קין, בנו של המלאך הנפול סמאל
קטגוריות:
לאחר גירושם מגן עדן, אדם וחוה מקימים את משפחתם:
בראשית ד:א וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת־יְ־הוָה.
מדוע חוה מתארת את העולל שלה כ"איש"? האם לא היה טבעי יותר להתייחס אליו כ"בן"? מוזרה עוד יותר טענתה לפיה האיש הזה נוצר "עם י־הוה".
בהתאמה לפתיחת הפסוק לפיו האדם הוא אשר "ידע את חוה אשתו", מקורות חז"ליים קלאסיים מפרשים את "קניתי איש את י־הוה" כביטוי להודיה שלה לי־הוה על שאפשר לה להרות.[1]
ובכל זאת ייתכן שחווה התכוונה שי־הוה הוא האב של בנה, פשוטו כמשמעו. ייתכן שבתמימותה לא הבינה האימא הראשונה בעולם את הקשר הסיבתי בין יחסי מין, התעברות ולידה וייחסה את לידת בנה הראשון לאלוהים, אולם אפשר גם להבין את הדברים כתיאור של "עיבור אלוהי" ממשי.[2] עם זאת במקרה הזה קשה יהיה להבין את פשר ההדגשה כי "האדם ידע את חוה אשתו". מי האב: אדם או י־הוה?
העיבור של הבל
הפסוק המציין את לידתו של הבל פשוט הרבה יותר:
בראשית ד:ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל...
מתוך ניסיון להסביר את תחושת ההפתעה שהפסוק הזה מעורר, מדרש בראשית רבה מציע שקין והבל היו תאומים (בראשית כב מהדורת תיאודור-אלבק):
ותוסף ללדת: תוספת ללידה ולא תוספת לעיבור.
הפסוקים גם אינם מספרים לנו מי נתן להבל את שמו או מדוע נבחר שם זה. פירושו של השם הוא "נשימה", והוא יכול לבוא במשמעות נלווית של כלום, ריק (כפי שאנו קוראים לאורכו של ספר קהלת). בזאת שמו של הבל מבשר את מותו המוקדם והערירי בידי אחיו הקנאי קין, שבעקבות המעשה הזה נידון להיות "נע ונד בארץ".
השוני בין עיבורם של קין והבל
ההבדלים המשמעותיים בין תיאורי עיבורם של קין והבל הובילו את פרקי דרבי אליעזר, מדרש המתוארך לאמצע המאה ה-8,[3] להציע שלשני הבנים היו אבות שונים. במקום להציג את י־הוה כאביו של קין, כפי שמשתמע מהפסוק, המדרש רואה בקין כבן של ישות אלוהית, 'מלאך נפול', אשר התאוה לחוה. רעיון זה מוצא לו סימוכין בתיאור המוזר של הרך הנולד קין כ"איש", בקבלתו של אלוהים את קורבנו של הבל (ולא של קין), ובנטייתו של קין לרוע, נטייה המגיעה לשיאה ברצח אח.
המדרש פותח בקריאה אלגורית של סיפור גן עדן.[4] העץ נמשל לאיש (כמו בדברים כ:יט) והגן נמשל לאישה (שיר השירים ד:יב), ועל כן המילים "פרי העץ אשר בתוך הגן" (בראשית ג:ג) מבטאות את גופה הפנימי של האישה שבו העץ נטוע. ההבחנה בין הפרי המותר לפרי האסור נוגעת למקור הזרע: הצאצאים עשויים להתברר כטובים או רעים, תלוי מי היה אביהם.[5]
לאחר מכן הטקסט מתאר כיצד חוה נתעברה מסמאל במסווה של הנחש, ולאחר מכן נתעברה מאדם (פרקי דרבי אליעזר כא):
בא אליה, ורוכבת נחש, ועברה את קין ואחר כך [בא אליה אדם ו]עברה את הבל שנאמר "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד:א). מהו ידע? שהיתה מעוברת וראתה [את] דמותו שלא היה מן התחתונים אלא מן העליונים והביטה ואמרה "קניתי איש את יי’" (שם).
המדרש מוציא את בראשית ד:א מידי פשוטו: אדם ידע (בשכלו) שחוה נתעברה לאחר. למרות שסמאל אינו מוזכר בשמו (חשבו למשל על "ההוא-שאין-לנקוב-בשמו" בסדרת הארי פוטר), אנו מניחים שהכוונה היא שהמלאך הנפול המוזכר במקומות אחרים בפרקי דרבי אליעזר נכנס בגופו של הנחש (פרקי דרבי אליעזר יג), פיתה את חוה ומעיבור זה נולד קין.
