כמה יהודי היה הורדוס?

הורדוס, אחד ממלכי יהודה החשובים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת, נולד בשנת 72/73 לפני הספירה למשפחת גרים מאדום.^[1] סבו אנטיפס היה הראשון במשפחתו שהתגייר תחת גל הכיבושים של המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס (134–104 לפני הספירה). יוספוס פלביוס (קדמוניות היהודים יד:10) מספר לנו שבימי מלכות בנו של יוחנן הורקנוס, אלכסנדר ינאי (103–176 לפני הספירה),

אותו אלכסנדר ינאי ובת זוגו מינו את אנטיפס לאיסטראטגוס (גנרל) על אדום כולה, וגם כרת ברית של ידידות עם הערבים שעל גבולות ארצו ועם אנשי עזה ואשקלון וקנה את לבם במתנות רבות וגדולות.

זו הייתה תחילתו של קשר רב־שנים בין משפחה זו ובית משפחת המלוכה של יהודה. אנטיפטרוס בנו של אנטיפס היה מיודד עם בנו של אלכסנדר ינאי, הורקנוס (קדמוניות יד:8). הוא הצליח לזכות בחסדיו וייעץ לו לצאת נגד אחיו ולתבוע לעצמו את השלטון.

שמות שני בניו הגדולים של אנטיפטרוס היו פצאל, שם עברי שמשמעותו היא "האל מושיע", והורדוס, שם ממקור יווני (Ἡρῴδης) שמשמעותו "בן גיבור" או "דומה לגיבור". כאשר דרך כוכבו של אנטיפטרוס, הוא הכניס גם את בניו לעולם הפוליטי, והם שימשו כיועצים פוליטיים וכמפקדי צבא. שלושת הגברים הללו, שהיו חמושים בלשון חדה, מוח חריף, עורמה והרבה מאוד כריזמה, היו לחלק בלתי נפרד מחיי היום־יום של משפחת המלוכה.

כאשר אנטיפטרוס נוכח לדעת שהרומאים, ולא בית חשמונאי, הם שעתידים להיות בעלי הכוח האמיתי באזור הוא העביר את נאמנותו להם. הסיוע שהגיש ליוליוס קיסר במאבקו בפומפיוס זיכה אותו באזרחות רומאית והוא מונה לפרוקוראטור של יהודה (כלומר, השליט מטעם רומא), ורק מוסד הכהונה הגדולה נותר בידי בית חשמונאי (קדמוניות יד:143). אנטיפטרוס מינה את פצאל למושל יהודה ואת הורדוס למושל הגליל.

בשנת 40 לפני הספירה כרת בן לבית חשמונאי ברית עם הפרתים והשיב למשפחתו את השלטון בירושלים. פצאל נלקח בשבי והתאבד, אך הורדוס עמד בראש הצבא והטיל מצור על ירושלים, וכבש אותה שוב בשם רומא בשנת 37 לפני הספירה. באותה שנה, בהיותו בן 35, נשא הורדוס לאישה את מרים החשמונאית, בתו של אלכסנדר ינאי, הפטרון של סבו אנטיפס. נישואים אלה סייעו להורדוס להדק עוד יותר את הקשר עם השושלת המפורסמת, והניחו את היסודות שאפשרו להורדוס לעשות את הקפיצה הפוליטית מפרוקוראטור למלך.

יחסים מורכבים עם היהדות

אחד הדברים הראשונים שהורדוס עשה עם עלייתו לשלטון היה סילוק הכוהנים הקשורים לבית חשמונאי וקידומם של כוהנים ממשפחות יהודיות שמוצאן בגולה. כך יצר הורדוס מעמד שלטון דתי שהיה נאמן למלך וגילה פתיחות מחשבתית גדולה משל קודמו.^[2]

קשה להאשים את הורדוס על רצונו להעמיד מסדר דתי שיגלה אהדה למטרותיו. שתי הכיתות החשובות באותה התקופה, הפרושים והצדוקים, לא ראו בעין יפה את המלך ואת מעשיו; לא היה לו הרקע המתאים, הוא לא הגיע מהמשפחה הנכונה ולא החזיק בערכים הנכונים. נוסף על הכול, מערכת היחסים שלו עם היהדות הייתה מורכבת.

