אחותו של משה מגלה נכונות לערער על הנורמות החברתיות וללכת בדרך אלטרנטיבית לקראת גאולה.

מרים בים סוף

שימו לב גם כיצד תפקידה של מרים ממסגר את סיפור יציאת מצרים בתחילתו ובסופו. הסיפור מתחיל בכך שאחותו של משה עומדת על גדות יאור מאיימות, וצופה באחיה התינוק הנמשה בבטחה מהמים. הוא מסתיים בכך שמרים עומדת וצופה על גדות ים סוף, בזמן שהאנשים יוצאים בבטחה מהים שנקרע, ואז שרה ורוקדת בחדוות ניצחון.^[14]

יש קוראות פמיניסטיות הרואות בשירה של מרים בשמות טו:כא הד קלוש לשירו הארוך יותר של משה. השיר המקוטע של מרים הופך אותה למעין סולנית גיבוי לקולו המוביל של משה. אולם יש המזהים את השיר דווקא עם מרים, יותר מאשר עם משה. מבקרי המקרא הבחינו כי זיהוי השיר עם משה היה ככל הנראה משני,^[15] והיסטוריונים וארכיאולוגים מצביעים על עדויות קדומות לתפקידי מנהיגות של נשים, במיוחד בהלחנה ובביצוע שירי ניצחון. כל אלו מצביעים על כך שהשיר כנראה יוחס למרים לפני שייחוסו הועבר למשה.^[16]

אם נחזור לצורה הסופית של הטקסט, אנו יכולים לראות עדויות לכך שמרים, ולא משה, שרה לכל העם. בעוד שמשה פותח את שירו ​​באָשִׁירָה (שמות טו:א), מרים אומרת שִׁירוּ (טו:כא), ברבים ובלשון ציווי, מה שמרמז על כך שהיא זו המובילה את הקהילה.

ים משתנה

שמה של מרים מתפרש לעיתים כ"מר-ים",^[17] באופן המעלה קשר אסוציאטיבי הן למרירות הקשורה למרים והן לקשר בינה ובין מים. אך בהתחשב בכך שמים באופיים זורמים ומשתנים תמיד, שמה יכול להיות קשור באותה מידה לשורש המילולי מור, שמשמעותו "לשנות" או "להחליף". בדרך קריאה זו, שמה של מרים עשוי להתפרש כ"ים מתחלף "או" ים משתנה".

תחת השגחתה של מרים, מים מסכני חיים מתגלים כמצילי חיים. דיבור מסכן חיים, כמו פנייתה של האחות לנסיכה, מניע את סיפור הגאולה.

מרים: מודל לחיקוי עבור עידן חדש

הדיבור והשיר הנועזים של מרים הופכים אותה לאחת ה"אמהות" המשמעותיות עבור המשוררות העבריות המודרניות הראשונות שעמדו על סיפו של העידן הציוני החדש, דור חדש של נשים יהודיות כותבות. מסיום תקופת המקרא ועד סוף המאה התשע עשרה, רק קומץ נשים כתבו דבר-מה בשפה העברית.^[18] בהיעדר דמויות נשיות קודמות, הסופרות העבריות הראשונות פנו אל משוררות ונביאות מקראיות כמו מרים, ושיכתבו מחדש את סיפוריהן בהתאמה לסיפורן האישי.

דוגמא למשוררת חלוצית כזו היא יוכבד ז'לז'ניאק ילידת רוסיה (1901–1980), שאימצה את השם המַטרונֶמי יוכבד בת-מרים, בין היתר על מנת להתחבר רוחנית למרים המקראית. בת-מרים קראה לספרה הראשון "מרחוק", על שם מרים שניצבה "מרחוק" כשצפתה באחיה צף במורד היאור (שמות ב:ד), והיא כתבה מספר שירים המציגים את מרים כ"אֵם" לשיריה. למשל בשיר "מרים" משנת 1939, בת-מרים מקימה לתחייה את דמותה של מרים ואז מדמיינת את עצמה מצטרפת למרים במעלליה המקראיים השונים:

עָמְדָה מוּל הַסּוּף וְהַגֹּמֶא
וְנָשְׁמָה כּוֹכָבִים וּמִדְבָּר.
עֵין אַפִּיס^[19] עֲגֻלָּה וְרוֹדֶמֶת
הֵצִיפָה כְּחוֹלָהּ הַמֻּזְהָר.

עַל הַחוֹל, עַל אִוְשָׁתוֹ הַזּוֹהֶבֶת,
עַל חִיּוּך בַּת מְלָכִים הַנִּלְאָט,
עַל שִׂיחַ חַרְטֻמִּים עֲלֵי אֶבֶן
וְזֶמֶר הֵיכָלִים הַמֻּצְעָד.

מִנֶּגֶד, בְּדֶשֶׁן הַזֵּכֶר,
כִּשְׁפִיפוֹן בְּתַאֲוַת עוֹלָם,
אִמְּצָה גּשֶׁן הַנִּדְרֶכֶת
דִּמְיוֹן שְׁבָטִים מְעֻמְעָם.

– אִתָּך, אִתָּך בַּסַּעַר
גּוּפֵך מִשְׁתַּרְבֵּב כְּתֹף,
אִתָּך בִּמְחוֹלֵך מוּל לַהַט
רֵיחַ חוֹלוֹת וְאֵין-סוֹף,

– אֲסַפֵּר מְקַנְּאָה וּמְצֹרַעַת,
אֲסַפֵּר מַלִּינִה עַל עַצְמִי.
הִשְׁבַּעְתִּיך בִּנְזִירוּתֵך לֹא נִכְנַעַת,
בִּבְדִידוּתֵך הַזְּהוּרָה נָא חֲיִי!

