מהו לוח השנה המקראי?

בתוך דברי המבוא לציווי על קורבן הפסח, הכתוב בשמות יב:ב מכריז כי החודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים הוא החודש שיש למנות כראשון לחודשי השנה:

^{שמות יב:ב} הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

הכתוב כאן לא מציין באיזה חודש התרחשה יציאת מצרים, אולם קטעים מקראיים אחרים מבהירים שזהו חודש האביב (שמות יג:ד, כג:טו, כד:יח, דברים טז:א). המילה 'אביב' קשורה בשלב החקלאי של הבשלת הדגנים (ראו שמות ט:לא), ומכאן מסתבר כי זמנו של חודש האביב בעונה שבעברית המודרנית אנו מכנים 'אביב'. אולם התורה לא מציינת בדיוק מתי החודש הזה – או כל חודש אחר בשנה – מתחיל ונגמר.

לפנינו תופעה מוזרה. המחללים את החגים נידונים לעונשים חמורים, אך המקרא כלל לא מספר לנו כיצד לוח השנה אמור לעבוד – ועל כן אי אפשר לדעת מתי החגים הללו אמורים להתקיים. העמימות הזו בולטת במיוחד לאור ויכוח ימי ביניימי בין שני פרשני מקרא על לוח השנה של התורה: שמשי או ירחי.

לוח שנה שמשי או לוח שנה ירחי: יהודה הפרסי לעומת אבן עזרא

הטענה שלוח השנה המקראי מחושב על פי השמש מיוחסת ליהודה הפרסי, שחי סביב המאה התשיעית לספירה.  כל הידוע לנו עליו מגיע מכמה קטעים בפירושו של אברהם אבן עזרא (1167‑1089) לתורה (ההקדמה לפירוש על התורה, שמות יב:יב [הפירוש הארוך], ויקרא כה:ט, במדבר ג:לט).^[1] אלו למשל דבריו של אבן עזרא בפירושו לשמות יב:ב:

א”ר יהודה הפרסי: כי ישראל היו מונים כפי שנת החמה, וחדשיהן חדשי החמה, כמשפט הערלים. וראייתו: "ושמרת את החֻקה הזאת למועדה" (שמות יג:י), כי שנת לבנה איננה שוה, כי ימי החריש והקציר תלויים בהליכת השמש לבדו, כפי נטותה לצפון או לדרום.

רבי יהודה הפרסי דמיין אם כן לוח שנה הדומה ללוח השנה היוליאני (האב הקדמון של הלוח הגרגוריאני שנהוג בימינו): שנה של 365 ימים עם תוספת יום בכל ארבע שנים.

אברהם אבן עזרא חלק על הדברים הללו בנחישות וניסה להוכיח כי לוח השנה המקראי הוא לוח ירחי. אולם אפילו הוא נסמך על הטענה כי הראיה היסודית שמלמדת אותנו שלוח השנה הוא ירחי מגיעה מן התורה שבעל פה (ההקדמה לפירוש על התורה, הדרך השנייה):

כי אין בתורה חֻקי השנה מפורשים, ואיך נחשוב החדשים?… וזה לנו האות שסמך משה על תורה שבעל פה…

ובקיצור – הניסיון להוכיח כי לוח השנה המקראי עובד בצורה כזו או אחרת הוא לא משימה קלה, שכן במקרא עצמו אין שום הצהרה מפורשת על טיבו של לוח השנה.

המקורות הקדומים ביותר המצביעים על לוח שנה ירחי

על פי המסורת המקובלת לוח השנה נקבע לפי הירח, ותחילת החודש היא הופעתו של הירח החדש. השנה מורכבת משנים עשר חודשים כאלו.  אך לפעמים מוסיפים לה חודש נוסף על מנת לוודא כי השנה תתאים לעונות הטבע – שפסח יחול באביב, שסוכות יחול בסתיו וכו'.