מאז ומעולם זהותו של הורדוס כיהודי הייתה מקור לחוסר שביעות רצון; הוא פשוט לא היה יהודי דיו בעיני רוב נתיניו. הבשורה על-פי מתי (ב:א–כ), התלמוד (בבלי, בבא בתרא ד ע"ב) ולעיתים אף יוספוס פלביוס מזהים את הורדוס כמלך אכזר שבמקרה הטוב זכותו לכתר מוטלת בספק. חז"ל, שפעלו מאות שנים אחרי שלטונו של הורדוס, מכנים את הורדוס "עבד חשמונאי", כינוי המעיד שהמסורת היהודית הטילה ספק ביהדותו של הורדוס.^[3]

אין עוררין על כך שמוצאו האתני והדתי היה מורכב: מצד אביו הוא היה יהודי־אדומי ממשפחת גרים מאדום; מצד אימו הוא היה נבטי – אימו הייתה נסיכה נבטית, בת לשבט ערבי ששכן בדרום ירדן (סמוך לפטרה).^[4] יתרה מכך, כאריסטוקרט שגדל ביהודה הוא התחנך הן בחינוך הלניסטי והן בחינוך יהודי; אין תמה שיחסו לזהותו הדתית הייתה מורכבת.

אומנם המקורות הטקסטואליים מטילים ספק ביהדותו של הורדוס, אך חלק ניכר מספק זה נובע מעמדותיהם האידיאולוגיות של המחברים ולא מהתבוננות נייטרלית בחייו ובמעשיו של הורדוס. כדי להעריך את יחסיו של הורדוס עם היהדות עלינו להיעזר אפוא בכלי אחר, הארכאולוגיה. לשמחתנו, הורדוס היה מגדולי הבנאים בכל הזמנים, והוא הותיר אחריו עדויות רבות שיכולות לסייע לנו במלאכתנו.

שמירת דיני הטהרה

תקופת בית המקדש השני מפורסמת בדיני הטהרה הנוקשים והמעט אובססיביים שהיו מקובלים בה. הצורך לשמור על טהרה כדי לקיים את העבודה במקדש שלט בחיי היהודים אשר ביהודה. המקוואות הרבים הפזורים ברחבי הארץ, אשר מרביתם מצויים בירושלים, משמשים כראיות לכך.^[5]

מקוואות נמצאו בכל ארמונותיו של הורדוס, אפילו בארמונות הפרטיים כגון הארמון על שפת הים בקיסריה. חלק מן המקוואות היו קטנים והתאימו בגודלם למשק בית פרטי, כמו למשל המקווה שנמצא במפלס התחתון בארמון הצפוני במצדה. ממצאים אלה מלמדים שככל הנראה היו בשימוש בני המשפחה הקרובה ואולי אף המלך עצמו.^[6]

כלי קירטון: כלים שאינם מקבלים טומאה

כחלק מהדגש הרב שהושם על הטהרה, החלו להופיע במקומות היישוב היהודיים כלי אבן העשויים סלע קירטון רך, חומר שאינו מקבל טומאה ואינו מטמא. כאשר כלים ממין זה נמצאים בחפירות יש בכך ללמד על קיום אורח חיים יהודי מחמיר, בייחוד אם נמצאו באתר גם מקוואות.

כלים כאלה נמצאו לפחות בשלושה מארמונותיו של הורדוס. אומנם נעשה שימוש בארמונות גם אחרי תקופתו של הורדוס, ולפיכך הממצאים אינם מוכיחים שהורדוס השתמש בכלים מסוג זה, אך את האוסף שהתגלה בארמון החורף השלישי ביריחו אפשר לתארך במדויק לימי הורדוס.^[7] העובדה שכלים ממין זה, שאינם יכולים להימצא אלא בהקשר יהודי, התגלו ברובד ההרודיאני, מעידה שהמלך ובני משפחתו אכן שמרו על חלק מדיני הטהרה שהיו נהוגים בתקופתם.^[8]

היעדר תמונות: כיבוד עשרת הדברות

בעשרת הדברות נכתב כך:

^{שמות כ:ד} לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

גבולותיו המדויקים של האיסור התפרשו בשלל דרכים בתקופות השונות, אך מן הראיות הארכיאולוגיות עולה ששושלת בית חשמונאי הבינה שהאיסור כולל כל יצירת אמנות המייצגת עצמים אמיתיים הקיימים בעולם. אף על פי שמלכי בית חשמונאי רחשו חיבה רבה לאורח החיים ההלניסטי, הם שמרו את האיסור על ייצוג אנתרופומורפי וזואומורפי ובמקום זאת קישטו את ארמונותיהם בפסיפסים גיאומטריים משוכללים. הורדוס המשיך מסורת זו כמעט ללא סטייה ממנה.

