תפיסת אלוהים כסופר היא מעין עבודה זרה

גדלתי במוסדות אורתודוקסיים שחינכו אותי להאמין שהתורה מכילה את מילותיו של אלוהים פשוטו כמשמעו. כיום אינני קוראת את מילות התורה באופן הזה. אם הייתי קוראת אותם כדברי האל ממש, היה בכך מעין עבודה זרה, האסורה על פי חומשי התורה עצמם. אלוהים בעיני הוא מעבר לזמן ולמרחב. אלוהים הוא ההוויה/החיים עצמם. אותיות כתובות לא יכילו אותו, ואי אפשר להקפיא אותו בזמן.

בסיפור משה והסנה שאיננו אֻכָּֽל, משה מבקש מאלוהים לדעת את שמו. אלוהים עונה (שמות ג:יד): אהיה אשר אהיה. אלוהים לא יכול להיכנס לתוך כלי או שם, כי אלוהים תמיד מתהווה, אלוהים הוא ההוויה. הסיפור הזה הוא ביטוי נפלא לפרדוקס שהתורה עצמה מציגה: כשם שאלוהים מדבר מתוך עצם/תמונה, אלוהים אומר שאי אפשר להכניס את אלוהים בעצם או בתמונה. הסנה עצמו מכיל את הפרדוקס הזה: עצם שנשרף אך לנצח מתחדש, שיח שאינו יכול להישרף, חיים שלעולם אינם מתים, סיפור שלעד מספר את עצמו. זוהי תמונה שעל פי תפיסתנו, בני תמותה שאנחנו, לא יכולה להתרחש.

ברובד מסוים שלה, התורה היא סיפור מערכת היחסים של אלוהים ובני ישראל. אבל זהו רק חלק מהסיפור, או השתקפות מוגבלת שלו – לא הסיפור כולו, ולא הסיפור עצמו. הטקסט אינו עצמות האלוה וגם לא נכתב על ידו. אלוהים הוא אפילו לא המספר של הטקסט. אלוהים הוא דמות בסיפור אך לא המחבר שלו. ודאי כי בקריאת הסיפור אנו זוכים להצצה אל נקודת מבטו של אלוהים, אולם היא מסוננת מבעד לעדשות המחבר(ים).

לפעמים, כשאני עצמי כותבת ויכולה להרגיש אנרגיה אלוהית זורמת דרכי אל הטקסט, ברי לי כי הנביאים והסופרים של ימים עברו, שחיברו את תורת הנצח, חשו את ההשראה האלוהית הזו בעוצמה רבה. אולם אין זה אומר כי אלוהים באמת כתב את התורה או שדבריו של האל עברו דרך הכותב ללא כל סינון אנושי או אינטראקציה אנושית.

עצם האמירה שאלוהים יכול לכתוב היא עבודה זרה, שכן הרעיון הזה מגביל את אלוהים. יתרה מכך, כל היבט של אלוהים המתואר בספרי התורה, משקף רק רסיס מהישות הכוללת של אלוהים. אפילו ספריהם של סופרים אנושיים אינם מכילים את כל מהותם של הסופרים, על אחת כמה וכמה אין זה אפשרי שספר או אוסף ספרים יכילו את האינסוף של ההוויה, הוא האלוהים.

אני בהחלט קוראת את התורה באופן אחר מטקסטים אחרים. זהו הנרטיב של העם היהודי. זה הסיפור שדורות של סופרים גברים בחרו לספר על מוצאם של אבותיי. הסיפורים, הדמויות, הערכים והחוקים המצויים בטקסט הזה הם נקודת זינוק עבורי בדרך העונה על השאלות כיצד "להיות" וכיצד להתייחס להוויה. הם נקודת זינוק, אבל לא המטרה בפני עצמה. והם בהחלט לא ההוויה עצמה: בתור מאמינה גדולה בקדושתם של נרטיבים – בייחוד נרטיב כזה ששרד והתפרש מחדש במשך כל כך הרבה דורות – אני חושבת שזו תהיה המעטה בערכה של התורה (כלומר חכמת ההוויה) לטעון שמילים אלו יכולות להכיל אותה.^[1]