האם יפתח אכן הרג את בתו?

הטיעונים נגד יפתח

לו היה יפתח נעצר על רצח בתו, היו עומדות לרשות התובע ראיות מסוימות, אף שרובן היו נסיבתיות. ראשית ישנו הנדר הנמהר והידוע לשמצה שנדר, כי אם ייתן ה' את בני עמון בידו, הוא יקדיש ויעלה לעולה את הראשון שיצא מדלת ביתו לקדם את פניו לשלום – אדם או בהמה (שופטים יא:ל–לא). ואכן, יפתח ניצח בקרב, אך לדאבונו הרב, מי שיצאה ראשונה לקראתו בתופים ובמחולות הייתה בתו.

הטקסט המקראי מסכם ביובש את סיפור המעשה ומוסר לקורא כי יפתח קיים את נדרו, אך אינו נכנס לפרטים נוספים בעניין מותה של בתו.

להגנתו עשוי היה יפתח לטעון כי בתו היא שהתעקשה שימלא את נדרו (שופטים יא:לו), ובכך להסיר מעצמו חלק מן האשמה. מותה עשוי אף להתפרש כמות קדושים, בדומה לנכונותו של שמשון למות למען אלוהיו ולמען עמו.

מבט אל מאחורי התקציר: נקודת המבט של המספר

הבעיה בתקציר זה – או בכל תמצית אחרת של הסיפור – היא שהרבה מן הפרטים שהמספר המקראי ראה לנכון לכלול, נשמטים ממנו. בפרטים אלו יש לנהוג בכובד ראש.^[1]

הסיפור בהקשרו

הסיפור נפתח בסופו של הפרק הקודם בספר שופטים. (תמיד חשוב לזכור כי מספרי הפרקים נוספו לראשונה לתנ"ך במאה ה-13, וכי הם אינם עולים בקנה אחד עם מסורת החלוקה היהודית של הטקסט). משופטים י:יז אנו למדים כי בני עמון צרים על גלעד. בתגובה, שרי גלעד מחליטים כי "האיש אשר יחל להלחם בבני עמון יהיה לראש לכל יושבי גלעד" (י:יח).^[2]

אנו מתוודעים אל יפתח בפרק יא כאל "גבור חיל", תואר רב חשיבות בלשון המקרא. לרוע מזלו של יפתח הוא היה בנה של אישה זונה. לאביו, גלעד, היו כמה בנים מאשתו, וכשבנים אלה גדלו, הם גרשו את יפתח כדי שלא יירש את ירושת אביו. יפתח נאלץ להימלט והתיישב ב"ארץ טוב". שם אסף סביבו פליטים כמוהו, "ריקים" בלשון המקרא, תואר שמשמעו ככל הנראה חסרי קרקע או מי שלא השתלבו בחברה.^[3]

יפתח מתמנה לשליט הגלעד

כאשר החלו פשיטותיהם של בני עמון להצר את צעדיהם של יושבי הגלעד, הזמינו זקני גלעד את יפתח, אשר שמו ככל הנראה הלך לפניו כלוחם, לשוב מארץ טוב ולהילחם עבורם. במשא ומתן שיובא להלן מתגלה מעט מכעסו של יפתח על היחס שקיבל בעבר, כמו גם מעט משאיפותיו האישיות:

^{שופטים יא:ו} וַיֹּאמְר֣וּ לְיִפְתָּ֔ח לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן:

^יא:ז וַיֹּ֤אמֶר יִפְתָּח֙ לְזִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד הֲלֹ֤א אַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אוֹתִ֔י וַתְּגָרְשׁ֖וּנִי מִבֵּ֣ית אָבִ֑י וּמַדּ֜וּעַ בָּאתֶ֤ם אֵלַי֙ עַ֔תָּה כַּאֲשֶׁ֖ר צַ֥ר לָכֶֽם:

^יא:ח וַיֹּאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל־יִפְתָּ֗ח לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ אֵלֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֣ עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד:

