נמרוד, גיבור ציד ומלך, מי הוא היה?

לאחר סיפור המבול, אירוע שבו האנושות כולה נספית מלבד נוח ומשפחתו, פרק י בספר בראשית מציג בפנינו אילן יוחסין מסועף או מרחבי.^[1] המתחקה אחר 70 הצאצאים הזכרים של שלושת בני נוח - יפת, חם ושם. רבים משמות הצאצאים הללו הם שמותיהם של עמים, שבטים, ארצות וערים המוכרים לנו ממקומות אחרים במקרא וממקורות חוץ מקראיים: יוון, מדי, אשכנז (ודאי לא גרמניה כפי שהתקבל מאוחר יותר, ייתכן שמדובר בסקיתים, עם נודד מן הערבות שמצפון לים הכספי), כוש (נוביה), מצרים, כנען וכן הלאה. ^[2] במחקר אפוא נוהגים לכנות את הפרק הזה"לוח העמים".

ככלל, צאצאי יפת מייצגים לרוב אומות וארצות היושבות מצפון, ‏ומצפון מזרח ומצפון מערב לארץ ישראל, צאצאי חם מייצגים אומות היושבות מדרומה (כולל כנען עצמו), ואילו צאצאי שם מקומם לרוב ממזרח לארץ ישראל. חלוקה זו למעשה הופכת את ארץ ישראל ל"מרכזו של העולם".^[3]

האתניות והגיאוגרפיה הייחודית של כל קבוצה מקבלת דגש בפסוק האחרון של כל פסקה,^[4] והפרק כולו מסתיים במילים:

^{בראשית י:לב} אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל.

התמונה של האנושות שמצייר לנו הכתוב היא של משפחה אחת מורחבת. תיאור זה של האנושות הינו יוצא דופן על רקע העולם הקדום. בעקבות הלשון, הסגנון הספרותי וההתאמה שלו לנרטיב הבראשיתי של האסכולה הכהנית, חוקרים רבים מייחסים את הליבה שלהפרק הזה למקור הכהני.

נמרוד גיבור ציד: חריגה ברשימת העמים

בלוח העמים יש שתי חריגות הנראות כתוספות מאוחרות יותר על הכתוב המקורי. האחת היא התיאור הקצר של "גבול הכנעני" בפסוק יט, ואילו השנייה היא חריגה ארוכה של חמישה פסוקים (ח-יב) על אודות נמרוד. וכך זה מתחיל:

^{בראשית י:ח} וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ.

בפסוק הזה יש כמה ביטויים קשים.

גִּבֹּר – בניגוד לעברית של ימינו, המילה המקראית גיבור יכולה לבוא במשמעות של "ענק" (וכך בתרגום השבעים), "גיבור" כמו אצלנו, "גבר/לוחם חזק", מגן", "רב עוצמה" או "שליט".

בָּאָרֶץ – הארץ במקרא יכולה להיות "העולם כולו", כלומר נמרוד הוא גיבור בקנה מידה עולמי, או "בארץ מסוימת", כלומר שמדובר בגיבור מקומי בארצו שלו.

הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ – הפועל "החל" במשמעות הפשוטה של התחלה לא ממש מתאים בהקשר הזה. תרגום ה־NRSV לאנגלית קורא את הפסוק כך: "הוא היה הראשון בעולם להיעשות גיבור חיל", ולמעשה רואה בפסוק הזה תיאור דומה לתיאורים בבראשית פרק ד על אודות "אבותיהם" של מקצועות מסוימים: יבל – הרועה הראשון, יובל – המוזיקאי הראשון, ותובל־קין – הנפח הראשון.

הרעיון של נמרוד כמייסד של מקצוע מסוים מסתדר אפילו טוב יותר עם הפסוק הבא, שבו נמרוד מתואר כ"גיבור ציד" ואולי כצייד הראשון בעולם.

^{בראשית י:ט} הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְ־הוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְ־הוָה.

אולם נמרוד "גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְ־הוָה" לא מוזכר בשום מקום אחר במקרא^[5] ואילו בפסוקים הבאים נמרוד הופך ברגע אחד מצייד למלך.

ראשית ממלכתו של נמרוד בדרום מסופוטמיה

פסוק י מספר על נמרוד המייסד ממלכה בדרום מסופוטמיה:

^{בראשית י:י} וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר.

