חלוקת הארץ: לפי גורל או לפי גודל?!

המפקד המפורט בערבות מואב (במדבר כו:א-נא) נחתם בפסקה אודות חלוקת הארץ.

חלוקה לפי גודל אוכלוסייה

שיטת החלוקה מובהרת כבר בראשית הפסקה:

^{במדבר כו:נג} לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. ^כו:נד לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.

לפי פסוקים אלה, הארץ תחולק באופן שוויוני, לפי גודל האוכלוסייה, כך ששבט גדול יקבל נחלה גדולה, בעוד ששבט קטן יקבל נחלה קטנה. שיטה זו מבטיחה כי כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה יקבל נחלה שווה בארץ.

חלוקה לפי גורל

עם זאת, הפסוקים הבאים מתארים שיטה שונה – חלוקה לפי גורל:

^{במדבר כו:נו} אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. ^כו:נו עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.

שתי השיטות האלה, חלוקה לפי גורל וחלוקה לפי גודל,סותרות זו את זו: חלוקה לפי גורל אינה לוקחת בחשבון את השוני בגודלם של השבטים ואינה משקפת דאגה לשוויוניות, בעוד שחלוקה לפי גודל תלויה בצרכיו של כל שבט ואינה יכולה להיות תלויה בגורל.

תשובות מסורתיות הרמוניסטיות

שתי שיטות אלו לחלוקת הארץ לכדו את תשומת הלב של פרשנים מהעת העתיקה ועד ימינו, ואלו ניסו ליישב ביניהן. להלן כמה הצעות הרמוניסטיות מסורתיות כאלו:^[1]

• רש"י (1105-1040) הציע כי הנחלות היו בגדלים משתנים בהתחשב בצרכי האוכלוסייה, והגורל היה רק טקס הצגתי שנעשה על ידי הכהן הגדול במעורבות אלוהית, ותוצאותיו התאימו לגודל השבטים.^[2]
• בניגוד לרש"י, הרמב"ן סבר (1270-1194) כי כל שבט קיבל בדיוק את אותו גודל נחלה, כפי שנקבע בגורל. הפִּסקה אודות גודל האוכלוסייה מתייחסת לחלוקה הפנימית לפי בתי-אב בתוך הנחלה השבטית שעלתה בגורל.^[3]

נסיונות הרמוניסטיים אלו אינם משכנעים, מכיוון שהפסוקים עצמם סותרים זה את זה לחלוטין, הן במהותם והן בסגנונם. נסיונותיהם של המפרשים לתרץ את הסתירה, רק מדגישים את קיומה. הסתירה נעשית אף ברורה יותר, כשמבינים את משמעותם הטכנית של המונחים "רב" ו"מעט".

מה הכוונה בביטוי "בֵּין רַב לִמְעָט"?

הביטוי "בין רב למעט" בפסקה אודות הגורל (פס' נו) הוא קשה להבנה.^[4] ביטוי זה מזכיר את החוק בויקרא כז (פס' יב, יד) העוסק בהערכה שמבצע הכהן למתנה שהוקדשה למקדש, הערכה המתבצעת "בֵּין טוֹב וּבֵין רָע". א"א ספייזר הראה כי ביטויים דומים נמצאו בתעודות מהעיר נוּזי (עיר מסופוטמית עתיקה בה נמצאו כתבי יתדות רבים), וטען באופן משכנע כי כוונת הביטוי היא שההערכה תהיה תקפה בין אם היא גבוהה או נמוכה.^[5]

^{ויקרא כז:יב} וְהֶעֱרִ֤יךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔הּ בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כְּעֶרְכְּךָ֥ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יִהְיֶֽה:

^כז:יד וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְדִּ֨שׁ אֶת־בֵּית֥וֹ קֹ֙דֶשׁ֙ לַֽי-הֹוָ֔ה וְהֶעֱרִיכוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כַּאֲשֶׁ֨ר יַעֲרִ֥יךְ אֹת֛וֹ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יָקֽוּם:

אם נאמץ את תובנתו של ספייזר למקרה שלפנינו, נוכל להסביר את הביטוי "בין רב למעט" כך: קביעת הגורל תהיה תקפה ללא קשר לגודל השבט, "בין [שבט] רב ל[שבט] מעט". במילים אחרות, גודל השבט אינו מעלה ואינו מוריד. פירוש זה לביטוי המוקשה עומד בסתירה מוחלטת לפס' נד₁: "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", לפיו גודל השבט הוא הקריטריון לקביעת גודל הנחלה.

