ילדים אמורים להתחנך לפי המיתוס שהתורה ניתנה בסיני

נהוג לחשוב שקיימת סתירה בין ביקורת המקרא לתפיסה המסורתית של תורה מסיני. אך סתירה זו מתיישבת ברגע שרואים שתיהן כשני שלבים חשובים בתלמוד תורה שיעדו פרשנות דתית ראויה של תופעת ההתגלות. 

באשר לשלב הראשון של תלמוד תורה אציין שגם האמונה הפונדמנטליסטית, הרואה במעמד הר סיני התרחשות היסטורית ממשית וחד פעמית, לא נועדה לקדש את ה'היסטוריות' של הסיפור כשלעצמו, כי אם את ההיבט ה'התגלותי' המגולם בו. כך הסיפור המיתי על אודות מעמד הר סיני,  כמו סיפורים רבים אחרים במקרא, ממחיש את עיקרון ההתגלות בצורה השווה לכל נפש. מכאן חשוב שבחינוך לילדים יילמד הסיפור כפי שהוא, בלי לערב סוגיות המעניינות את המחקר הביקורתי. אך זהו כאמור רק שלב ראשון בגיבוש גישה דתית מפוקחת על אודות מושג ההתגלות ומשמעותו. חשיבותו של שלב זה בלימוד תורה נמצאת בכך שעל בסיסו ניתן לכונן פרה-דיספוזיציה חיובית למושג ההתגלות שתשרת, בשלב השני, את חיפושו הדתי של הלומד לכשיגיע לגיל בגרות.

הגישה הביקורתית לטקסטים מקראיים נדרשת, לעומת זאת, כתנאי מוקדם לקיום דיון פילוסופי ותיאולוגי בוגר ומעמיק כשלעצמו. שהרי, בין השאלות החשובות העשויות לעלות בדיון התיאולוגי  נמצאת שאלה יסודית אחת: מהי תופעת ההתגלות והאם יש בה ממש? אולם תשובה לשאלה זו דורשת נתינת דעת על שורה נוספת של שאלות הנוגעות בגבולות ההכרה והניסיון של האדם, בהרהוריו על אפשרות של מציאות הקיימת מעבר לאופקי הקיום הידועים לנו, ובדרך שבה הניסיון החברתי, התרבותי וההיסטורי השונה של בני אדם מעצב את פרשנותם לגבי מה שישנו, או לחילופין – מה שאינו, מעבר לו.

לשאלות תיאולוגיות עמוקות אלה מטען חינוכי-תרבותי חשוב באשר הן נדרשות כדי לגבש הבנה באשר למקור הערכים. אמנם, כפי שאין די בגישה התמימה לטקסט המקראי כדי לקיים דיון בוגר בעניינים אלה, גם אין די בגישה הביקורתית לספרות המקראית. ובכל זאת גם הגישה הביקורתית מהווה תנאי לדיון תיאולוגי ופילוסופי בוגר ומעמיק, כי היא חושפת בפני הלומד את מלוא העושר האקזיסטנציאלי, הספרותי והתרבותי שבריבוי הביטויים, תלויי ההקשר, של התופעה המצוינת במקרא כמפגש בין האדם לאלוהיו.

תרומתו של המחקר הביקורתי-היסטורי לדיון התיאולוגי על אודות רעיון ההתגלות נמצאת בכך שהוא מציג את כתבי הקודש כמצע אמפירי הכולל גוון רחב של גישות, לשונות ודרכים שבהן עולים סוגיית היחס בין אלוהים, עולם ואדם בהקשרים תרבותיים וקיומיים קונקרטיים. לכן הוא נדרש, לשיטתי, לצד הפרה-דיספוזיציה הדתית המוענקת על ידי הגישה התמימה, כדי להמשיך בדיון רציני לגבי טיב האמונה ולגבי טיב היחס בין הסופי לאינסופי באופן שאינו מבטל מלכתחילה את האפשרות לראות את מה שנמצא מעבר לגבולות ההכרה והניסיון כמשמעותי לחיי אנוש.  

לסיכום, גישת האמונה התמימה בעניין תורה מסיני חשובה כדי לכונן שפה דתית שבה יש למושג ההתגלות ולכלל העניינים התיאולוגיים והפילוסופיים הקשורים בו מקום של כבוד. אך אינה מספיקה כדי לברר את העניינים האלה כשלעצמם. בירור שכזה מתאפשר רק בעקבות שילוב גישה ראשונית ותמימה זו בעושר הדתי, התרבותי וההיסטורי של הביטויים תלויי ההקשר אשר נחשפים בעבודת הנמלים העיונית-מחקרית.   

האם, הלכה למעשה, ניתן להחזיק בשתי הגישות האלה גם יחד? תשובתי כאמור היא כן, ודומני שכבר הפילוסוף היהודי הגרמני הגדול, פרנץ רוזנצוויג, הראה את הדרך לכך, כשכתב:

אף [ש]לדידנו יצירתו [של המקרא] רוח אחד הוא, את שמו של היוצר אין אנו יודעים. כי הוא היה משה, נבצר ממני להאמין. בינינו אנו מציינים אותו באותו סימן המקובל במדע הביקורתי לסימון העורך שחתם, לפי סברת המדע, את המקרא – באות R. אלא שאנו פותרים אות זו לא ב'רידאקטור' [העורך] אלא ב'רבנו'. שכן, אחד הוא מי היה ומה המקורות שהיו מצויים לו. מכל מקום הוא מורנו והתיאולוגיה שלו היא תורתנו.^[1]