מדוע ניתן לבטל נדרים של נשים?

על משמעות הנדר

פרשת מטות פותחת בחוקי הנדרים. נדר פירושו "הבטחה טקסית הנושאת עימה תנאים, יחסי גומלין והשלכות", ומשמשת "אמצעי ליצירה או לחיזוק של מערכת יחסים עם האלוהי".^[1] שימוש בנדרים היה נוהג מרכזי ועתיק בחיי הדת בישראל.

דוגמאות לנדרים במקרא

אחד מן המאפיינים הסגנוניים של נדרי המקרא הוא התבנית של "אם... אז...". אפשר למצוא אותה למשל בסיפורים הבאים:

יעקב בבית אל

^{בראשית כח:כ} וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. ^כח:כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה י־הוָה לִי לֵאלֹהִים. ^כח:כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

המלחמה עם ערד

^{במדבר כא:ב} וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽי־הוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם:

בת יפתח

^{שופטים יא:ל} וַיִּדַּ֙ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַי־הוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי׃ ^יא:לא וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֙ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַֽי־הוָ֔ה וְהַעֲלִיתִ֖הוּ עוֹלָֽה׃

הנדר של יפתח

הדוגמא השלישית חשובה במיוחד. כאשר יפתח חוזר הביתה מן הקרב בתו יוצאת לקראתו לקבל את פניו:

^{שופטים יא:לד} וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת.

או אז הוא מסביר לה שהוא כבול בנדר:

^יא:לה וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל י־הוָה וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב׃

בתגובתה מדגישה בת יפתח את יחסי הגומלין העומדים ביסודו של הנדר – י־הוה נתן את חלקו בהסכם ועל כן יפתח מחויב לתת את חלקו שלו. התשובה הזו משקפת סביבה חברתית ותרבותית שבה נדרים ושבועות נתפסים כדבר מחייב ללא פשרות:

^יא:לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל י־הוָה עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ י־הוָה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן׃

אדם המבטא בשפתיו נדר או שבועה מחויב בהם ללא שום הקלות, גם אם חיי הילד שלו מוטלים על כף המאזניים.^[2] תפיסה דומה משתקפת גם בסיפור חנה.

הנדר של חנה

בשמואל א א:יא, חנה נודרת לי־הוה ומתחייבת כי אם יברך אותה בבן תקדיש אותו לי־הוה. בעלה של חנה, אלקנה, לא נמצא בסביבת חנה כשהיא נודרת את נדרה. למעשה היא עושה זאת כל כך בשקט עד שעלי הכהן, שכן מצוי בקרבתה, לא מבין שמדובר בתפילה נלהבת וחושב את חנה לשיכורה ממלמלת.

חנה נכנסת להריון ויולדת בן. זמן מה אחר כך, כשאלקנה עומד לצאת חזרה למשכן בשילה, חנה מספרת לו שאין בכוונתה להביא את הילד אל הזבח השנתי עד אשר "ייגמל הנער", שכן ברגע שתביא אותו לפני י־הוה, "וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם" (שם כב). לא ברור אם זו הפעם הראשונה שאלקנה שומע על נדרה של חנה, אך על כל פנים הוא משיב בפשטות במילים "עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ" (שם כג), ביטוי מקראי נפוץ המופיע למשל בדברי אברהם לשרה על הגר (בראשית טז:ו). הסיפור הזה מלמד שנשים בישראל הקדום היו יכולות לנדור נדרים ולקיימם.

נדרי נשים לעומת נדרי גברים בספר במדבר

אף שסיפוריהם של יפתח וחנה מורים על שוויון מגדרי בענייני נדרים, מן הפרשייה הפותחת של פרשת מטות מצטיירת תמונה שונה (במדבר ל:ב–טז). הפרשה מתחילה בפסוק אחד על נדרי גברים (פסוק ג), אשר הדינים לגביהם הם חד משמעיים, ומדגישים בצורה ברורה את טבעם המחייב ונטול הפשרות של הנדר או השבועה:

^{במדבר ל:ג} אִישׁ כִּֽי יִדֹּר נֶדֶר לַי־הוָ֗ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

הביטוי "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" מופיע גם בדבריה של בת יפתח. הביטוי הזה נועד להדגיש את המחויבות המוחלטת לקיים נדר או שבועה שנעשו לי־הוה ואת האיסור לעבור עליהם, יהיו ההשלכות אשר יהיו.

עם זאת, התיאור הפשוט הזה עומד בניגוד חריף לדיני נדרי הנשים, שבהן עוסקים יתר פסוקי הפרשייה (14 פסוקים). הפסוקים הללו מתארים את הנסיבות שבהן נשים יתחייבו או לא יתחייבו בנדרים ובשבועות שביטאו. נדרים של נשים התלויות באדם אחר – קטינות (פסוקים ד–ט) או נשים נשואות (יא–טז) – ניתנים להתרה על ידי אותו אדם שבו הן תלויות (האב או הבעל), ואילו רק נדר של נשים עצמאיות – כלומר גרושות ואלמנות – מחייב כבר מהרגע הראשון.