^יא:ט וַיֹּ֨אמֶר יִפְתָּ֜ח אֶל־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֗ד אִם־מְשִׁיבִ֨ים אַתֶּ֤ם אוֹתִי֙ לְהִלָּחֵם֙ בִּבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְנָתַ֧ן יְ־הֹוָ֛ה אוֹתָ֖ם לְפָנָ֑י אָנֹכִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לְרֹֽאשׁ:

^יא:י וַיֹּאמְר֥וּ זִקְנֵֽי־גִלְעָ֖ד אֶל־יִפְתָּ֑ח יְ־הֹוָ֗ה יִהְיֶ֤ה שֹׁמֵ֙עַ֙ בֵּֽינוֹתֵ֔ינוּ אִם־לֹ֥א כִדְבָרְךָ֖ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה:

ככל הנראה ידע יפתח על החלטתם של שרי גלעד לפיה מי שיהיה הראשון להילחם בבני עמון יהיה "ראש" לכל יושבי גלעד. לכן כאשר הציעו לו זקני גלעד את תפקיד הקצין, תפקיד צבאי ותו לא, סרב לקבלו. זקני גלעד הבינו כי הוא מבקש לזכות במשרה הרמה יותר, ראש לכל יושבי הגלעד, ומיהרו להציע לו אותה.

עבור יפתח בעל הייחוס המפוקפק, קבלת התואר "ראש" תאפשר לו לשוב ולתפוס את מקומו כדמות חשובה בחברה, למרות מוצאו. מכך אפשר ללמוד מה היה מוטל על כף המאזניים עבורו בעת שניהל משא ומתן, וכן להבין את הניסיון שלו להבטיח את נצחונו באמצעות הנדר.

עד כמה מפורש היה נדרו של יפתח?

נדרו של יפתח מפורט עד כדי תמיהה, ובכך הוא יוצא דופן בין הנדרים במקרא. נדר שנודרו מבטיח להעלות קורבן תודה הוא נוהג מוכר בעולם המקרא, והוא כולל גם מנגנון פולחני לקיומו. אולם במקרה זה, מי יודע מי או מה יצא לקראתו לברכו לשלום? כפי שהעירו חז"ל, מה היה קורה לו יצאה חיה טמאה שאין להקריבה לקורבן?^[4]

ובכל זאת, הניסוח המדויק של הנדר מלווה בעמימות מסוימת.

^{שופטים יא:ל} וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַי־הֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי:^יא:לא וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַֽי־הֹוָ֔ה וְהַעֲלִיתִ֖הוּ עוֹלָֽה:

הנדר מורכב משני חלקים:

• היוצא ראשון מפתח הבית יהיה של אלוהים,
• יפתח יעלה אותו או אותה לעולה.

הגמישות הלשונית של וי"ו החיבור המקשרת בין שני החלקים הללו מאפשרת לפרשה כ-וי"ו של תוספת, כך ש"[ו]היה לה'" מכוון לקרבן העולה הנזכר במילים הבאות. אולם אפשר גם לפרש וי"ו זו במשמעות של "או", כך שמי שיצא מפתח הבית יוקדש לאל, וכן, אם יהיה ראוי למטרה זו, יעלה לעולה. פרשנות זו עלולה להצטייר כהצטדקות שלאחר מעשה שמטרתה לאפשר ליפתח מרחב פעולה מסוים, אולם העמימות קיימת כבר בטקסט עצמו.

בקשתה של בת יפתח

בת יפתח היא שיצאה לקבל את פניו, ובה היה עליו לקיים את נדרו. היא קיבלה עליה את הגזרה, אולם ביקשה מאביה בקשה מפתיעה בטרם יעשה זאת.בת יפתח אמרה לאביה:

^{שופטים יא:לז} יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי.

יפתח הסכים, והיא ורעותיה יצאו לבכות על בתוליה בהרים.