ארמונותיו רבי ההדר עוטרו בציורי קיר אבסטרקטיים יפהפיים בסגנון פומפיוס השני, והרצפות קושטו בפסיפסים מופלאים, בהתאם לאופנה האחרונה ברומא; דוגמת משושים בשחור–לבן בארמון הצפוני, שלל דוגמאות גיאומטריות צבעוניות בארמון בקיסריה ונראה שאף בבית המקדש עצמו.^[9]

הטרקלין בהרודיון: מקרה חריג

חריגה אחת ממנהגו המוקפד של הורדוס לשמור על ציווי זה נמצאה בחפירות שנערכו לאחרונה בתיאטרון בהרודיון תחתית. צוות הארכיאולוגים חשף את הטרקלין (חדר האוכל) המלכותי, אשר קושט בציורי קיר יפהפיים שבהם נראו תמונות של קרב ימי (ככל הנראה מדובר בקרב אקטיום המפורסם), נוף מקודש וגברים בסימפוזיון.^[10] טרקלין זה הוא המקום היחיד המוכר כיום שבו עבר הורדוס על האיסור שהקפיד לשמור בכל מפעלי הבנייה האחרים שלו.^[11]

שיפוץ המקדש והסטיו המלכותי

בשנת 19/20 לפני הספירה פתח הורדוס במפעל הבנייה העצום והחשוב ביותר בחייו: שיפוץ בית המקדש בהר הבית. הפרויקט המתוכנן היה כה גדול, שאף עשרות שנים לאחר מכן, כאשר המקדש נשרף בידי אספסיאנוס וצבאותיו בשנת 70 לפני הספירה, טרם נשלמה לגמרי מלאכת השיפוץ.

ההחלטה להוציא לפועל פרויקט עדין שכזה, על כל הקשיים הנלווים לו, יכולה להעיד על הכבוד שהמלך רחש לדת שאליה השתייך. אפשר להניח שמפעל השיפוץ של הבניין החשוב ביותר בירושלים נועד לפייס את דעתם של נתיניו היהודיים של הורדוס ושל המנהיגים הדתיים שלהם.^[12] לדברי יוספוס פלביוס (קדמוניות ה:420), הורדוס עצמו נמנע מלהיכנס לבית המקדש ולא בא מעבר לסטיו המלכותי - בזיליקה שהורדוס בנה בהר הבית והיה מעורב באופן אישי בתכנונה.^[13]

האם הורדוס הקפיד על דיני הכשרות?

תחום נוסף שבו מעשיו של הורדוס הם ערבוביה של מנהגים יהודיים והלניסטיים הוא יחסו לדיני הכשרות השונים.

הימנעות מאכילת חזיר

הורדוס הוציא להורג את אשתו מרים ואת אימה אלכסנדרה בשנת 29 לפני הספירה. שנה לאחר מכן הוא רצח את קוסטובר גיסו. פעולות אלה נבעו מחששו הפרנואידי שבני משפחתו מבקשים לקחת מידיו את השלטון. הפרנויה של הורדוס רק החריפה במרוצת הזמן, והובילה לצעד הידוע לשמצה ביותר שעשה: האשמת שניים מבניו, אלכסנדר ואריסטובולוס, במרידה במלכות והוצאתם להורג בשנת 7 לפני הספירה.

כדי לקיים את המשפט (שנערך בבית המשפט הרומאי בביירות) נזקק הורדוס לאישורו של אוגוסטוס קיסר, ואישור כזה אכן ניתן לו. אירוע זה הוא המקור לאמירתו המפורסמת של אוגוסטוס,

מוטב להיות חזירו (ביוונית: hua) של הורדוס מלהיות בנו (ביוונית: huia).^[14]

משחק המילים מבוסס על ההנחה שבהיות הורדוס יהודי, הוא אינו אוכל בשר חזיר, ולפיכך חזירו בטוח מפני סכין השוחט, בניגוד לבניו של הורדוס.