אולם העובדה הזו לא מונעת מאדם להביא גם הוא ילד לעולם עם חוה. בדומה לנקבת הכלב, היכולה להמליט בפעם אחת צאצאים של כמה זכרים שונים, חוה מתוארת כמי שהרתה את קין והבל, תאומים באותו רחם, משני אבות שונים. עם לידתו של בנה היא מבינה שהוא אינו מן "הישויות התחתונות" (ממקור אנושי או מהנחש), אלא מן "הישויות העליונות" (מלאכים או ארכונים), ובעקבות "הייחוס" השמיימי הזה בוחרת בשם קין.[6]
במיתולוגיה היוונית יש מקבילה מרתקת למיתוס הזה. לדה, אשתו של טינדראוס מלך ספרטה, מתפתה (או נאנסת) על ידי זאוס הלובש צורה של ברבור. מן העיבור הזה היא מולידה את הלן ופולידס ומבעלה את קסטור וקליטמנסטרה.[7] הרְחָמים של לדה וחוה מחולקים ומכילים בתוכם שתי ממלכות יריבות, האלים (או המלאכים) אל מול בני האדם. הפיצול הרחמי הזה מוביל לתוצאות איומות אצל הדורות הבאים.
במיתוס היווני, הלנה היפה – "בעלת הפנים שהשיקו אלף ספינות" – נחטפת בידי פאריס, אירוע שמוביל למלחמת טרויה. במיתוס היהודי, קין הורג את אחיו הבל ושבעה דורות לאחר מכן התוצאה מגיעה לשיאה במבול, כאשר הזרע הרע הזה ממלא את הארץ בחמס וכל בשר משחית את דרכו (בראשית ו:יב-יג). גם המיתוס היהודי וגם המיתוס היווני מייחסים את ההתפתחות הגורלית הבלתי נמנעת לחטא קדמון של "יחסי תערובת" – זיווג של אלים (או מלאכים שנפלו משמיים) עם בנות תמותה.
הצורך להוליד את שת
הבל מת ערירי, ולאחר מותו נשאר רק קין, בנו של סמאל. על כן מן ההכרח שיהיה לאדם בן נוסף "בדמותו כצלמו" (פרקי דרבי אליעזר כב):[8]
כתיב, "ויחי אדם מאה ושלשים שנה ויולד בדמותו כצלמו" (בראשית ה:ג), מיכאן את למד שלא היה קין מזרעו ולא מדמותו, ולא מעשיו דומים למעשה הבל אחיו[9] עד שנולד שת שהיה מזרעו ודמותו,[10] ומעשיו דומין למעשה הבל אחיו, שנאמר "ויולד בדמותו כצלמו" (שם).
על פי הכתוב בני האדם הראשונים נבראו בצלם אלוהים (בראשית א:כו-כז; ה:א), תיאור שהופך בהכרח גם את שת לנברא בצלם. בפרקי דרבי אליעזר הטקסט מדגיש ששת נולד כמו אדם, "בדמותו כצלמו"[11] – אנושי לחלוטין, לא תוצר של מפגש עם ישות אלוהית.
ייתכן כי הקריאה של פרקי דרבי אליעזר מבוססת גם על הבחירה בשם "שת", המורה במפורש כי שת בא לעולם כדי לשמש תחליף להבל:
בראשׁית ד:כה וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיןִ
גם כאן חוה מייחסת את ההתעברות לאלוהים, אם כי הפעם היא משתמשת בשם הכללי יותר של האל, אלוהים ולא בשמו הפרטי, י־הוה,[12] ומתארת זאת לא כשותפות אלא כמתת שמיים. יתר על כן, שת אמור להחליף את הבל המנוח – שחוה סוף סוף מבטאת את שמו – ובמובן זה ימשיך זרעו של שת את זרעו האבוד של הבל.
שת לעומת קין
ילדם השלישי של אדם וחוה הופך לאב הקדמון של שושלת שעשרה דורות מאוחר יותר מובילה לנוח, האב הקדום של בני האדם היחידים ששרדו לאחר המבול.[13] משמעות שמו של בנו הראשון של שת, אנוש, היא בדיוק כזאת: אדם, בן תמותה או שברירי (בראשית ד:כו). עם לידתו אנשים מתחילים לקרוא אל י־הוה:
בראשית ד:כו וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְ־הוָה.
שושלת קין לעומת זאת נמשכת לאורך פני שבעה דורות אך נמחית לגמרי במבול. למעשה, הדבר האחרון שאנו שומעים על צאצא של קין הוא שירו של למך, שבו המשורר מתפאר בהרג שביצע ומשווה עצמו לקין.