אֶרֶץ שִׁנְעָר מוזכרת בשבעה מקומות אחרים במקרא. בספר בראשית, "בקעה בארץ שנער" היא המקום שבו נבנה מגדל בבל (יא:ב), והמלך אמרפל הוא "מלך שנער" (בראשית יד:א). השם שנער מתייחס לדרום מסופוטמיה ומקביל פחות או יותר לממלכות המסופוטמיות של "שומר ואכד"^[6], האזור שבו נמצאו כמעט (כל) הערים המופיעות בפסוק.

 בָּבֶל היא בירת הממלכה שעתידה ברבות הימים להחריב את ממלכת יהודה, והיא נמצאת בדרום מסופוטמיה.

אַכַּד מוזכרת במקרא רק פה. היא מיוחסת לעיר בשם זה ("אכדו" בשומרית) שהייתה בירת הממלכה של שושלת סרגון מסוף המאה ה־24 לפני הספירה ועד תחילת המאה ה־21 לפני הספירה. השפה השמית העתיקה אכדית נקראת כך על שם העיר.

אֶרֶךְ גם היא מוזכרת רק כאן, אולם במכתב ארמי שמצוטט בעזרא ד:ט נזכרים "ארכוויים", יחד עם בבליים, שוּשניים ועלמיים. ככל הנראה הכתוב מכוון לעיר המפורסמת אוּרוּכ (או אֶרֶךְ)ּ, אחת מן הערים העתיקות והחשובות ביותר בשומר, אשר את חומתה בנה לא אחר מאשר גילגמש האגדי.

מיקומה של כַלְנֵה היא תעלומה. עיר בשם כלנה מוזכרת גם בעמוס ו:ב, ובישעיהו י:ט היא כתובה כַּלְנו. עם זאת נראה כי באזכורים הללו מדובר על עיר בצפון סוריה ולא בדרום מסופוטמיה. מסורת שבעל פה שהשתמרה בתלמוד בבלי יומא דף י ע"א מזהה את כלנה עם "נופר ניפני", וייתכן שהכוונה היא ל"ניפור", עיר שנמצאת בערך בחצי הדרך בין אורוכ ובבל. זיהוי זה יכול להתאים יפה במקרה שלנו.

ב־1944 עלתה הצעה של ויליאם פוקסוול אולברייט שבמקום הניקוד של נוסח המסורה, וְכַלְנֵה, יש לקרוא את המילה כך: וְכֻלַנָה, ומכאן כי משמעות הפסוק היא "בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד אשר היו כולן בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר."^[7] חוקרים ומתרגמים רבים, אך לא כולם, הסכימו עם התיקון המשכנע הזה. כל עוד לא מצאנו זיהוי מוסכם לעיר "כלנה", ייתכן שההצעה הזו נכונה.

נמרוד עולה צפונה

הפסוקים הבאים בקטע שלנו מספרים כי נמרוד יצא משנער אל צפון מסופוטמיה:

^{בראשית י:יא} מִן הָאָרֶץ הַהִוא [=שנער] יָצָא [=נמרוד]^[8] אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. ^י:יב וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה.

את  אַשּׁוּר אפשר לזהות עם העיר העתיקה ("קלעת שרקאת" שבצפון עיראק של ימינו) ששימשה עיר הבירה הראשונה של ממלכת אשור. עם זאת העיר הזו לא מוזכרת בשום מקום אחר במקרא ועל כן סביר יותר לראות במונח הזה מקבילה ל"ארץ שנער" שבפסוק הקודם, כלומר ארץ אשור.

 נִינְוֵה הייתה הבירה המפורסמת והאחרונה של ממלכת אשור, החל משנת 700 לפני הספירה בערך ועד לחורבנה ב־621 לפני הספירה, והיא מוזכרת פעמים רבות במקרא.

רְחֹבֹת עִיר נותרה תעלומה. במקרא מוזכרות מקומות בשם "רחוב", "רחובות" וכדומה אבל מעולם לא שמענו על מקום כזה באזור אשור.

כָּלַח (כלחוּ באשורית), על יד מוסול בצפון עיראק של ימינו, הייתה הבירה של הממלכה הניאו־אשורית החל משלטונו של אשורנצריפל השני (883-859 לפני הספירה) עד שנת 706 בערך.

