האם התורה אוסרת לסרס בעלי חיים?

איסור עמום על סירוס

ההלכה אוסרת לסרס בעלי חיים.^[1] מקור האיסור בויקרא כב:כד, בפסוק המדבר על בהמות הפסולות לקורבן. האיסור מופיע בתוך ההקשר של היחידה בויקרא כב:יז–כה, שבה נאמר שאסור שיהיה מום בקורבן מן הצאן או מן הבקר.^[2]

• בפסוק כב נאסר להביא קורבן עיוור או קורבן שאחד מאיבריו שבור או שיש פגם בעורו.
• בפסוק כג מדובר על איברים ארוכים או קצרים במידה חריגה.
• בפסוק כד, העומד בלב הדיון, מתוארת שורה הולכת ומחריפה של מומים באשכים:

^{ויקרא כב:כד} וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַי־הוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.

בחלקו השני של הפסוק מוצג עניין חדש – האיסור לעשות כן "בארצכם".

• בפסוק כה נאמר שאין להקריב את הקורבן אפילו אם בן נכר מביאו.

במבט ראשון אפשר להחמיץ את הרעיון שמדובר באיסור על סירוס. אני התחלתי להתעניין בבסיס המקראי לאיסור ההלכתי על הסירוס רק לפני כמה שנים, כאשר היה ברשותי כלב זכר לא ממושמע (ולא מסורס).

ראשית יש לומר שהאיבר ה"מעוך וכתות ונתק וכרות" – אשכי החיה – אינו נזכר בפסוק. יתרה מכך: בחלקו השני של הפסוק, "ובארצכם לא תעשו", לא נאמר כלל מה אסור לעשות! ייתכן שאין זו אלא חזרה על הכתוב בפסוק כד¹, שבאה לחזק את האיסור על הקרבת חיות בעלות מום באיברי המין. חרף עמימותו, המסורת היהודית פירשה את חציו השני של הפסוק כמתייחס לאיסור גורף על סירוס בעלי חיים ובני אדם, ולא בארץ ישראל בלבד אלא גם מחוץ לה.

המסורת היהודית – התורה אינה חוזרת על עצמה

אם מביאים בחשבון את חלוקת הפסוק לשניים ואת עמימות חציו השני ("וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַי־הוָה // וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ), קל להבין מדוע חוקרים מודרניים מבינים שהחצי השני אינו אלא הדגשה של החצי הראשון.

לעומת זאת, העובדה שמקורות יהודיים קדומים פירשו את פסוק כד² כמסר הממשיך את כד¹, ולא רק כחזרה עליו, אינה מפתיעה. המסורת היהודית יוצאת מנקודת הנחה שאין בתורה חזרות מיותרות או מידע עודף, משום שהיא נאמרה מפי ה'. לפי הנחה זו, שיעקב כדורי (ג'יימס קוגל) מכנה "דוקטרינת חשיבות הכול" (the doctrine of omnisignificance),^[3] דבר בתורה לא נאמר לשווא או כקישוט רטורי. לפי עמדה זו, חציו השני של הפסוק מדבר בהכרח על עניין שונה מחציו הראשון, ולא ייתכן שהוא רק מהווה חזרה על האיסור הנמסר בחלקו הראשון של הפסוק להקריב בהמות בעלות מום.^[4]

ואכן, יוספוס פלוויס אומר באופן גורף ש"אסור לסרס בני אדם או בעלי חיים אחרים" (קדמוניות היהודית ד:292).^[5] פרשנות זו מופיעה גם בתרגום המיוחס ליונתן,^[6] המתרגם את כד² כך: "בארעכון לא תסרסון".^[7] בן זומא, תנא בן המאה השנייה לספירה, נשאל בתלמוד הבבלי אם מותר לסרס כלב, וזו תשובתו (בבלי, חגיגה יד ע"ב):

בארצכם לא תעשו – [ל]כל שבארצכם לא תעשו.