לפי פרקי דרבי אליעזר ההבדל הזה בין זרעו של קין לזרעו של שת אינו מקרי אלא משקף את הטבע הדמוני של מוצאו של קין, בניגוד לטבעם האנושי של צאצאי שת:
ר’ ישמעאל אומר: משת עלו ונתיחסו כל הבריות וכל דורות הצדיקים, ומקין עלו ונתיחסו כל דורות הרשעים הפושעים והמורדים שמרדו במקום, ואמרו: אין אנו צריכין לטיפת גשמיך ולא לדעת את דרכיך, שנאמר "ויאמרו לאל סור ממנו" (איוב כא:יד).[14]
הדור המושחת – כל צאצאיו של קין המכחישים את תלותם באלוהים, הם המאכלסים את הארץ לפני המבול. הנחת היסוד היא שהתורשה (ולא הסביבה) היא שקובעת את האופי המוסרי של הצאצאים. הדורות הנולדים מן "הזרע הרע" הולכים בדרכים המושחתות והדמוניות של אביהם, סמאל. רק שת, שממנו נולד נח הצדיק, בא מ"זרע טוב", בצלמו ובדמותו של אדם וכן (במשתמע מכאן) בצלמו ובדמותו של אלוהים.
סמאל ומלאכים המזדווגים עם בנות אדם: חזרתו של הרעיון
פרקי דרבי אליעזר לא המציא את הקריאה הזו של סיפור קין והבל. קריאה זו מופיעה במקורות בית שני ואצל פרשני מקרא קדמונים, החל מהברית החדשה ועד לאבות הכנסייה. מקורות אלו מייחסים את עיבורו של קין לאותה דמות מלאך נפול המתחזה לנחש הקדמוני, בין אם הוא מזוהה כשטן, כסמאל ובין אם כרוע המוחלט.[15]
רבני התלמוד לעומת זאת מדכאים כליל את הרעיון של זיווג בין ישויות אלוהיות לנשים. הם אמנם מעלים את האפשרות כי חווה קיימה יחסי מין עם הנחש (בבלי שבת קמה ע"ב – קמו ע"א; יבמות קג ע"ב, כתב יד מינכן 95) – אך אין הוא אב ילדיה ואינו מגלם דמות שמיימית.[16]
דאמר רבי יוחנן בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן.
פרקי דרבי אליעזר הוא המקור היהודי הראשון בחז"ל (ובעקבותיו עושה זאת גם התרגום הארמי המאוחר המיוחס ליונתן) שסיפר את הסיפור כך, כולל הטענה המחודשת לפיה אדם ידע על חולשותיה של חוה אשר לא עמדה מול הפיתוי.
הופעתו מחדש של המוטיב של סמאל המפתה את חווה ומעבר אותה בזרעו של קין בפרקי דרבי אליעזר היא דוגמה למה שכיניתי "שיבתו של המודחק",[17] כלומר מצב שבו התוכן המיתי הסמוי בטקסט המקראי מקבל צורה סיפורית מלאה במדרש מאוחר יותר. פרקי דרבי אליעזר חורג ממודל הפרשנות החז"לי והרבה יותר קרוב לכתבים מימי הבית השני שלא נכנסו לקאנון המקראי (האפוקריפה והפסוידואפיגרפה, הידועים כספרים החיצוניים למקרא).
הגנוסטיות, הנצרות ופולמוס חז"לי
אלכסנדר אלטמן (1906–1987) מציע שייתכן כי מחבר פרקי דרבי אליעזר הושפע ממקורות גנוסטיים המתוארכים לתקופת בית שני תוך הסתמכות על מסורות מדרשיות מודחקות.[18] ייתכן שזו הסיבה שחז"ל הדחיקו מסורת פרשנית זו – כפולמוס נגד הגנוסטים המוקדמים או אפילו הנוצרים, הרואים בישו כהתגלמות האולטימטיבית של האלוהות.
בעיני חז"ל לא תיתכן ערבוביה כזו בין השמיים והארץ או הכלאה כזו בין מלאכים לנשים. בעולמו הפנטסטי של פרקי דרבי אליעזר האגדה המודחקת הזו מוצאת חזרה את דרכה אל המקורות היהודים.[19]
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פרופ' רחל אדלמן היא פרופסור חבר לתנ"ך בהיברו קולג' בבוסטון. היא בעלת תואר דוקטור בספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריה עוסקים בנשים במקרא, בספרות חז"ל ובעת המודרנית.
מאמרים קשורים :