ל"ט מלאכות של שבת: מהי תכלית הרשימה הזו?

ל"ט אבות מלאכות במשנה שבת

ההתייחסות ההלכתית למצוות השבת רואה כמובן מאליו את חלוקת המלאכות האסורות ל-39 "אבות", או קטגוריות.^[1] יש לכך בסיס מוצק, שכן במשנה שבת ז:ב כתוב כך:

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת...

^(א)הזורע ^(ב)והחורש ^(ג)והקוצר ^(ד)והמעמר ^(ה)הדש ^(ו)והזורה ^(ז)הבורר ^(ח)הטוחן ^(ט)והמרקד ^(י)והלש ^(יא)והאופה

^(יב)הגוזז את הצמר ^(יג)המלבנו ^(יד)והמנפצו ^(טו)והצובעו ^(טז)והטווה ^(יז)והמיסך ^(יח) והעושה שתי בתי נירין ^(יט)והאורג שני חוטין ^(כ)והפוצע ב' חוטין ^(כא)הקושר ^(כב)והמתיר ^(כג)והתופר שתי תפירות ^(כד)הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות

^(כה)הצד צבי ^(כו)השוחטו ^(כז)והמפשיטו ^(כח)המולחו ^(כט)והמעבד את עורו ^(ל)והמוחקו ^(לא)והמחתכו

^(לב)הכותב שתי אותיות ^(לג)והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות

^(לד)הבונה ^(לה)והסותר

^(לו)המכבה ^(לז)והמבעיר

^(לח)המכה בפטיש

^(לט)המוציא מרשות לרשות.^[2]

עם זאת, נראה שהדיון במלאכות האסורות במקומות אחרים במשנה מתעלם מרשימה זו, כפי שעולה מן הנקודות הבאות:

• מעקב לא סדיר – בדרך כלל, כאשר משנה מסוימת מציגה רשימה ואחריה הערות משנתיות, הנושאים נידונים לפי אותו הסדר שבו הם הופיעו לראשונה.^[3] אולם המשניות הבאות במסכת שבת מתחילות בדיון בסעיף האחרון (#לט), אז עוברות ל"הבונה" (#לד) ואז ל"החורש" (#ב).
• מעקב לא אחיד – בהמשך לרשימה הנמצאת בפרק ז:ב המשנה מקדישה ארבעה פרקים להסברים מפורטים על האיסור "המוציא מרשות לרשות" (#לט), ואז עוסקת בקיצור רק בקומץ מלאכות אסורות אחרות.
• פעילויות חסרות – פעילויות שהמשנה עצמה אוסרת במשניות קודמות, כגון בישול (ג:א ואילך) וכביסה (א:ח ,ט) אינן מופיעות ברשימה הנוכחית.

משנה ז:ב–תוספת

יצחק גילת ז"ל (1919–1997), אשר שימש פרופסור לתלמוד באוניברסיטת בר אילן, כבר העיר על אחדים מן הקשיים הללו.^[4] הוא הסיק  שמשנה ז:ב, כלומר רשימת אבות המלאכה האסורים, היא תוספת מאוחרת למשנה. למעשה, הזרימה של הטקסט ממשנה ז:א למשנה  ז:ג חלקה למדי, וההכנסה של הרשימה קוטעת את רצף הדברים:

^ז:א כלל גדול אמרו בשבת...

^ז:ב אבות מלאכות ארבעים חסר אחת...

^ז:ג עוד כלל אחר אמרו...

האבחנה  של גילת מובילה  לשאלה, מדוע הוספה רשימה זו?

תאוריה א' (גילת): התוספת נועדה להסביר את המונח המעורפל "אב מלאכה"

גילת מציע שמשנה ז:ב הוכנסה כדי להבהיר את המושג "אב מלאכה" הנמצא במשנה ז:א. מונח סתום זה אינו מופיע בשום מקום אחר במשנה.

^ז:א  ...היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה.

עורך מאוחר יותר, שהבין כי המונח "אב מלאכה" אינו ברור, הוסיף רשימה של אבות מלאכות, שמקורן אולי במקום אחר, כדי להבהיר מה משמעותה של קטגוריה זו. למשל, אם יוצא אדם לצייד, מדליק אש וצובע צמר – שלוש מאבות המלאכה הרשומות במשנה ז:ב – בשלוש שבתות רצופות, עליו לתת את הדין על תשע עברות מצטברות של איסור ביצוע מלאכה בשבת. 