עָמְדָה מֵהַלַּחַשׁ מְנֻדְנֶדֶת
כְּמִלֹּבֶן פַּעֲמֵי הַגַּל.
גָּחֲנָה עַל הַתִּינוֹק כְּנֵדֶר,

כְּצַו,
כִּפְדוּת,
כְּגוֹרָל.^[20]

בתחילת השיר מתארת בת-מרים את מרים המקראית הניצבת על גדות היאור על רקע עבודת האלילים והאיקונוגרפיה המצרית. חלק זה של השיר כמעט ואינו מכיל פעלים של רגש אמיתי, למעט הפועל השקט "נשמה", והמילה הפעילה יותר "הציפה", כאשר המילה השנייה מתארת את האופן בהן המים, ובאופן אסוציאטיבי - מרים, משמשים כזרזים לשינוי וגאולה.

בבית הרביעי, חוצה המשוררת את גבולות הזמן ומדמיינת את עצמה רוקדת ושרה יחד עם מרים המקראית על גדות ים סוף. ובבית החמישי, המשוררת מתחייבת לחקות את התנהגותה של מרים בבמדבר יב: "אספר מקנאה ומצורעת".

חשיבה מחודשת על צרעת מרים

המשיכה של המשוררת לדמותה של מרים שרה ורוקדת ליד הים, היא מובנת. אבל מה גרם לה לרצות לחקות או לרשת את צרעת מרים? אחת התשובות האפשריות לשאלה זו היא שגם כמצורעת, מרים הייתה אהובה. בעוד אלוהים מפגין כעס כלפי מרים על דיבורה עז הפנים, אף אחד לא ממשיך במסע המדברי בלעדיה – לא אחיה ולא העם (ראה במדבר יב:טו). כל זה מעיד על כך שמשהו במנהיגותה ובדיבורה של מרים היה נערץ והתקבל באופן אוניברסלי.

צרעת כהכרה בכוח הנבואי המהפכני

מרים היא לא האדם היחיד במשפחתה המדבר לפני אלוהים בעזות וכתוצאה מכך הופך באופן זמני למצורע. כאשר משה מסרב בתחילה לחזור למצרים, בניגוד לצו האלוהי מהסנה הבוער, אלוהים מכה אותו בתגובה בצרעת, והדבר מאשר לבני ישראל כי משה עתיד להיות נביא אלוהים (שמות ד:א).

^{שמות ד:ו} וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.

מה אם היינו קוראים את סיפור הצרעת של מרים לא כהשתקה והענשה של אישה מרירה ומורדת, אלא כהכרה בכוחה הנבואי המהפכני? מה אם חלק זה בסיפורה של מרים לא היה נקרא כהקדמה למחיקתה מהסיפור, אלא כחלק מהסיפור המתמשך על תפקידה המנהיגותי, לצד זה של משה?

אלוהים חורת את כוח הנבואה על עורה מרים: מדרש עכשווי

בשורות אלו, אציע מדרש מודרני משל עצמי על צרעתה של מרים וכיצד היא עשויה לשמש לא רק כסיפור אזהרה אלא כמודל למנהיגות נשית רוחנית. בהצגת גרסה זו של הסיפור אני בוחרת, כמו חז"ל של פעם, להבליט פסוקים מסוימים בטקסט ולהתעלם או להמעיט בערכת של אחרים, תוך כדי הוספת פרטים נוספים להשלמת הדיוקן.

לפני שהספיקה להשמיע מילה נוספת, הופיע ענן חשוך וגער מעליהם בנזיפה. כשהענן התרומם, באותה מהירות בה הופיע, העור על זרועה של מרים הוכה בקשקשים לבנים כשלג. בבהלה ובלבול גירש אותה אהרן מהמחנה. במשך ימים ישבה מרים בחוץ, בגלותה, זרוֹעה קשקשת של אש לבנה. ואז, בסופו של היום השביעי, הופיע משה לבדו, באי-נוחות. מרים שתקה, עיניה בוהקות. משה הביט בזרועה והחל לדבר בהיסוס:

"את יודעת, אחותי. מעולם לא רציתי את התפקיד הזה. ניסיתי לומר לקול בסנה הבוער שאינני מתאים לכך. אבל אלוהים התעקש ואמר לי להפוך מקלות לנחשים. הקול בסנה הבוער אמר, 'אם אתה רוצה לראות את כוחותיי מתגלים דרכך, הכנס את היד שלך לחיקך ואז שלוף אותה החוצה.' והנה היא לפני: מצורעת כשלג! את לא רואה? עכשיו אלוהים דיבר גם אליך מהענן. היזהרי ממה שאת מבקשת, אחותי. כי אלוהים ענה לך וחרת את כוח הנבואה על עורך. עכשיו גם את יכולה לשאת בנטל העם הזה, אשר לא הריתי, אך בכל זאת, אני נושא על גבי.'

מרים הביטה מטה אל זרועה והנה הקשקשים נרפאו. בזרוע מעקצצת, היא עקבה אחרי אחיה בחזרה למחנה. האנשים המתינו בכבוד כאשר היא אספה את חפציה ותפסה את מקומה בראש.^[21]