את  רֶסֶן אפשר לזהות כעיר ששימשה בירת אשור למשך זמן קצר ביותר בתקופת מלכותו של סרגון השני, מחריבה של ממלכת שומר, שמלך מ־722 ועד 705לפני הספירה,. סרגון השני בנה לעצמו בירה בשם דור־סארוּקין, "מבצר סרגון", בחורסבאד בצפון עיראק של ימינו ליד מקום בשם רס-עיני, "רס אל עין" של ימינו. אביגדור (ויקטור) הורוויץ ז"ל הציע שהמקום הזה הוא לא אחר מ"רסן" שבפסוק שלנו. ^[10]

לא ברור מהי הָעִיר הַגְּדֹלָה המוזכרת בפסוק. התחביר מורה לכאורה שזהו תיאור של רסן, אולם מכמה מקומות בספר יונה (א:ב; ג:ב-ג; ד:יא) עולה שנינווה, בירת הממלכה האשורית, מכונה במקרא בתקופת שיא כוחה "העיר הגדולה".

אם נסכם, פסוקים ח-יב מספרים לנו את סיפורו של ציד רב עוצמה־גיבור־מלך, שכונן את שלטונו בערים העתיקות הגדולות בדרום מסופוטמיה ומשם המשיך לערים הגדולות בחבל אשור, בצפון מסופוטמיה.

חוסר ההתאמה של סיפור נמרוד בהקשר הפסוקים

הקטע על נמרוד קוטע את רצף היוחסין של חם, ומיד אחר כך, בפסוק יב, הרצף הזה ממשיך. ^[11] יתר על כן, נראה כי הפסוקים הללו סוטים מן המבנה של רשימת היוחסין הכללית שבה הם נמצאים, שכן במקום רשימת תולדות הם עוסקים באדם מסוים ובערים שהקים.

ומעל כל זאת, התמונה הגיאוגרפית המתקבלת מן הפסוקים מעוררת קשיים. כפי שציינו שנער היא חבל ארץ בדרום מסופוטמיה ואשור בצפונה, שתיהן בתוך הטריטוריה של שם. עם זאת כוש, אביו של נמרוד לכאורה, כיתר צאצאי חם, מייצג את ממלכת כוש הידועה (מוכרת גם בשם נוביה), "אתיופיה" של תרגום השבעים, באזור סודן של ימינו. האם אפשר לגשר על הפערים הללו?

המחקר הביקורתי של המקרא טוען כמעט ללא יוצא מן הכלל שפסוקים ח-יב הגיעו ממקור שונה מזה של הפסוקים שלפניהם ושלאחריהם. רוב החוקרים מייחסים את פסוקים א-ז וכן יג-לב לאסכולה הכהנית ואת פסוקים ח-יב למקור J.^[11]

על פי ההצעה הזו ייתכן שאנו אמורים לפרש את סיפורו של נמרוד ללא כל קשר ללוח העמים הסובב אותו. כאן נותרות לנו שתי שאלות: מה הייתה המשמעות המקורית של הסיפור, ומדוע הוא חובר לאילן היוחסין של כוש?

מה עושה יליד כוש במסופוטמיה?

לחיבור בין נמרוד וכוש שלושה הסברים אפשריים.

1. יליד כוש שהגיע למסופוטמיה

יש הטוענים כי דמות הצייד של נמרוד אכן מתיישבת עם סיפור של רקע מוקדם בארץ כוש/נוביה. הללו מבקשים למצוא דרך כלשהי להתאים את הטקסט המקראי לפרשנות הזו. ^[12]

2. חיבור מלאכותי

אפשר כי לסיפור נמרוד במקורו לא היה שום קשר לכוש, אולם הסופר שהכניס את קטע ה־J הזה אל הטקסט הכהני או סופר מאוחר יותר ייחס את נמרוד לכוש על מנת לעגן את סיפור נמרוד בתוך ההקשר הרחב יותר של רשימת התולדות.

3. שני סוגים של כוש

אפשרות שלישית היא שכוש שבפסוק ח, אביו של נמרוד, אינו נוביה אלא מקום כלשהו במסופוטמיה. אפרים א' ספייזר למשל, בהתייחסות הקלאסית שלו לנושא, זיהה את כוש של נמרוד עם הכשים, עם ששלט בבבל מן המאה ה־16 ועד המאה ה־12 לפני הספירה.^[14] לפי זה הסופר שהכניס את מסורת ה־J הזו למקומה הנוכחי מיזג בטעות בין כוש והעם הכשי.