דגים כשרים?

קשריו הקרובים של הורדוס עם הקיסר ומשפחתו הועילו מאוד לחיי המותרות שהקפיד לטפח. הוא ייבא פריטים רבים שהיו יחידים במינם, כגון שיש איטלקי, פיגמנט הצינובר המפורסם ממחצבות הקיסר בספרד, צוותים של אומנים ואדריכלים מרומא וכמובן, מאכלים מעוררי תאווה.

מלך יהודה ואורחיו הנכבדים התענגו על מטעמים כמו תפוחים מאיטליה וגארום, רוטב דגים מותסס ששימש כתבלין, מספרד. מדענים שחקרו את מכלי הגארום הללו גילו שהתערובת שהורדוס ייבא הייתה יוצאת דופן, והיו בה רק דגים כשרים, בשונה מהמתכון הרגיל.^[15] ממצא זה מעיד על כך שהאנשים שמכרו את הגארום להורדוס הכירו את האיסור החל על יהודים והניחו (או שמא הדבר נאמר להם במפורש) שהורדוס מקפיד עליו, ושהוא נכון לשלם מחיר יקר יותר תמורת גארום כשר.

יין נסך

מוצר יוקרה נוסף שהורדוס ייבא היה יין מאיטליה ומן הים האגאי.^[16]

כאן אנחנו רואים התפתחות מעניינת שמצביעה לכיוון שונה מהמסקנה שעלתה מבדיקת מכלי הגארום: הורדוס שתה יין נסך, אף שיהודים שומרי מצוות נמנעו מכך כבר בימי דניאל (א:ח) וּודאי שבימי הורדוס.

מפעלי בנייה רומאיים ונאמנות לקיסר

הסטייה הבולטת ביותר של הורדוס מן ההלכה התגלתה בנאמנותו לפטרוניו הרומאים. להורדוס היו נתינים רבים, ולא כולם היו יהודים. יחם עם המחילה שקיבל מאוקטביאנוס (אוגוסטוס קיסר) באקטיוס,^[17] הגיעו לידי הורדוס שטחים כבושים רבים שהשתייכו בעבר ליהודה החשמונאית ואבדו לממלכה במרוצת הזמן. במרבית השטחים האלה היו ערים של גויים.

הורדוס לא שכח מאין הגיע לו מזלו הטוב, והקים לפחות שלושה מקדשים לרומא ולאוגוסטוס בערים קיסריה, סבסטי (שומרון) ופניאס (בניאס). הוא הקים גם תאטראות, גימנסיונים ונימפאומים.^[18] נתיניו היהודים לא ראו זאת בעין יפה. הורדוס ביקש לעשות את הערים האלה רומאיות ככל האפשר, והתעלם מן האיסורים הדתיים נגד מבנים כאלה, איסורים שעליהם שמר במקומות היישוב היהודיים.

תקרית עיט הזהב

הדוגמה המפורסמת ביותר להתעלמותו של הורדוס מרגשותיהם של נתיניו היהודים היא קביעת פסל עיט גדול עשוי זהב  בשער המרכזי המוביל למקדש, זאת כדי להפגין את נאמנותו לרומא. פעולה זו עוררה את חמת נתיניו היהודים, וכמה מהם החלו לרקוח מזימה להוריד את הפסל האסור. תגובתו של הורדוס למשמע דבר התוכנית הייתה קשה, והוא שרף את "הבוגדים" בעודם חיים כדי ללמד את נתיניו לקח.^[19]

זה מסובך

דמותו של הורדוס המלך היא דמות של אדם מורכב מאוד. החל במוצאו האדומי ואימו הנבטית וכלה בחינוכו ההלניסטי וכפיית ההתגיירות על אבותיו, חייו היו מלאי סתירות. הראיות שתוארו במאמר זה מציירות תמונה מורכבת בכל הנוגע למידה שבה שמר הורדוס על הדת היהודית. עיון בראיות המבלבלות והסותרות הנוגעות לשאלת יהדותו של הורדוס מוביל למסקנה שהתיאור המתאים ביותר ליחסיו עם היהדות הוא זה: זה מסובך.