מן הפסוק המסכם את הפרשייה הזו אנו מבינים מעל כל ספק כי נושא הפרשייה הזו אינו נדרים בכלל – כי אם נדרי נשים:

^{במדבר ל:יז} אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה י־הוָה֙ אֶת מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ:

בפנינו אם כן ניצבת שאלה חשובה על יחסי המעמדות שבין הגברים והנשים בישראל הקדום: מדוע נדריה של אישה כפופים לאביה או לבעלה?^[3]

אלו נשים שאין להם רכוש

ברוך לוין קורא את במדבר ל במשקפיים כלכליות:

נראה כי תכליתו של פרק ל הייתה להגביל את הזכות המסורתית של אישה לבצע התחייבויות מילוליות שמערבות בתוכן עלות כספית או ערך כלכלי.^[4]

במילים אחרות, אישה המתגוררת בבית אביה או בבית בעלה ומקדישה משהו לי־הוה מתחייבת במשהו שלא באמת שייך לה, דבר שבעצם אין לה רשות לתת. על כן לגבר שהאישה הזו "בחסותו" נתונות שתי אפשרויות: להסכים לנדר ובזאת להתחייב באחריות לקיום הנדר או להפר את הנדר "ביום שומעו" ולהציל את האישה מן העונש הצפוי לאדם שנודר נדר ולא מקיים אותו.

הסבר התלות הכלכלית אינו מספק

אף כי לטענה של לוין – הנשענת על ההנחה שלנשים נשואות או לנשים בבית אביהן לא היה רכוש משל עצמן – יש כוח שכנוע מסוים, אין בכוחה להסביר את כל דיני הפרשייה. ראייה אחת לכך היא שהפרשייה עוסקת שוב ושוב בנדרים שהאישה נדרה על מנת "לאסר אסר על נפשה", במשמע של נדרים מכל סוג ולאו דווקא כאלה הקשורים ברכוש. למעשה פסוק יד עוסק במפורש באיסורים שאישה משיתה על גופה:

^{במדבר ל:יד} כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ.

כלומר גם אם לדוגמא הנדר של האישה היה יום צום, אביה או בעלה רשאים לבטל את הנדר. אין לכך שום קשר לזכויותיה הכלכליות של האישה. יתר על כן, אם המניע המרכזי של הפרשייה היה המניע הכלכלי היא הייתה צריכה לכלול גם סעיף המאפשר לאב להפר את נדרי בנו הקטין, שהרי בדיוק כמו הנשים המתוארות בפרק גם הקטין אינו הבעלים של הרכוש המשמש אותו. מכאן כי אין השיקול הכלכלי לבדו יכול להסביר את הדינים הללו.

נשים עם עוצמה פיננסית

מלבד זאת, מכמה מקורות מן הנביאים והכתובים עולה כי נשים בישראל הקדום יכולות היו להחזיק רכוש משלהן.^[5] מהדוגמא של אביגיל (שמואל א פרק כה) אנו למדים כי במקרים מסוימים בעלת הבית יכולה הייתה לקנות או לחלק מצרכים וטובין על דעת עצמה. אשת החיל המפורסמת ממשלי פרק לא "זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ" (שם טז) וגם "טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ" (שם יח). המקורות הללו מקשים עוד יותר על הטענה של לוין שהשיקול היחיד המנחה את הפרשייה הוא השיקול הכלכלי.

מקריאה מעמיקה של במדבר ל עולה כי בתוך משק בית אחד מתקיימים במקביל כמה רבדים של סמכות, אחריות וכוח.

מעמדה של האלמנה

הרשות של הגבר "האחראי" לבטל נדריה של אישה לא נחלקה לו מפני סמכות כלשהי מצד עצמו אלא מפני שהוא הנציג הראשי של משק הבית. הטעם הזה מסביר את מעמדן הייחודי של הגרושה והאלמנה:

^{במדבר ל:י} וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ׃

הפסוק הזה לא מציין היכן האלמנה או הגרושה מתגורתת; יכול להיות שהיא גרה עם אביה או עם בנה הבכור (תמר למשל היא אלמנה שגרה בבית אביה, בראשית לח:יא). ואכן בויקרא כב:יג מוזכרת בת כהן שהתאלמנה או התגרשה וחזרה לגור בבית אביה.^[6]

רווקה לעומת אלמנה וגרושה: עניין של סטטוס ולא של תמיכה כלכלית

מכאן כי בין אם אביה תומך בה כלכלית ובין אם לאו, האלמנה או הגרושה מחויבת לקיים את נדריה ואין בידי אביה הכוח להפר אותם. רק רווקה המתגוררת אצל אביה בנעוריה (פסוק ד) כפופה למוצא פיו. העובדה שפסוק ד עושה הכל כדי שנבין שהדין חל רק על אישה החיה בבית אביה בצעירותה עשויה ללמדנו שלאישה רווקה שהתגוררה בבית אביה הייתה עצמאות מוחלטת בענייני נדרים ושבועות.