האפשרות האחרונה, כלומר כוש מסופוטמית, אומצה על ידי מרבית החוקרים וככל הנראה היא הנכונה.

הזיהוי של נמרוד

בידיעותינו על מסופוטמיה העתיקה אין שום דמות, מיתית או היסטורית, בשם נמרוד. אם כן זיהוי האדם שאליו התכוון המחבר המקראי הוא בגדר אתגר מחקרי.

הערים שנמרוד מייסד לא מלמדות על תקופה היסטורית תחומה כלשהי, וחלקן אף לא התקיימו זו לצד זו באותו הזמן. אורוכּ היא אחת מן הערים העתיקות בעולם ונותרה מקום חשוב לאורך כל העת העתיקה. לעומת זה אכד נוסדה במאה ה־24 ונחרבה במאה ה־21. כלח ונינווה עלו לגדולה רק במאה ה־9 ונחרבו במאה ה־7, ואילו דור־סרוקין התקיימה לזמן קצר עוד יותר ותקופת הזוהר שלה נמשכה לא יותר מקומץ שנים במהלך המאה ה־8.

על כן יש חוקרים שהציעו שדמותו של נמרוד יסודה באל או חצי אל אגדי כלשהו, בדומה לאלים השומריים נינורתה ונרגל והאל הבבלי מרדוך אשר היו ידועים שלושתם כציידים דגולים. במקרה זה, דמותו של נמרוד עברה במקרא תהליך של "האנשה". אחרים השוו בין נמרוד ובין גיבורים מסופוטמיים אגדיים כגון גילגמש. עם זאת ספייזר מציין בצדק כי על אף ההיבטים האפיים שבסיפור המקראי של נמרוד אין בכתוב שום רמז שנמרוד היה משהו מעבר לבן אנוש רגיל.

הצעתי היא שבמקום לנסות ולהסביר את כל פרטי הפסוקים הללו, עלינו לשקול תמונה כללית יותר לפיה המקרא למעשה מתאר שליט מסופוטמי. לשם כך עלינו להביט אל דמות מסופוטמית עתיקה במיוחד, מהמאה ה־23 לפני הספירה.

מלך כּיש

באמצע האלף השלישי לפני הספירה התחוללו במסופוטמיה שינויים רבי ממדים. אחרי מאות שנות סכסוך בין ערי מדינה שומריות שונות כמו אוּר, אורוכ, לגאש ואומה, שליטי העיר כיש הצליחו להגיע לשליטה בלעדית על חלקים רבים מדרום מסופוטמיה. הייתה זו הפעם הראשונה שעיר שומרית הצליחה בכיבוש מעין זה.

בדורות שלאחר מכן התואר "מלך כיש" (šar-kiššati) נועד לסמל אדם אשר קיבל את זכות שליטתו בכל שומר מן האלים, ומלכים של ערים שונות מזמנים שונים טענו לעצמם את התואר הזה.^[14] השימוש בתואר "מלך כיש" לאדם מסוים רמז על עליונותו הצבאית, על משפט הצדק שלו ועל בנייה של ערים. העיר כיש, לטענתי, היא התשתית שעליה מבוסס האזכור של כוש אבי נמרוד בפסוק ח.

הקיסר הראשון שדיבר שמית

האגדה מספרת כי סרגון, האדם שהפך למי שיש המכנים "הקיסר הראשון בהיסטוריה", נולד בעיר אזפיראנו שעל נהר הפרת.^[16] אימו של סרגון, שהייתה כוהנת, החביאה אותו בסל קנים ושלחה אותו על פני מי נהר. הסל הזה זרם עד לכּיש וסרגון הילד אומץ שם על ידי גנן בשם אקי, וברבות הימים נעשה לשר המשקים של אוּרזַבַּלה מלך כיש. ^[16]

סרגון הצליח איכשהו לעלות למלוכה והרחיב את שלטונו לכל דרום מסופוטמיה, התקדם צפונה וכבש את מרי, אבלה, אשור ונינווה והגיע עד לאנטוליה ולים התיכון. בשלב מסוים העביר את בירתו לעיר אכד (שמקומה אינו ידוע בוודאות), ולכינוי הקודם שלו "מלך כיש", הוסיף את התואר "מלך שומר ואכד".