הבעיה המעשית בפרשנות "איסור הסירוס"

סירוס מגביר את ערך זכר הבהמה מכמה סיבות:

• מזג נוח – מזגם של שוורים מסורסים נוח יותר. קל יותר לאלפם למשוך מחרשה או עגלה או לדוש תבואה. הם נוטים פחות לנגוח או לנסות להרביע באלימות פרה הנמצאת בסמוך להם.^[8] לעומת זאת, קשה לאלף שוורים שאינם מסורסים והטיפול בהם מחייב את בעליהם לנקוט זהירות יתרה.
• הרבעה – די בשור אחד בלבד להרביע עדר בן ארבעים פרות. סירוס מנע התרבות של זכרים שנחשבו חלשים ובעלי תכונות בלתי רצויות.
• מזון – שוורים מסורסים גדולים משוורים שאינם מסורסים ובשרם אמור להיות טוב יותר למאכל.

לאור הנקודות הללו, יש להניח שאיסור על סירוס לא התאים ועשוי היה לעורר קשיים כלכליים בישראל הקדומה. ייתכן אפוא שהפרשנות הרבנית משקפת נקודת מבט עירונית המנותקת מן המציאות של חיי החקלאים. יעקב מילגרום אכן דוחה את הפרשנות המסורתית, וטוען שסירוס היה כלי חיוני בהחזקת בעלי חיים.^[9]

יתרה מכך, הפועל "לעשות" ("ובארצכם לא תעשו") מופיע בטקסטים העוסקים בקורבנות במובן של להקריב או להכין, דהיינו פעולות פולחן הנעשות בארץ ישראל בלבד.^[10] לפיכך, הפרשנות הבתר־מקראית לפסוק קשה מבחינה טקסטואלית ומעשית כאחד. למרות זאת, אני סבורה שאפשר להציע תימוכין לפרשנות שלפיה הפסוק אכן התכוון לאסור על סירוס בעלי חיים.

הבקר במקרא

עיון במקרא מלמד שחקלאֵי ישראל השתמשו בשוורים כבהמות עבודה למשיכת עגלות או מחרשות ולצורך דיש של תבואה. במשלי נאמר:

^{משלי יד:ד} בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר.

עם זאת, אין בעברית המקראית מונחים שונים לציון שור מסורס ושורש שאינו מסורס. רוצה לומר, המונחים אלוף, שור, בקר ופר אינם מלמדים אם הבהמה מסורסת או לא (לעומת זאת, בשפות אחרות שוורים מסורסים ולא־מסורסים מכונים בשמות שונים. למשל, המילים ox ו־steer באנגלית מורות על שור מסורס, ואילו המילה bull מציינת שור שאינו מסורס).

התועלת בסירוס שוורים

נוסף על כך, יש לומר שטענתו של מילגרום שלפיה האיסור בעייתי משום שסירוס השוורים הועיל לחקלאים היא חרב פיפיות. במקרים רבים החוק אוסר על פעולות שאנשים מעוניינים לעשות ושהמחוקק מתנגד להן. ייתכן אפוא שחלקו השני של פסוק כד נועד לחזק את האיסור על הסירוס, בידיעה שהחקלאי לא ימנע מלסרס ביוזמתו.

ראוי לתת את הדעת לכך שרק באיסור הסירוס רלוונטי לאיסור על הטלת המום. שאר המומים הכתובים בפסוקים כב–כג הם מומים מולדים או תולדה של תאונה ואין בהם תועלת לבעלים. מום באיברי המין הוא המום היחיד שהטלתו מגדילה את ערך הבהמה, ולכן הוא המום היחיד שיש צורך לאסור.