ההנחה כי לוח השנה היהודי הוא לוח שנה ירחי שכזה נמצאת כבר אצל פילון האלכסנדרוני (25 לפני הספירה ‑ 50 לספירה בערך) בחיבורו על החוקים לפרטיהם (2, 41, 142-140), וכמובן בספרות חז"ל (למשל משנה ראש השנה). אולם שנים רבות לפני כן היא כבר נרמזת אצל בן סירא (תחילת המאה השנייה לפני הספירה) בדבריו על הירח: "וגם ירח עתות שבות... בם מועד וזמני חוק...חֹדש בחֹדשו הוא מתחדש..." (ספר בן סירא, מג:ו-ח, תרגום מ"צ סגל לתרגום השבעים). כמו כן דבריו "וּכְיָרֵחַ מָלֵא בִּימֵי מוֹעֵד" (שם נ:ו, הנוסח העברי), רומזים על לוח שנה ירחי, שכן בלוח כזה מרבית החגים חלים בתקופה שבה הירח מלא.

ההזדהות עם לוח השנה הבבלי

עוד לפני כל המקורות הללו, הספרים הבתר־גלותיים של המקרא מאמצים את שמות החודש הבבליים, ומכאן שלוח השנה היהודי זוהה עם לוח השנה הבבלי, שהיה לוח ירחי. כך בכמה וכמה פסוקים בספרים גלותיים או בתר־גלותיים, חודשים בבליים כמו ניסן וסיוון מותאמים במפורש לחודשי המספרים של התורה. הנה למשל:

^{זכריה א:ז} בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט…^[2]

יתר על כן, פפירוס הפסח מן האי יֵב (419 לפני הספירה) מאשר כי הפסח נחגג ביום ה־14 וכי מצות נאכלו בימים ה־21-15 של חודש ניסן, ומכאן אנו למדים כי קהילה זו השתמשה בלוח שנה ירחי.^[3] אף כי נראה שלוח השנה הירחי היה אכן הלוח המקובל בקרב יהודי בית שני, היו לו גם מתנגדים.

לוח שנה של 364 יום

ספר היובלים (המאה השנייה לפני הספירה) דגל בלוח שנה של 364 יום, יום אחד פחות מלוח שנה שמשי ובערך עשרה ימים יותר משנת ירח ממוצעת. יתרה מזאת, החודשים בלוח הזה לא תואמים למופעי הירח, ולא מתחילים עם הופעתו של ירח חדש.^[4] הוא גם מתפלמס במפורש עם אלו הנוהגים בלוח שנה ירחי:

ויהיו מביטים בירח בצפיות הירח. כי הוא ישחית ערנות ויקדם עשרה ימים משנה לשנה. על כן יבואו להם שנים אשר ישחיתו ויעשו יום מועד לבוז, ויום חול חג, והכול יתערב. וימי קודש חול ויום חול ליום קדוש. (ו:37-36)^[5]

מגילות ים המלח, המתוארכות מן המאה השנייה לפני הספירה ועד המאה הראשונה לספירה, מכירות רק את לוח השנה הזה של 364 יום, ועל כן בקומראן כל החגים המקראיים מתוארכים לפי הלוח הסכמתי הזה, שאיננו ירחי וגם איננו שמשי. לא ברור לנו מהן מקורותיה של הסכֶמה הזו, אך כיוון שהמקרא לא הסביר כיצד לוח השנה שלו אמור לעבוד קשה היה לסתור את מסורת היובלים־קומראן הזו.^[6]

למרות היעדרותה של כל הוראה מפורשת במקרא בדבר אופן הפעולה של לוח השנה, פרשנים שונים ניסו ללמוד על הדבר מתוך רמזים שמצאו בכתוב.