תוספת שנוסחה במגמה פולמוסית

שני הפסוקים המציגים את החלוקה לפי גורל (נה-נו) מנוסחים באופן דומה מאוד לשני הפסוקים המציגים את החלוקה לפי גודל (נג-נד). הדבר מצביע על כך שמחבר פס' נה-נו הכיר את פס' נג-נד והוסיף את הפסקה שלו כפולמוס ישיר נגדם:

פסוקים נג-נו מכילים שתי יחידות לא עקביות או סותרות: פס' נה-נו מקבילים לפס' נג-נד, והדמיון ביניהם ניכר מאוד:

1. חלוקה

הביטוי "תחלק הארץ" (פס' נג₁) ביחידה הראשונה משתמש באותו שורש (ח-ל-ק) ובאותו מבנה דקדוקי כמו בביטוי "יחלק את הארץ" (פס' נה₁) שביחידה השנייה. בשני המקרים, על הארץ להתחלק. הניסוח מוכיח כי המטרה המשותפת לשתי היחידות היא החלוקה, וכי כל שיטת חלוקה היא מספקת בפני עצמה על מנת לחלק את האדמה.

2. נחלת השבטים

הן נד₂ והן נו₁ משתמשים בשם העצם "נחלתו" יחד עם קידומת דומה ("לפי", "על פי"). גם הפעלים נושאים משמעות דומה ("יתן", "תחלק"). עם זאת, שני המשפטים מציעים שיטות שונות: לפי גודל או לפי גורל. דמיון זה הוא מכוון ללא ספק, והוא ממחיש כי שתי השיטות הן חלופיות.

3. רב ומעט

המילים "רב" (גדול) ו"מעט" (קטן) מופיעות שתיהן בפס' נד₁ ובפס' נו₂. הביטוי "בין רב למעט", העומד בסתירה לביטוי "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", מוכיח כי הציווי שבפס' נה-נו לחלק את הארץ לפי גורל, נוּסח בכוונה-תחילה כך שיהווה ניגוד לציווי לחלק את הארץ לפי גודל. לכל פסקה בפסוקים נה-נו יש פסקה מקבילה בפס' נג-נד אך עם תוכן שונה, המורה כי אין לחלק את הארץ לפי גודל, אלא לפי גורל.

מילת הפתיחה "אך" – שלילת הפסוקים הקודמים

הפתיחה של 'פסוקי הגורל' במילה "אך" (=אבל) מבטאת את הניגודיות בין הפסוקים הבאים לבין קודמיהם. כתוצאה מכך מובהר לנו כי פס' נה-נו, המצווים על חלוקת הארץ לפי גורל, הוּספו מאוחר יותר כדי לבטל את הציווי המקורי של פס' נג-נד שהורה על חלוקה לפי גודל.

"אך" כניגוד

דוגמה נוספת לשימוש במילה "אך" כהוראת ניגוד מצויה בשמות יב:טז:

כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. ^[6]

במקרה שלנו, העורך לא היה יכול להרשות לעצמו למחוק את הטקסט הסמכותי שכבר היה קיים, ולכן הסתפק בהוספת פסוקים נה-נו לטקסט הקדום יותר.