כיצד יתכן שיפתח לא העלה את בתו לעולה

בתו של יפתח חזרה לאביה לאחר חודשיים ימים, והוא עשה לה "את נדרו אשר נדר". האם מכך עולה שהקריב אותה לקרבן? שני מרכיבים בסיפור מביאים אותי למסקנה שהוא לא עשה זאת.

1. מנהגן של בנות ישראל לבכות לבת יפתח בכל שנה

הפסוקים הבאים מספרים כי "וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל" (יא:לט), והדעת נותנת כי משמעו של חוק זה מצוי במשפט הבא, המספר כיצד בכל שנה היו בנות ישראל הולכות "לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה." (יא:מ). גם בפסוקים אלו רב הנסתר על הגלוי וכל תרגום שלהם בהכרח יהיה פרשנות לא שלמה.^[5]

מרבית החוקרים סבורים כי כוונת הפסוקים לטקסי אבל פולחניים מסוג זה או אחר על גורלה של בת יפתח, ומתרגמים את אות השימוש למ"ד, הבאה לפני המילים "בת יפתח", במשמעות "על". אולם באותה מידה יכולה למ"ד השימוש הזו להתפרש כפנייה, כלומר, הפניית דברים אל בת יפתח והשתתפות בצערה, ומכאן עולה שהייתה בין החיים. אם אכן כך הדבר, הרי ש"וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ" אין פירושו בהכרח העלאת בת יפתח לעולה.

הוא הדין בתקופת קיומו של המנהג, הנקובה במילים "מימים ימימה" (יא:מ). ביטוי זה, כשהוא נועד לתאר "חוק", עשוי להתפרש כ"עד סוף כל הדורות" (שמות יג:י). אולם אותו ביטוי משמש גם בתיאור ביקורה של חנה בשילה, ומכך אנו למדים כי הכוונה היא למאורע השב ונשנה במשך ימי חייו של אדם מסוים (שמואל א א:ג, ב:יט).

אם אכן כוונתו של פסוק זה היא כי בנות ישראל עלו אל בת יפתח בכל שנה, נקל להבין מדוע מנהג האבל על בת יפתח, הנראה כטקס שנתי ממוסד, אינו נזכר אף לא פעם אחת נוספת במקרא. מכאן עולה כי המנהג היה מנהג של קבע רק בימי חייה של בת יפתח; במילים אחרות, הוא משתייך לסיפורים העוסקים ביפתח ומתועדים כאן, אך לא ידוע לנו האם התקבע המנהג והשתלב בלוח החגים והמועדים של עם ישראל.

2. ההדגשה החריגה של הבתולים

מיד לאחר הפסוקים המספרים לנו כי יפתח קיים את נדרו, אנו למדים כי בתו "לא ידעה איש". אם היא אינה עוד בין החיים, הרי שאין לנו כל צורך במידע זה, ולפיכך יש להניח שהוא נוגע לסוגיה רחבה יותר בסיפור.

הנחה זו מתחזקת עוד יותר לאור המקום המרכזי שהטקסט מעניק לסוגיית הבתולים.

1. בת יפתח מבקשת שיותר לה ולרעותיה לבכות על בתוליה (ולא על מותה) שניים חודשים.
2. היא מקבלת את מבוקשה, והיא ורעותיה אכן בוכות על בתוליה (ולא על מותה) שניים חודשים.
3. לאחר שאביה קיים את נדרו, נאמר לנו שבת יפתח לא ידעה איש (מעט מוזר לציין זאת לאחר שדנים בהקרבת בתולה).

מדוע בוחר הטקסט להדגיש את עובדת בתוליה של בת יפתח ולא את מותה? אני סבור כי יש בכך כדי ללמד שבת יפתח לא הועלתה לעולה ממש, כי אם נותרה בתולה כל ימיה.^[6]

בתו היחידה של יפתח

מהי משמעותה של התרחשות זו? מדוע כה חשוב לטקסט לספר לנו שבת יפתח נותרה בתולה, מה עלה לבסוף בגורלה ומהו הלקח של הסיפור?