"מועדים"

הכתוב בבראשית א:יד מספר על תפקידם של גרמי השמיים שנבראו: "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים". לא ברור איזה תפקיד מתאים לאיזה גוף שמיימי או מהי הכוונה במילה "מועדים". אבן עזרא מציע כי הפסוק מתכוון לחגי התורה ("על מועדי השם המקודשים"), אולם הפרשנות הזו די דחוקה בהקשר של סיפור הבריאה.^[7]

פרשנים אחרים חולקים על הפרשנות הזו ומציעים כי המילה 'מועדים' משמעה הסימנים שבאמצעותם נקבעים חודשי הירח. הפרשנות הזו אפשרית אך לא הכרחית – משמעות המילה מועדים יכולה להיות גם 'עונות השנה', כפי שנוהגים לתרגם את המילה הזו במקרא לאנגלית לעתים קרובות.

הופעה אחרת של המילה 'מועדים' משמשת כראייה טקסטואלית מקראית ללוח השנה הירחי (תהילים קד:יט):

עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים
שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ.

בראשית רבה ו:א (מהדורת תיאודור־אלבק) מציג את הביטוי הפותח של הפסוק כמקור ללוח השנה הירחי:

אמר רבי יוחנן: "לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, אם כן למה נבראת לבנה למועדים? כדי לקדש בה ראשי חדשים ושנים.

גם כאן עלינו לשאול את עצמנו האם הפשט של הפסוקים הללו אכן קשור לחגים, או שמא הוא עוסק בתופעות טבע כלשהן.

אבן עזרא, תומך בולט בלוח השנה הירחי, מודה כי ההקשר השלם של הפסוק סותר את הפרשנות לפיה יש לפסוק קשר כלשהו ללוח השנה, ובמקום זאת מציע כי הפסוק מדבר על מופעי הירח. לא זו אף זו, החצי השני של הפסוק משמש כתקבולת פואטית לחציו הראשון, ועל כן יכול להיות כי המילה 'שמש' ממשיכה גם את החצי הראשון של הפסוק, כלומר המילה "מועדים" מתייחסת גם אל השמש וגם אל הירח.^[8]

דרך אגב, כדאי לשים לב לאופי הלא־הלכתי והאגדי של המדרש הזה. שלא כמו מדרש הלכה, המטרה שלו היא להסביר מדוע נברא הירח, לא להוכיח שלוח השנה הוא ירחי. מפתיע מאוד לגלות כי הוכחה שכזו למעשה נעדרת לגמרי מן המכלול השלם של ספרות ההלכה של חז"ל.

הראייה הלשונית: חודש לעומת שנה

הטענה כי המונח המקראי 'חֹדֶשׁ' מורה על לוח שנה ירחי היא טענה עתיקת יומין. המילה 'חֹדֶשׁ' קשורה למילה 'חָדָשׁ', מושג שמתאים לירח, הנעלם ומופיע מחדש בכל חודש, ולא לשמש. בדומה לכך, המילה הפחות נפוצה לחודש, 'יֶרַח', נגזרת מן המילה 'יָרֵח', ויש הטוענים כי זו הוכחה שלוח השנה המקראי היה ירחי.

לעומת זאת אבן עזרא (שמות יב:ב) מציין כי המונח 'שָׁנָה' (בבניין קל), שמשמעו 'חזר על עצמהו' או 'נִשְׁנָה', מתאים רק לשנת שמש, שכן השמש מתחילה מחדש את המחזור שלה. המונח "שנה" לא מתאים ללוח שנה ירחי, שכן יכולים להיות בו או שנים עשר או שלושה עשר חודשים, והשנה החדשה לא תמיד חוזרת על השנה הקודמת.

הדברים הללו מותירים אותנו בתסבוכת. שתי המילים לחודש במקרא מתאימות ללוח שנה ירחי, ואילו המילה 'שנה' מתאימה רק ללוח שנה שמשי.

אבן עזרא מבהיר זאת במפורש בפירושו על ויקרא כה:ט:

ועוד כי פי[רוש] חֹדש יכחיש הפרסי… דע כי אין ללבנה 'שנה' כלל, רק בקשו המְחשבים מספר חדשים קרובים לשנת החמה ומצאום י”ב. כאשר אין לחמה 'חֹדש', והמְחשבים בִקשו מספר לחֹדש שיהיה נחלק קרוב לחֹדש מימות חֹדשי הלבנה. על כן חדשינו הם ללבנה, ושנותינו ישובו בסוף לשנת החמה.

