השוואת פרשיות הקללה

כמעט ואין יום שעובר מבלי שאני נעזר ביצירת המופת של יעקב מילגרום, הלא היא פירושו של ספר ויקרא. מילגרום עצמו לימד אותי לראשונה על ספרות המקור הכהני בקורס שעשיתי על ספר במדבר ב־1978 באוניברסיטה העברית. כפי שעשה הרב ייץ גרינברג במאמרו "לפגוש את אתגרי ביקורת המקרא באמצעות ספר ויקרא", גם אני רוצה להכיר טובה על פועלו החשוב של מילגרום. חלקים גדולים ממה שאתם עתידים לקרוא כעת מבוססים על הבחנותיו.^[1]

התוכחות הגדולות

בתורה יש שתי פרשות ארוכות של קללות: האחת בסוף ויקרא, בפרק כו,^[2] והשנייה בסוף דברים, בפרק יח.^[3] שתיהן מתחילות בברכות קצרות, ומיד אחריהן מגיעה רשימה ארוכה הרבה יותר של קללות. חלקים אלו מכונים בלשון המסורתית "תוכחות" - מונח שכמעט ואינו מופיע במקרא, ולמרבה הפלא אף לא פעם אחת בויקרא כו או בדברים כח. המנהג הוא לקרוא את הפרשיות האלה במהירות ובשקט – חלומם של כל בר או בת מצווה! אך ברוב המקרים, בתוך השקט והחיפזון של הקריאה הזו, המבנה והמשמעות שלהן הולכים לאיבוד.

התועלת שבהשוואה

בכוחן של השוואות ללמד אותנו המון. לעיתים קרובות אנו מתקשים להבין דבר מתוך עולם המונחים שלו עצמו, ואילו ברגע שאנו משווים אותו למשהו שדומה לו, בגלוי או ברמז, המשמעות שלו מתבהרת. ההשוואה בין שתי התוכחות מבליטה את ההבדלים העמוקים שביניהן, וההבדלים כה גדולים עד שכבר לא סביר. ההשוואה הזו היא מקרה מבחן חשוב המדגים את התועלת שבקריאת התורה כטקסט מרובד שנכתב לאורך זמן על ידי אנשים או קבוצות שונות. השוואה זו גם מביאה אל תשומת לבנו כמה מההבדלים המשמעותיים בין שני הזרמים העתיקים הגדולים של המסורת: האסכולה הכהנית, המיוצגת כאן על ידי ספר ויקרא,^[4] והאסכולה הדויטרונומיסטית, המיוצגת על ידי ספר דברים.

"ואם לא תשמעו לי": ויקרא לעומת דברים

אל יטעה הקורא במילות הפתיחות הדומות של הפרשיות, "ואם לא תשמעו" ובעוד כמה מונחים משותפים ויחשוב שהטקסטים הללו דומים. ספר דברים עומד על כך שהפרות ברית חמורות יובילו לשחרורן של "כָּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה" בבת אחת, ואילו הפרשיה בויקרא בנויה בסדר הולך ומחמיר של קללות.

כפי שציין מילגרום, הקללות של ויקרא מופיעות בסדר מדורג, הן מתחלקות לחמש קבוצות שונות עם מילות קישור ברורות ביניהן כאשר כל מערכת עונשים קשה יותר מזו שלפניה.^[5] למבנה המחומש הזה, חמש קבוצות של קללות המקבילות לחמש קבוצות של ברכות המופיעות קודם לכן, בתחילת הפרק, אין מקבילה בספר דברים. הקללות בספר ויקרא בנויות גם סביב המספר שבע, מאפיין שבמקרא מרמז לרוב על שלמות. המקרא עצמו מדגיש את חשיבות המבנה המספרי הזה – המספר שבע עצמו חוזר במפורש כמה פעמים (ראו פסוקים יח, כא, כד, כח), ומילות מפתח מסוימות כגון "אכל" ו"קרי"^[6] אף הן מופיעות שבע פעמים. בספר דברים אין מבנה מקביל.

מבנה הקללות בספר ויקרא גם רומז שאלוהים יפעל מידה כנגד מידה כלפי ישראל. רעיון זה, שבא לידי ביטוי מפורש בויקרא כו:טז, "אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם", אינו מאפיין טיפוסי של דברים כח.^[7] אמנם עונש של מידה כנגד מידה (מונח פוסט-מקראי) נזכר לעתים קרובות במקרא, אך הוא נפוץ במיוחד בפרשית התוכחה בספר ויקרא, ואכן מאפיין את קובץ הקדושה H.