"אב" היא תוספת מאוחרת: ראיות מכתב היד

אולם פתרון זה אינו מספק. כפי שכבר העיר גילת, המילה "אב" כלל אינה מופיעה למעשה בכתב יד קאופמן של המשנה(MS Kaufmann)  , שהוא כתב היד הטוב ביותר הנמצא בידינו.^[5]

מילה זו חסרה גם בעדויות טקסטואליות מוקדמות אחרות, ולכן היא נראית כתוספת מאוחרת.^[6] כיוון שכך, המשנה השנייה הזו לא יכולה לשמש הסבר למושג "אב מלאכה" שבמשנה הראשונה. למעשה, נראה שהעריכה של המשנה התפתחה בכיוון הפוך לזה שהציע גילת, כלומר שהמושג "אב" הוסף למשנה א בגלל משנה ב.

מדוע הוסף המונח 'אב' למשנה א: תיקון שמקורו במשנה ב

המשנה הפותחת את פרק ז משרטטת שלושה תרחישים אפשריים שבהם אדם מחלל שבת בשוגג:^[7]

1. מי שאינו יודע מהי שבת

כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת.

אדם שאינו זוכר שקיימת מצוות שבת, גם אם עבר על מלאכות אסורות רבות במספר שבתות, אינו חייב אלא קורבן חטאת אחד.

2. מי שאינו יודע שזו שבת

היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת.

כאן המשנה מחמירה יותר, ומחייבת את האדם בקורבן חטאת על כל שבת שחילל, אולם לא על כל מלאכה ומלאכה.

3. המחלל את השבת מתוך היסח הדעת

היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל (אב) מלאכה ומלאכה.

לפני הוספת המילה "אב", הסעיף השלישי מחייב את החוטא בקורבן חטאת על כל מלאכה ומלאכה שנעשתה בשבת. תוספת המילה "אב" לסעיף השלישי מרככת במקצת את המכה, מאחר שעתה האדם אינו חייב על כל פעולה ופעולה של  חילול השבת, אלא רק על כל קטגוריה של המלאכה שנעשתה. מעתה, אם הוא עשה שתי מלאכות השייכות לאב מלאכה אחד בשבת מסוימת, הוא יצטרך להביא רק קורבן חטאת אחד.

בקצרה, לא סביר שמשנה ז:ב נוספה כדי להסביר את המילה "אב" במשנה ז:א, מכיוון שהיא לא הייתה שם. השינוי שנערך במשנה א הושפע, ככל הנראה, מהגדרות פרק ב המביאות את רעיון אבות המלאכות.

לפיכך השאלה המקורית עדיין עומדת בעינה: מדוע הוספה משנה ב? כדי לענות על השאלה, עלינו להבין תחילה את מהותה של הרשימה.

רשימה לא ברורה דיה

משנה ז:ב פותחת בהצהרה שאלו הם ל"ט אבות המלאכות, והיא גם מסיימת בציון המסגרת הזו:

הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

אף על פי כן, קשה להבין את הבחירה בל"ט המלאכות הללו כקטגוריות שנועדו להקיף את כל אבות המלאכה. במה מלאכות אלה הן "אבות", מלאכות ראשיות? מדוע בישול נמצא בדרגה פחות ראשית מאשר אפייה^[8] ומדוע כביסה נמוכה בדרגתה מליבון?

למעשה, חלק מהמלאכות נראות כה דומות עד שקשה לומר מדוע הן בכלל מייצגות קטגוריות נפרדות. אפילו חכמי הגמרא מודים שאינם יודעים את ההבדל בין זורה (#ו), בורר (#ז) ומרקד (#ט).^[9] יתרה מכך, משנה שבת יב:ב אוסרת ניכוש, גיזום וחיתוך, שאינם חלק מהרשימה, וקובעת את אותו העונש כמו על חריש (המחייב קרבן חטאת), שהוא כן חלק מן הרשימה. בקצרה, רשימת אבות מלאכה אסורים אלה אינה מקיפה ואינה ברורה דיה.

תיאוריה ב (האופטמן): התוספת נועדה להסביר את המשפט העמום: "מעין מלאכה אחת"

לפי הבנתי, משנה שבת ז:ב מסבירה את המקרה הרביעי והאחרון^[10] שבמשנה הקודמת (ז:א):

העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת.

כפי שראינו קודם, הניסוח המקורי של המקרה השלישי שבמשנה גורס כי אדם חייב בקורבן חטאת על כל מלאכה ומלאכה. כאן, במקרה הרביעי, המשנה ממתנת את ההשקפה החמורה הזו באמצעות סעיף מקל, המחייב את האדם אך ורק בקרבן חטאת אחד במקרה שהמלאכות הן "מעין מלאכה אחת."

אבל מה פירוש המשפט מעין מלאכה אחת?^[11] התוספתא (שבת ט: יז–כ), שהיא אסופת טקסטים של תנאים מאותה תקופה שבה נכתבה המשנה, מראה שהמונח יכול להתייחס לשני סוגים של יחס בין קבוצות של מלאכות  שונות:

1. מערכת פרדיגמטית (מקבילה) – הסוג הראשון הוא מערכת פרדיגמטית, כלומר, קבוצת מלאכות מקבילות שלכולן תוצאה דומה אך הן מתייחסות למוצרים שונים (תוספות שבת ט:יז):

החופר והחורש והחורץ מלאכה אחת.