כמו כן כאשר אישה התחתנה ואז חזרה לרווקותה היא לא נחשבה יותר ככפופה למשק הבית של אביה אלא ליחידה עצמאית, בלי קשר לשאלה אם היא נשענה עליו מבחינה כלכלית (תופעה שקרוב לוודאי לא הייתה נדירה).

אם כך אנו רואים כי מעמד של בוגרת עצמאית הוא לא סתם עניין של כלכלה או מגדר ואפילו לא שילוב של השניים. אלא הוא מבטא היררכיה חברתית ותשובה מוגדרת לשאלה מתי אישה נחשבת לנטולת עצמאות (כלומר נשים צעירות רווקות בבית אביהן ונשים נשואות) ומתי היא בגדר יחידה עצמאית (כלומר אלמנות וגרושות, לא משנה היכן הן מתגוררות).

הפן הציבורי של הנדר

פרט יוצא דופן בתחילת הפרשייה שלנו עשוי לרמוז על הסיבה לקיומה של האפשרות להפר נדרים של נשים מסוג מסוים. דיני הנדרים והשבועות (במדבר ל) נפתחים בניסוח חריג – "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". זהו שוני ניכר מן הניסוח הרווח של פנייה "אל בני ישראל".^[7] מדוע?

רמב"ן (1194–1270) משיב על השאלה הזו בהשערה שהפרשייה הזו הוסתרה במכוון מהמון העם מפני החשש "שינהגו קלות ראש בנדרים".^[8] אני לעומת זאת רוצה להציע שהדבר קשור בהיבט החברתי המורכב שבנדר, היבט המשלב בתוכו עניינים ציבוריים, פרטיים וריטואליים. מצד אחד בכל נדר יש פן ציבורי, בין השאר תשלום כספי או הקרבת קורבן על מזבח העולה במשכן/במקדש. מן הצד השני, הנדר עצמו לא חייב להיות קשור בפולחן המקדש ולקיום שלו במקדש לא נדרשת מעורבות של כהן.

ראשי המטות: אנשי ציבור שאינם כהנים

ברוב המקרים עניינים ציבוריים (ובתוכם מצוות)^[9] נפתחים בפנייה "אל בני ישראל" כיחידה אורגנית, ואילו עניינים דתיים הקשורים בכהנים ובמקדש מנוסחים בפנייה אל הכהנים.^[10] אף כי נדר הוא דבר שאפשר ליצור במרחב פרטי, הגמול על הנדר היה מעשה ציבורי שכלל בתוכו תרומה פומבית כלשהי – קורבן או הקדש – לי־הוה. חנה למשל נדרה את נדרה בתוך תפילה אישית ופרטית, אולם הגמול על הנדר לווה בקורבנות שנעשו על ידי הכהנים בשילה (שמואל א א:כד והלאה). בדומה לכך, גם נדר הנזירות המוזכר בבמדבר ו, מסתיים בריטואל ציבורי באוהל מועד אף שמתואר כיוזמה פרטית של אדם יחיד (במדבר ו:יג–טז).

תשלום הגמול והקורבן הציבורי התבצעו ככל הנראה על ידי או בעזרת הגבר שעמד בראש משק הבית, במקרה של חנה – אלקנה (שמואל א א:כה). ייתכן שהפרשייה הזו רואה בראשי השבטים נקודת ממשק בין ההוויה האישית של השבט ומשק הבית, ובין ההוויה הציבורית.

פטריארכיה מוגבלת

דיני הנדרים והשבועות משקפים את המורכבות של מעמד האישה בישראל הקדום ומעלים על פני השטח כמה כשלים בתפיסה הרואה בישראל הקדום חברה פטריארכלית לחלוטין.^[11] אף כי אפשר לראות בה חברה המבכרת גברים, המקרא לא סובר שכלל המין הגברי שולט על כלל המין הנשי. אף שדיני הנדר והשבועה של החוק הכהני קובעים כי רווקה צעירה בבית אביה או אישה נשואה עומדת בכפיפות לאביה או לבעלה, הם גם מראים שנשים מסוימות – אלמנות וגרושות – הן גורם עצמאי ובלתי תלוי.

סיפורה של חנה מנותק מן החוק הכהני וייתכן שהוא מציג אישה נשואה הפועלת בלא תלות כלשהי בבעלה. החוק הכהני המזכיר במפורש את יכולתה של אישה להפוך לנזירה (במדבר ו:ב), מבטא גם הוא חירות נשית.^[12]

לבסוף עצם העיסוק בנדרי נשים בפרשת מטות באורך של 14 פסוקים מראה שגם לנשים ללא מעמד עצמאי ניתנה האפשרות להשית על עצמן שבועות ונדרים ולהשתתף בהיבט דתי החשוב הזה בחברה הישראלית הקדומה. החוק שלפנינו לא אוסר על נשים לנדור או מכריז שכל נדר של אישה בטל מעיקרו – הוא מעניק לנשים דרך להשתתף בנוהג החשוב הזה ומאפשר לנשים לכונן מערכת יחסים אישית וישירה עם אלוהיהן.