התיאור האנתרופומורפי של אלוהים ב־P ו־H

גם האל המעניש של ויקרא והאל המעניש של דברים מתוארים אחרת. האלוהים של ויקרא הוא אנתרופומורפי, ואילו ספר דברים מתאר אלוהות לא אנתרופומורפית המביאה עונש על ישראל.^[8] בויקרא כו, למשל, אלוהים מפנה את פניו נגד ישראל, וְנָתַתִּ֤י פָּנַי֙ בָּכֶ֔ם (פסוק ז), הולך איתם, והָלַכְתִּ֧י (פסוק כד), ובסופו של דבר מחליט שלא להריח את המנחות שלהם, וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם (פסוק לא). הסגנון הזה אופייני למקורות P ו־H, אבל לא ל־D. כבר בסיפור בראשית של המקור הכהני (בראשית א:כז) האנושות נבראת בצלמו של אלוהים.

הסיבה לגלות

אף שהגלות היא אחד מעונשי השיא גם בויקרא כו וגם בדברים כח, הסיבה לגלות הזו שונה מאוד. בספר דברים הגלות היא חלק מהעונש הכללי על החטאים, ואילו ויקרא, בחלקו, מסביר את הצורך בגלות במונחים אלה:

^{ויקרא כו:לד} אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃ ^כו:לה כָּל יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃

במילים אחרות, לפי H הארץ פועלת כסוג של ספוג שקולט לתוכו את החטא הרלוונטי אליה – הפרה של חוקי השנה השביעית, היא השנה שמכונה קודם לכן בויקרא כה:א-ז שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙.^[9] באופן מפתיע החטא אינו מתכפר על-ידי תשובה.^[10] הארץ מוכרחת לשבות בשלווה מספיק זמן עד ש"תדביק את הפער" של שנות השבתון שלא שבתה בהן (השוו עם דברי הימים ב לו:כא).

ספר דברים, בתחילת פרק טו, מכיר גם הוא את שנת השבתון הזו, אולם הוא קורא לה בשם אחר – שְׁמִטָּֽה, ועוסק בה רק במונחים של "שמיטת כספים" ולא של "שמיטת קרקע". לפיכך, התיאור של ויקרא כו:לד-לה זר לחלוטין לספר דברים, והוא לעומתו מציע סיבה שונה מאוד לגלות, בלי שום קשר לשנות השבתון שלא נשמרו (דברים כח:לה):

כִּי לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ בְּקוֹל֙ יְ־הוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃

האם הברית נצחית?

הברית בין ישראל לאלוהיו היא עניין יסודי הן בספר דברים והן בספר ויקרא,^[11] והברכות והקללות בויקרא כו ובדברים כח מוצגות כולן כגמול או כעונש מאת ה' על שמירה או הפרה של ברית זו. אך כשם שהתוכן של שתי הבריתות הללו אינו זהה, והמבנה שלהן שונה, העונשים על הפרת הברית שונים זה מזה מאוד. ספר דברים מסתיים בצורה מאוד פסימית:

^{דברים כח:סח} וֶֽהֱשִֽׁיבְךָ֨ יְ־הוָ֥ה ׀ מִצְרַיִם֮ בָּאֳנִיּוֹת֒ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּֽי לְךָ֔ לֹא תֹסִ֥יף ע֖וֹד לִרְאֹתָ֑הּ וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹיְבֶ֛יךָ לַעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה׃

פסוק זה מתאים למנגינה הכללית של פרק כח – החוזה לא רק את גלות ישראל מארצם, אלא את השמדתם המוחלטת בעזרת השורש "שמד" החוזר ושב, כאילו כדי להדגיש שישראל באמת יחוסל ויכוּלה לגמרי:

^{דברים כח:כ} יְשַׁלַּ֣ח יְ־הוָ֣ה ׀ בְּ֠ךָ אֶת הַמְּאֵרָ֤ה אֶת הַמְּהוּמָה֙ וְאֶת הַמִּגְעֶ֔רֶת בְּכָל מִשְׁלַ֥ח יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֑ה עַ֣ד הִשָּֽׁמֶדְךָ֤ וְעַד אֲבָדְךָ֙ מַהֵ֔ר מִפְּנֵ֛י רֹ֥עַ מַֽעֲלָלֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר עֲזַבְתָּֽנִי׃