השיטה המקורית היא גודל האוכלוסיה – כתוצאה מהמפקד

פס' נג-נד הם הפסוקים המקוריים לפי ההקשר. הם משתלבים היטב בפסוקים הקודמים העוסקים במפקד:

• המילה "לאלה" בתחילת הפסקה מתייחסת לאנשים שנמנו במפקד.
• הביטוי "במספר שמות" (נג­­₂) מתייחס לרשימת השמות שהיוו את תוצאת המפקד.
• התשובה לשאלה האם גודל אוכלוסיית השבט הוא "רב" או "מעט" ידועה לנו מתוצאת המפקד.

המילה "פקודיו" (נד₂) מתייחסת במפורש למפקד.

תיקון החוק מגודל לגורל: מתי ומדוע?

הראיות מצביעות על כך שפס' נה-נו נוספו לפרשיה – אך מדוע שמישהו יתנגד לחלוקה המבוססת על גודל אוכלוסייה, ויבקש להחליף אותה בחלוקה המבוססת על גורל?

בין שתי השיטות יש הבדלים משמעותיים. שיטת הגודל משקפת נטייה לצדק חברתי ולחברה שוויונית, והיא אינה מערבת את ה'. שיטת הגורל מדגישה את מרכזיותו של ה', ומתעלמת מהמשמעות של חלוקה לא שוויונית של הנחלות. בנוסף, מחלוקה זו משתמע כי גבולות שנקבעו בגורל אינם יכולים להשתנות; הם משקפים רצון אלוהי, בעוד שחלוקה לפי גודל יכולה להשתנות בהתאם לשינויים בגודלן היחסי של האוכלוסיות.

עדכון מהתקופה הפרסית

השכבה המאוחרת יותר בפרשיה נוספה ככל הנראה בתקופה הפרסית, כאשר גלי העולים מבבל הגיעו לארץ, ושאלות בדבר הבעלות על הארץ הפכו לדחופות. כל 'גל עלייה' נזקק לשדות ולנחלות, דבר שגרם באופן טבעי למתחים בין קבוצות יהודאיות שונות.^[7]

שיטת הגורל, המדגישה את מקומו של ה' כמי שקובע את החלוקה, מקנה לגבולות קדושה וקביעות ומעניקה הילה של עתיקות ולגיטימיות ליישוב מחדש של יְהוּד (שמה השלטוני של יהודה) בתקופה הפרסית.

דוגמה נוספת לשימוש במסורות מהעבר כדי להצדיק את ההתיישבות המחודשת בתקופה הפרסית, נמצא בנחמיה יא:כה-ל, הנעזר ברשימה מיהושע טו:כא-לה. באמצעות אימוץ הרשימה מיהושע, מחבר ספר נחמיה משווה את ההתיישבות המחודשת בת-זמנו להתיישבות המקורית בזמן יהושע. בכך הוא מושח את ימי השיבה מבבל בצבעם המפואר של ימי יהושע בתקופת כיבוש הארץ, ומעודד בכך את העם שסבל מתנאים כלכליים קשים ומלחץ אדומי מדרום ליהוד.

הענקת הילה של עתיקות ולגיטימיות ליישוב מחדש של יְהוּד

העורך שהוסיף את שיטת הגורל ביקש להדגיש כי ההתיישבות מחדש בתקופתו, היא התקופה הפרסית, ניתנת להצדקה כהמשכה של ההתיישבות וחלוקת הארץ מימי יהושע, שקיבלה כבר אישור אלוהי. גבולותיהם העתיקים של השבטים הותוו על ידי ה' בתקופת הכיבוש, ונשארו תקפים עד עתה (ראו יהושע יד:א-ב; יט:נא).

תפיסה זו של המשכיות נועדה לעודד את העם ביהוד בתקופה הפרסית, במצבו העגום תחת השלטון הפרסי ובלחצם של תנאים כלכליים קשים (ראו למשל חגי א:ו-יא; נחמיה ה). התוספת של במדבר כו:נה-נו נועדה למשוח את ההווה המדכא בצבעיו של העבר המפואר, ולהעניק לעם המדוכא ביהוד את התחושה כי הם נכנסים מחדש לארץ המובטחת, כמו העם בתקופתו של יהושע.