הטרגדיה שבנדרו של יפתח מנקודת מבטו

זעזועו של יפתח מדגיש את החשיבות האדירה של ניצחון בקרב שהיתה מונחת על כף המאזניים מבחינתו. מילותיו הראשונות, שבהן הוא חוזר פעמיים על השורש כר"ע – " הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי " – מרמזות שאינו מוטרד במיוחד מגורלה האפשרי של בתו. במקום זאת, תקוותיו שלו הן שהוכרעו, וייתכן שכאן מהדהד רצונו להיעשות לראש, משום שראשו שלו מורכן עכשיו, פשוטו כמשמעו.

מיד לאחר מכן יפתח נפנה לתלות את האשמה בבתו, והוא מתאר אותה כמי ש"הייתה בעוכריו", ממש כשם שאחאב ואליהו עתידים להאשים זה את זה (מלכים א יח:יז–יח). אך נצחונו מבטיח לו את תפקיד הראש; מה עוד 'עכרה' הופעתה של בת יפתח, מלבד האהבה המתבקשת של יפתח לבתו?

ייתכן כי התשובה נרמזת לנו בדברים שאומר הטקסט על בת יפתח בשעה שהוא מציג אותה לראשונה. היא הייתה בתו היחידה של יפתח, "וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת" (שופטים יא:לד).^[7] אובדן בתו זו משמעו קיצה של השושלת המשפחתית של יפתח וחיסול כל הסיכויים לצאצאים עתידיים.^[8]

יפתח, בן לאשה שמקומה היה מחוץ למסגרת המשפחה, לא יוכל עוד להוריש את מעמדו המתוקן לדור הבא. תוצאת נדרו, בכל דרך בה ייצא אל הפועל, תגזול ממנו את עתידו.^[9]

הטרגדיה שבנדרו של יפתח מנקודת מבטה של בתו

דברי המקרא על יציאתה של בת יפתח עם רעותיה להרים לבכות על בתוליה, והמנהג שהתקבע בעקבות כך, מלמדים כי ייתכן שבת יפתח סברה באמת ובתמים שהוקדשה לאל כדברי מילות הנדר הראשונות, ולפיכך קיבלה על עצמה גורל שונה מגורלן של יתר הנשים, כלומר, חיי פרישות.

בת יפתח הקריבה את הדבר החשוב ביותר, את מה שעומד במרכז חייהן של נשים בעולם המקראי – ההכרח ללדת ילדים.^[10]

יתכן שוויתור זה הוא גרסה מחמירה של מסורת הנזירות כפי שזו מובאת בספר במדבר ו:א–כא, ולפיה איש או אישה יכולים לנדור נדר נזירות למשך תקופה מוגדרת. פעם בשנה הייתה בת יפתח מקבלת את רעותיה שבאו "לְתַנּוֹת" לה במקום התבודדותה.

סיכום

יפתח הוא דמות טראגית. הוא בעל ייחוס מפוקפק, ומשום כך משתוקק להשיב לעצמו את מעמדו בחברה. ואולם, סיפורו מסתיים כאשר אין לו כל אפשרות להוריש את מעמדו המשופר לזרעו, היות שנדר נדר אשר כפה על בתו חיי פרישות לעד, כאישה שהיא קודש לה'.

סיפורה של בת יפתח הוא דו-משמעי. ניכר שהכורח לוותר על עתידה כאם מצער אותה. היא בוכה על כך חודשיים ימים עם רעותיה, וכל נשות ישראל בוכות גם הן ארבעה ימים בכל שנה עד יום מותה. אולם בת יפתח היא גם סמל לניסיון יוצא דופן ליצור רוחניות נשית, "וְהָיָה לַי־הוָה" כדברי יפתח בנדרו. זאת ועוד, כאשר נדמה שאביה מהסס האם לקיים את הנדר שנדר, היא מקבלת עליה את האחריות לגורלה ומעודדת אותו לעשות את אשר נדר. ככזו, אולי אין לראות בה רק מושא לרחמים, אלא גם דמות ראויה להערצה.