^{דברים כח:כד} ‎ יִתֵּ֧ן יְ־הוָ֛ה אֶת מְטַ֥ר אַרְצְךָ֖ אָבָ֣ק וְעָפָ֑ר מִן הַשָּׁמַ֙יִם֙ יֵרֵ֣ד עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּׁמְדָֽךְ׃

^{דברים כח:מה} ‎וּבָ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל הַקְּלָל֣וֹת הָאֵ֗לֶּה וּרְדָפ֙וּךָ֙ וְהִשִּׂיג֔וּךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָ֑ךְ כִּי לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ בְּקוֹל֙ יְ־הוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃

^{דברים כח:מח} וְעָבַדְתָּ֣ אֶת אֹיְבֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר יְשַׁלְּחֶ֤נּוּ יְ־הוָה֙ בָּ֔ךְ בְּרָעָ֧ב וּבְצָמָ֛א וּבְעֵירֹ֖ם וּבְחֹ֣סֶר כֹּ֑ל וְנָתַ֞ן עֹ֤ל בַּרְזֶל֙ עַל צַוָּארֶ֔ךָ עַ֥ד הִשְׁמִיד֖וֹ אֹתָֽךְ׃

^{דברים כח:נא} וְ֠אָכַל פְּרִ֨י בְהֶמְתְּךָ֥ וּפְרִֽי אַדְמָתְךָ֮ עַ֣ד הִשָּֽׁמְדָךְ֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא יַשְׁאִ֜יר לְךָ֗ דָּגָן֙ תִּיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֔ר שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֑ךָ עַ֥ד הַאֲבִיד֖וֹ אֹתָֽךְ׃

^{דברים כח:סא} גַּ֤ם כָּל חֳלִי֙ וְכָל מַכָּ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹ֣א כָת֔וּב בְּסֵ֖פֶר הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֑את יַעְלֵ֤ם יְ־הוָה֙ עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּׁמְדָֽךְ׃

^{דברים כח:סג}‏ וְ֠הָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂ֨שׂ יְ־הוָ֜ה עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֮ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ יְ־הוָה֙ עֲלֵיכֶ֔ם לְהַאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר אַתָּ֥ה בָא שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃

בויקרא כו לעומת זאת המושג "שמד" לא מופיע פעם אחת ביחס לישראל, ועל כן הפרשיות בדברים ובויקרא משקפות שתי תפיסות השונות במהותן בדבר הברית שבין אלוהים וישראל.^[12] דברים כח מסוגל לדמיין את אובדנם של ישראל או לכל הפחות את ישראל הגולה מארצו, מתפזר בין העמים ונמוג לאיטו עד כלייה.^[13] לעומת זאת, פרשיית התוכחה בספר ויקרא טוענת בתוקף שה' יזכור את הבטחת האבות, שהארץ הריקה תתנקה מהחטא של הפרת "שנת השבתון", ושגם בגלות ה' יזכור את ישראל – לא ישמידם ולא יבטל את בריתו עימם.^[14]

ההבדל הזה משקף שתי נקודת מבט תיאולוגיות שונות מאוד: בדברים כח, הפרת הברית מוליכה את ישראל לאובדן. אלוהים משתחרר מכל התחייבויות כלפי ישראל ולאחר מכן משמידם, ואילו על פי ספר ויקרא כו מדובר בתרחיש בלתי אפשרי, שהרי הברית תמיד תעמוד בתוקפה. על כן במילים האחרונות של נאומו של אלוהים בויקרא כו נאמר כי אלוהים יזכור את הברית שכרת עם יוצאי מצרים:

^{ויקרא כו:מה} ‏וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְ־הוָֽה׃

ייתכן בהחלט שמקור H הכיר נוסח כלשהו של מקור D ושהתחזית החיובית יותר שלו לעתידם של ישראל משקפת תגובת נגד לפסימיות של D.^[15] לחלופין יכול להיות שהחלק הזה בספר ויקרא נכתב לאחר החזרה מהגלות, ושהוא "חוזה" בדיעבד שגם בגלות אלוהים לא יישכח את ישראל עמו, ומכאן מוביל לרעיון המופלא שהברית היא נצחית. למזלה של היהדות הפרספקטיבה האופטימית יותר של הקללות, בחסות ויקרא כו, "ניצחה" את נקודת המבט הפסימית יותר של דברים כח, והעניקה לעם ישראל תקוות נצח על פני המחשבה שיכול להיות שיום אחד הוא יושמד כליל.