ניסוח ייחודי

הציווי הכללי "ובארצכם לא תעשו" שונה מדרך הניסוח המקובלת, שבה טקסטים כוהניים חוזרים על איסור שכבר נאמר לפני כן.^[11] הרושם העולה מן הציווי הכללי הוא שיש בו הרהור במנהג הספציפי הנרמז קודם והוספת איסור עליו: "לא תקריבו בהמה מסורסת לה'; בעצם, לא תעשו זאת – כלומר, לא תסרסו בעלי חיים – כלל".

לאור כל האמור לעיל, אני מציעה שסביר להניח שהפרשנות המסורתית היא הפרשנות הנכונה.

השלכות אפשריות והתקבלות האיסור על הסירוס אצל ישראל

אם אומנם התורה אוסרת לסרס בעלי חיים, כיצד אפשר לענות על את הצורך של החקלאי הישראלי בבהמות עבודה?

פרות לעבודה – שוורים למאכל ולקורבן

ברמת התאוריה, ייתכן שפרות נקבות שימשו לעבודה, ואילו הזכרים הלא מסורסים שימשו למאכל ולקורבנות.^[12] בויקרא א:ג התורה מורה שקורבן העולה שאדם מביא צריך להיות זכר. לדברי מילגרום, הסיבה לכך היא ש"זכר הבהמה אינו חיוני".^[13]

למעשה, אחת ההשלכות האפשריות של קיום איסור על סירוס בעלי חיים היא שישראל אכלו בשר בתדירות גבוהה משהחוקרים רגילים לחשוב. מרבית המומחים לתחום סבורים שישראל הקדומים אכלו מעט מאוד בשר, בחגים או באירועים מיוחדים.^[14] אך אם אומנם הסירוס נאסר, ייתכן שהבשר היה מרכיב שכיח יותר בתפריט של ישראל. אפילו כך, שיעור זכרי הבהמה היה גבוה, וייתכן שחלק מהבהמות נמכרו לקהילות לא־ישראליות בארץ ישראל.

חקיקה אידיאליסטית

נוסף על כך, מסתבר שהמקרה שלפנינו הוא דוגמה לחקיקה אידיאליסטית, ואפשר שלא כל הציבור ציית לה.^[15] קשה להעלות על הדעת שעובדי המקדש ערכו ביקורת מקיפה של עדרי הבקר של ישראל כדי לאכוף את שמירת האיסור. מצפונו של האדם ולחץ מצד הקהילה היו הגורמים לשמירת הציווי; חלק מן העם שמרו אותו ואחרים לא.

התחמקות נוסח חז"ל

ייתכן שישראלים שחיו לפני הגלות מצאו – כמו צאצאיהם – דרכים שונות לעקוף את הציווי בלי לעבור עליו ממש. חשוב לזכור שאין איסור על שימוש בשור מסורס בארץ ישראל אלא רק על הסירוס עצמו. ההלכה בדורות מאוחרים יותר משקפת את המנהג לשמור את לשון האיסור ועם זאת להתחמק מנשיאה בעול השלכותיו. יהודי אינו רשאי לסרס את כלבו או לתיתו לגוי שיסרס את הכלב במקומו, אך הוא רשאי לקנות כלב מסורס.^[16]

בתלמוד הבבלי נזכרת דרך נוספת להתחמק מהשלכות האיסור (בבא מציעא צ ע"א–ע"ב):

תא שמע דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון.

בוא ושמע: ששלחו לו [חכמים] לאביו של שמואל: שוורים אלו שגונבים הארמים ומסרסים אותם, מה דינם? השיב להם: היות שנעשתה בהם ערמה, הַערימו עליהם [על הבעלים] כעונש ויימכרו [השוורים].

לפי דברים אלה, נראה שיהודים בעת העתיקה שכרו לעיתים את שירותיהם של גויים כדי ש"יגנבו" ויסרסו את שווריהם. בגלל רצונם לא לשאת במחיר הכלכלי הכבד הנובע מהצורך בשוורים מסורסים יקרים ומהאיסור לסרס את השוורים שבבעלותם, ניסו החקלאים לעקוף את האיסור תוך שמירה על לשון הציווי, אך התעלמו מרוחו.