הדש והכותש והנופט [=קוטף כותנה] מלאכה אחת

התולש והקוצר והבוצר  והמוסק והגודר [=גודד תמרים] והעודר [=(אורה) תאנים] מלאכה אחת הן.

יחס כזה בין פעולות נחשב בתוספתא כעבירה ברורה על מלאכת שבת אחת.

2. מערכת סינטגמטית (עוקבת) – סוג הזיקה השני הוא מערכת סינטגמטית, כלומר, סדרה של פעולות עוקבות שמובילות לתוצאה אחת; כגון רצף הפעולות הנעשות לצורך אפיית כיכר לחם. ואכן, התוספתא מתארת מחלוקת בין החכמים בשאלה אם אלו נחשבות מלאכות נפרדות או שלבים שונים של אותה מלאכה (תוספות שבת ט:יח):

המכבס והסוחט מלאכה אחת. ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה או[מר] צבעים קבעו סחיטה מלאכה בפני עצמה...

קטע מאוחר יותר באותו פרק מונה סדרת מלאכות אחרת המוצגת כשלוש פעולות מלאכה נפרדות (תוספתא שב ט:כ):

התולש כנף מן העוף הקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות.

בקצרה, התוספתא טוענת שיש שתי דרכים להתייחס לפעולות מרובות בתור "מלאכה אחת": כקבוצה פרדיגמטית, שבה המלאכות דומות זו לזו בתוצאתן (ט:יז), או כסדרה סינטגמטית, שבה הפעולות השונות נחשבות כצעדים בתוך תהליך  רחב יותר (ט: יח [ר' ישמעאל], כ).

הבהרה: ההקלה לא חלה על קבוצות סינטגמטיות

בהמשך לטיעון שהובא לעיל, אבקש לטעון שהמשנה במסכת שבת ז:ב לא באה להציג ל"ט אבות מלאכה אסורים,^[12] אלא לחדד את השורה האחרונה שבמשנה ז:א, ולהבהיר שיש ליישם את הריכוך מיושם רק לגבי קבוצות פרדיגמטיות, ולא לגבי קבוצות סינטגמטיות. לפי רשימת אבות המלאכות הסינטגמטיות שבפרק ז:ב נראה שיש לראות כל אחת מהן כפעולה נפרדת, המצריכה קרבן חטאת משלה. באמצעות ההבהרה הזאת, העורך לקח סעיף מקל ושינה אותו לחומרה.^[13]

העורך שהוסיף את הרשימה הזאת לא ניסה להקיף את המלאכות כולן או להבהיר את המשמעות המדויקת של כל מלאכה, אלא התמקד בהכללת רשימות נרחבות של מלאכות הקשורות זו בזו באופן סינטגמטי. זו הסיבה שהוא פותח בשלוש סדרות סינטגמטיות מרובות שלבים – אחת עשרה פעולות המובילות להכנת כיכר לחם, שלוש עשרה פעולות המובילות לייצור אריג בד, ושבע פעולות העיבוד המובילות לייצור יריעות עור – וזאת, כדי לטעון שכל פעילות שכזו גוררת עימה חבות נפרדת.^[14]

סדרות סינטגמטיות מחוץ להקשר של שבת

יוצר רשימה זאת לא המציא בעצמו את הסדרות הסינטגמטיות הללו, אלא נטל אותן מהקשרים אחרים, שאינם בהכרח רלוונטיים לחוקי השבת. שתי סדרות סינטגמטיות שכאלה מופיעות בתוספתא ברכות ו:ב, בהקשר לא הלכתי:

בן זומא כשראה אוכלסין בהר הבית או'[מר]: ברוך מי שברא את אלו לשמשני. כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה אחת עד שזר'[ע] וחרש וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל. ואני עומד בשחרית ומוצא אני את כל אילו לפני.

כמה יגע אדם הראשון ולא לבש חלוק עד שגזז ולבן ונפס [=וניפץ] וצבע וטווה וארג ואחר כך לבש ואני עומד בשחרית ומוצא את כל אילו לפני...

סביר להניח כי העורך של המשנה הכיר את הסדרות ה"מוכנות לשימוש" שעסקו בפעילויות הללו, ובנה את המשנה סביבן. הוא לא עשה זאת, במטרה להציע רשימה מלאה של מלאכות אסורות, אלא כדי ללמד שהעושה סדרת מלאכות עוקבות בשבת חייב עונשין על כל איסור שעבר עליו. רק בתלמוד ובספרות הבתר-תלמודית התפתח המושג של ל"ט אבות מלאכות, שעומד עתה בלב ליבה של השיטתיות במצוות השבת השכיחה בספרות ההלכתית.