איננו יודעים את שמו המקורי אך כשעלה למלוכה אימץ לעצמו את השם המלכותי סרוּ-קִין (ובלשון המקרא, "סרגון"^[17]), שבלשון השמית המזרחית שאנו מכנים "אכדית" פירושו "המלך האמיתי (או הלגיטימי)", עובדה המלמדת אותנו שיש שערערו על הלגיטימיות של שלטונו.

סרגון שלט על חבל ארץ עצום במשך 56 שנים, והיה השליט המסופוטמי הראשון הידוע לנו שדיבר שמית ושהפך את כתב היתדות השומרי לכתב רשמי.

התיאור המקראי של נמרוד נשען על סרגון. ^[18] גם נמרוד וגם סרגון מתחילים את מלכותם בשומר/שנער, בונים את אכד ואת בבל וממשיכים הלאה לאשור. שניהם ניחנים בגבורה יוצאת דופן ושניהם נחשבים לדמויות הראשונות שלאחר המבול, אשר זוכות למעמד של מלכות. אם כן הדמות העומדת ברקע סיפור נמרוד היא כנראה סרגון, אולם כפי שנראה להלן בדמותו של נמרוד שולב גם המלך נרם־סין, נכד סרגון.

נרם־סין: נכדו של סרגון

ממשיכיו של סרגון היו בניו, רימוּש ומנישתוסו, ולאחר מכן עלה למלוכה בנו של מנישתוסו, נרם־סין. נרם־סין מלך 36 שנים ובמהלכן הצליח לעמוד כנגד מרד של העיר כיש ולהשיב את האימפריה שלו לאיתנה. נרם־סין הכריז על עצמו עצמו כאל החדש של העיר אכד (מעשה של כפירה שמאוחר יותר נתפס כסיבת נפילתה של הממלכה), בנה מחדש את הכלכלה, את הביצורים ואת מנגנוני השלטון של מלכותו ונודע כ"פטרון של האמנויות". הוא היה גם היה הראשון לאמץ את התואר סרוּ-קיברתים-ארבע-אים, כלומר "מלך ארבע כנפות הארץ".

ממשיכו של נרם־סין היה בנו, שר־קלי־שרי, ובמהלך שנות שלטונו התפרקה האימפריה האכדית. מכאן ואילך אנו יודעים על עוד כמה שליטים אכדיים אבל כבר לא היו אלו שליטי אימפריה רבי עוצמה, ובסופו של דבר העיר אכד ננטשה וחלפה מן העולם.

מאז כיליונה של הממלכה האכדית ועד התקופה שבה נכתב המקרא חלפו יותר מאלף שנה, ועל כן עלינו להבין כיצד הגיעה דמות הכלאיים הזו של נמרוד אל המקרא?

סרגון ונרם־סין בהיסטוריוגרפיה המאוחרת

בידינו מעט מאוד עובדות היסטוריות מוצקות על סרגון או נרם־סין, אולם בקרב השכבה המשכילה במסופוטמיה של התקופה הבבלית המאוחרת ושל התקופה הניאו־אשורית, העידן של סרגון ושל נרם־סין היה אחד השלבים החשובים ביותר בהיסטוריה האנושית. על פי רשימת המלכים השומרית, ^[19] אחרי המבול קיבלה העיר כיש רישיון למלוכה מן השמיים.

לאורך אלף השנים שלאחר נפילת האימפריה האכדית, המלכים הניאו־אשוריים השתמשו בשם המלכותי "סרגון" ותפסו אותו במשמעות של "מלך העולם". אולי המפעים מכל בהקשר הזה הוא התואר המלא של המלך הניאו־אשורי סרגון השני, "המלך הגדול, המלך האדיר, מלך העולם (šar-kiššati), מלך אשור, מלך בבל, מלך שומר ואכד", המופיע בכתובות רבות ברחבי כל ארמונותיו המלכותיים.

במילים אחרות, בעיני אנשי האלף השני והראשון לפני הספירה, המיתוסים הגדולים ואגדות העבר – סיפורי המבול, הרועה אתנה, הקרב בין אגא מלך כיש וגילגמש מאורוכ ועלייתם לגדולתם של סרגון ונרם־סין – היו היסטוריה חשובה, וכך היה גם בעיניהם של בני זמניהם מן הקצה השני של הסהר הפורה, הכנענים והישראלים.