הסיבות לאיסור על הסירוס

אם אומנם יש בויקרא כד:כד איסור לסרס בעלי חיים, מה מקום האיסור בעולמה של מחשבת ישראל? מדוע התורה ציוותה על כך? מפרשים שונים הציעו כמה סיבות אפשריות לכך.

הציווי לפרות ולרבות

בבראשית פרק ח אלוהים מצווה את חיות היבשה לרבות בארץ:

^{בראשית ח:יז} כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא [הַיְצֵא] אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ.

אפשר שויקרא כב:כד² הוא ביטוי משפטי של רעיון זה.

שימור מינים

ייתכן גם שהאיסור קשור לאיסור הכתוב בדברים כב:ו–ז להרוג ציפור עם צאצאיה. ספר החינוך, חיבור בן המאה השלוש עשרה מספרד הדן בתרי"ג מצוות, מסביר את מטרת המצווה (תקמ"ה):

לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים.

הימנעות מהתערבות בעולמו של אלוהים

הרב אליהו שוחט מציע שהאיסור לסרס נובע מהשאיפה להימנע מהתערבות ב"עולמו של אלוהים". הוא מסביר שהתורה מעוניינת שבעלי החיים יתרבו "למיניהם" וסולדת מהתערבות המינים זה בזה, כלומר מכלאיים (ויקרא יט:יט).^[17]

המפרש בן המאה השש עשרה דון יצחק אברבנאל מציע את שתי הסיבות שהוצגו למעלה כמניעים לאיסור לסרס בעלי חיים:

כדי שתמיד יישאר המין שהוא תכלית הטבע, ואין לשנות מעשי אלהים הטבעיים.

אמפתיה

שוחט מציע גם שאפשר שהציווי הוא ביטוי לחמלה כלפי בעלי החיים, רעיון העולה בקנה אחד עם היחס לבעלי החיים הבא לידי ביטוי במקומות נוספים במקרא. אין ספק שישראל חשו קרבה ואמפתיה לעדרי הצאן והבקר שלהם. "צאן" הוא המטאפורה הרווחת ביותר לישראל במקרא.^[18] ראו את משל כבשת הרש בשמואל ב פרק יב, המתאר את הקשר בן אדם וכבשתו כקשר בין הורה וילדו כמעט:^[19]

^{שמואל ב יב:ג} וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת.

הקשר בין ישראל ועדריהם

מה הייתה הסיבה לקשר הקרוב בין ישראל לחיות העדר? ראשית, העדרים סיפקו לישראל בשר, חלב, עור, צמר, חומר בערה (גללים), חברה ואולי אפילו חום בלילה. חשוב לציין שהבית הטיפוסי בישראל הקדומה היה בית בן ארבעה חדרים שבו החיות (להוציא את השוורים הלא מסורסים) שוכנו בקומה התחתונה ובעליהם שכנו בקומה השנייה.^[20]

נוסף על כך הייתה לישראל תפיסה לגבי המוצא המשותף של המין האנושי וממלכת החי, המשתקף בסיפורי הבריאה: לפי המסופר בבראשית א, הן חיות היבשה והן בני האדם נבראו ביום השישי.

ייתכן שהאיסור על סירוס בעלי חיים בויקרא כב נבע מתחושת קרבה זו של ישראל כלפי חיות המשק.^[21] ידוע שהגורל הקשה ביותר של גבר מישראל הוא העדר צאצאים, במקרה שמת ערירי או נענש בכרת,^[22] עונש המבטא את קטיעת השושלת. ישראל היו נחרדים ודאי עד לעומק נשמתם אילו התבקשו לסרס את עצמם או את בניהם. אפשר שאותו רגש ממש הוביל את המחוקק בויקרא כב לאסור את סירוס בעלי החיים.