בעל כורחנו אנו נאלצים לסכם ולומר כי אי אפשר ללמוד מן הטרמינולוגיה המקראית על העדפת שימוש בלוח שנה כזה או אחר – ירחי או שמשי – בישראל הקדום.

הראייה מסיפורי המקרא: המבול לעומת סיני

יש חוקרים שניסו ללמוד על טיבו של לוח השנה המקראי מן התאריכים בסיפורים שונים במקרא, אולם בכוח ההוכחות הללו לסייע לשני הצדדים.

סיפור המבול שימש כמה חוקרים לראייה כי לוח השנה היה ירחי. על פי בראשית ז-ח (בטקסט המסורתי ובתורה השומרונית), המבול החל ב־17 בחודש השני (בראשית ז:יא; על פי תרגום השבעים ב-27 בחודש השני), והסתיים ב־27 של אותו החודש בשנה הבאה (בראשית ח:יד). אם כן הוא נמשך שנה אחת ועשרה ימים.

כפי שכבר מצוין בבראשית רבה לג, נראה כי עשרת הימים הללו הם ביטוי של הפער של 11-10 ימים שבין שנת השמש (365 ימים בקירוב) ושנת הירח (355 ימים בקירוב).

ולא היה צריך קרייה למימר [הפסוק לומר] אלא "בששה עשר יום לחדש יבשה הארץ", ומה תלמוד לומר "בעשרים ושבעה לחדש השני יבשה הארץ"? אלא אילו י”א יום שיְמוֹת החמה יתרים על יְמות הלבנה.

המדרש טוען כי שני התאריכים הללו רומזים כי לוח השנה המקראי היה ירחי. כיוון שמסיבה כלשהי המבול היה צריך להימשך שנת שמש אחת, ללוח השנה הירחי נוספו עשרה ימים. ^[9]

הטענה הזו עשויה להראות משכנעת, אולם למעשה מזמן השהות של בני ישראל בסיני אפשר ללמוד את ההפך הגמור. בני ישראל הגיעו להר סיני אחרי יציאת מצרים ב־1 לחודש השלישי (שמות יט:א); ועזבו אותו ב־20 לחודש השני בשנה שלאחר מכן (במדבר י:יא). משמע כי בני ישראל נשארו בסיני במשך שנה אחת פחות עשרה ימים. על היסוד הזה אפשר לטעון כי לוח השנה המקראי היה שמשי. כיוון שמסיבה כלשהי בני ישראל נצרכו להישאר בסיני במשך שנה ירחית אחת, הם יצאו לדרך עשרה ימים לפני סוף לוח השנה השמשי. ^[10]

החודש המוקדם  ביותר: הראייה של רבי אברהם בר חייא

פרשן אחר שניסה לפתור את החידה ועשה זאת בדרך נועזת יותר היה רבי אברהם בר חייא בספר העיבור שלו. ספר העיבור, שככל הנראה נכתב בצרפת ב־1123, הוא הכינוי המקובל לחיבור השלם הקדום ביותר שהגיע לידינו בנושא לוח השנה היהודי. ^[11] בשער החמישי במאמר השני של החיבור מציע רבי אברהם פירוש חדש לשמות יב:ב, פסוק שבדרך החשיבה הרבנית נראה כראוי לפרשנות יצירתית:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים
רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

אברהם בר חייא מציע כי החזרתיות בפסוק מלמדת לא רק כי חודש פסח הוא החודש הראשון בשנה, אלא גם כי באותה שנה של יציאת מצרים, החודש הזה חל מוקדם יותר מבכל שנה אחרת. מוסיף רבי אברהם ואומר:

כל ראש חֹדש [ירח חָדש] שיהא בתוך ימי החֹדש הזה [כלומר בחודש החקלאי או השמשי "אביב"] ראשון הוא לכם לחדשי השנה, ואם יהיה קודם לימי החֹדש הזה אינו [חודש] ראשון אלא החֹדש הבא אחריו אשר יהיה [=יופיע בו ירח חדש] בתוך ימי החדש הזה. ומשם רמז לעבור השנה.^[12]

הפירוש הזה עובד כמובן רק אם לוח השנה הוא ירחי. כפי שראינו, בלוח ירחי השנה יכולה להיות מורכבת גם משנים עשר חודשים וגם משלושה עשר חודשים. כלומר לפעמים השנה מתחילה מוקדם יותר, ולפעמים מאוחר יותר.