סרגון מגיע ללבנט

הידע שלנו על המסורות ההיסטוריות על התקופה שלאחר המבול בלשונות השמיות המערביות מוגבל למדי, ועם זאת מן המקורות הספורים שבידינו (ובתוכם המקרא) ברור כי המסורות השמיות המערביות והמזרחיות (כלומר המסופוטמיות) חלקו יסודות משותפים רבים. ^[20] הדמיון שבין המסורות נבע בתחילה ממוצאם המשותף של כל העמים השמיים. במשך תקופות מאוחרות יותר הגרסאות ההיסטוריות השונות עודכנו מפעם לפעם בעקבות הקשר המתמשך שבין מסופוטמיה והלבנט.

באנטוליה נמצאו גרסאות חיתיות לתיאורי סרגון ונרם־סין. להתחזקות ההשפעה של בבל ואשור – ולבסוף לשלטון שלהן בארץ ישראל ובסוריה החל מן המאה ה־9 ועד המאה ה־6 לפני הספירה, הייתה כנראה גם השפעה על הנוסח המקראי הכתוב של הסיפור.

בדומה לרעיהם ממסופוטמיה, גם לעברים הקדומים הייתה כנראה גרסה משלהם של הענקת המלכות משמיים אחרי המבול. בתקופה מוקדמת יחסית סיפורים על המלך הגדול סרו־קין מכיש, שמלך בשנער ובאכד ואף כבש את אשור ואת עריה, הגיעו ללבנט, כפי שמוכח מגרסה שנמצאה באל עמרנה (מצרים).

ככל הנראה בעקבות המרחק וחילופי השנים, שמותיהם ומעשיהם של סרגון ונכדו נרם־סין, אשר תהילתו הייתה אך מועטת מזו של סרגון, , עורבבו זה עם זה ושמו של נרם־סין במקרא השתבש מנרם לנמרוד. ייתכן מאוד כי המחבר של מקור J הכיר שיר גבורה ארוך יותר ותמצת אותו. המסורת הישראלית הפכה את הגיבור ל"גיבור ציד לפני י־הוה", אולם השאירה על כנה את דמות השליט החזק.

עדכון גרסה מן התקופה הניאו־אשורית

ייתכן כי לגרסה העברית של נמרוד נוספו ערים כמו כלך ורסן^[21], ערים שנשלטו על ידי המלך האשורי השני שלקח לעצמו את התואר "סרגון".^[22] ייתכן אף כי השליט האשורי בחר בשם המלכותי הזה למטרות השוואה תעמולתית.^[23]

המסורת הנמרודית הייתה ידועה גם למיכה, נביא יהודאי מן המאה השמינית לפני הספירה. מיכה מזכיר את "ארץ נמרוד" כאשר הוא הוא חוזה את החורבן העתידי של אשור.

^{מיכה ה:ה} וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב וְאֶת אֶרֶץ נִמְרֹד בִּפְתָחֶיהָ וְהִצִּיל מֵאַשּׁוּר כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ וְכִי יִדְרֹךְ בִּגְבוּלֵנוּ.

עם זאת, לא מצאנו עוד נביאים שהשתמשו בביטוי הזה.

אובדן סיפורו של נמרוד

העורכים של "לוח העמים" הכניסו פנימה את נמרוד כאחד משבעים הצאצאים הסמליים של נח. מסורת חז"ל מאוחרת רואה באזכור החוזר של שנער אצל נמרוד ובסיפור מגדל בבל סימן לכך כי נמרוד היה בונה המגדל, ובכך נמרוד מהווה ארכיטיפ של מלך רשע.^[24] הרשעות שלו נתפסה כטמונה בעצם שמו – "נמרוד", מלשון מרד. כך מגיבור ציד לפני י־הוה הפך נמרוד למורד הראשי כנגדו.

אולם נמרוד המקראי אינו מלך רשע או דמות ייחודית להיסטוריוגרפיה של ישראל הקדום. אלא הוא תרכובת־תקבולת עברית של שני מלכי כיש הידועים ביותר מן השושלת הסרגונית: סרגון, שליט אימפריה ראשון בעולם שדיבר שמית, ונכדו נרם־סין. העורכים המאוחרים של ספר בראשית השמיטו חלקים גדולים מן הסיפור וזיהו בטעות את המלך המסופוטמי כיש עם כוש בן חם. המסורת הנמרודית המקורית אבדה, והשאירה מאחוריה את חמשת הפסוקים שלפנינו בבראשית י בלבד.