בימי הביניים אימצו היהודים מחזור קבוע של תשע עשרה שנים, פשוטות ומעוברות, שבסופו חוזרת שנת הירח לאותו מיקום שבה החלה ביחס לשמש. רבי אברהם בר חייא הניח כי אותו המחזור נהג גם בימי המקרא (הנחה שקשה מאוד לקבל) וחישב כי באותה שנה של יציאת מצרים, ניסן היה אמור לחול בזמן המוקדם ביותר בשנה בכל המחזור, וזו המשמעות של "ראש חודשים" ושל "ראשון לחודשי השנה".

ואולם, החישוב הזה כושל שכן אברהם בר חייא נתן תיארוך שגוי ליציאת מצרים (על פי הספירה המסורתית המקובלת) – ב'תמ"ח (2448) לבריאת העולם במקום ב'ת"נ (2450). אברהם בר חייא עצמו מודה בטעות הזו בהמשך הספר (מאמר שלישי, שער שמיני). בשנה הזו החודש הראשון היה אמור לחול מאוחר יותר.

אולם חוסר העקביות בדבריו של אברהם בר חייא, החישוב הסבוך שלו והקשיים המובנים שבו לא צריכים להעסיק אותנו כאן. די לשים לב כי בפרשנות המבריקה הזו רוצה אברהם בר חייא להוכיח כי המקרא נהג במחזור של 19 שנים וכי לוח השנה היה ירחי. יחליט הקורא וישפוט.

הראייה מן הארכיאולוגיה ללוח הירחי

גישה אחרת לגמרי לבעיה הזו היא החיפוש אחר ראייה ארכיאולוגית מן התקופה המקראית לטיבו של לוח השנה. באזור הקדום של יהודה נמצאו כמה ממצאים קטנים ביותר המתוארכים לתקופת הברזל ב תחילת האלף הראשון לפני הספירה שזוהו בצורה משכנעת כלוחות שנה.

לוחיות העצם הזעירות הללו מנוקבות כולן בשלוש שורות, עשרה חורים בכל שורה. העיצוב הזה ככל הנראה נועד לספירה של ימי החודש: אל החור הייתה נכנסת יתד, ובכל יום חדש הייתה היתד עוברת אל החור הבא, וכך היה אפשר לדעת מהו התאריך הנוכחי. בערוער נמצאה לוחית עם שורה נוספת של שנים עשר חורים, לצרכי מעקב אחר שנים עשר חודשי השנה.

החפץ הנפוץ הזה עשוי לומר לנו משהו על לוח השנה שנהג בישראל הקדום או במקרא. שלושים חורי יתד מתאימים היטב ללוח שנה ירחי. בלוחות שנה שמשיים יש לפעמים חודשים של 31 ימים אך בחודש ירחי לעולם לא יהיו יותר משלושים ימים.

לוח השנה המקובל היה ירחי

סוף סוף המסורת היהודית המקובלת שלוח השנה היה ירחי מוצאת את תמיכתה בעצם שתיקתה של התורה בעניין הזה. לשתיקה הזו יש חשיבות בעצם קיומה. ככל שאנו יודעים לוחות השנה באלף השני ובאלף הראשון לפני הספירה בכל המזרח הקדום, מפרס (הטרום אחמנית) וממסופוטמיה ועד הלבנט, היו כולם ירחיים. ^[14] ייתכן כי העובדה שלוח שנה הירחי היה הנורמה בתרבות המזרח הקדום היא היא הסיבה שלא טרחה התורה לציין זאת.^[15]