חשיפת האמת על חנוכה

היעדר נס פך השמן מספרות בית שני

בחג החנוכה נוהגים לציין שני מרכיבים מאוד שונים זה מזה: ניצחונם הצבאי המזהיר של החשמונאים על היוונים שישבו בסוריה (164 לפני הספירה) ונס המנורה שדלקה שמונה ימים כשבית המקדש נחנך שוב כמקדש יהודי. איזה משני עניינים אלה הוא העומד ביסוד חג החנוכה?

התלמוד הירושלמי אינו מציע שום סיבה לקיומו של חג החנוכה, אך בתלמוד הבבלי ניתן הסבר קצר במסכת שבת כא ע"ב:

מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

המסקנה המתבקשת העולה מהסבר זה היא שנס פך השמן עומד בליבו של חג החנוכה. ואולם דברים אלה הם המקור הקדום ביותר הדן בנס פך השמן שיש בידינו, וקל וחומר שהוא המקור המוקדם ביותר שקובע את הנס במוקד חג החנוכה.^[1]

התיאור הקדום ביותר  של סיפור החנוכה, והיחיד שנכתב מפי עדי ראייה, מצוי בספר מקבים א, ושם מתועד רק הניצחון הצבאי. גם ספר מקבים ב, שנכתב כנראה כמה דורות אחרי התרחשות המאורעות, מתמקד רק בהישגים הצבאיים של החשמונאים. רבים מן הקוראים במקורות קדומים אלה מתפלאים לגלות שנס פך השמן אינו נזכר בהם. לפי מקבים א ומקבים ב, הסיבה לקביעת חג החנוכה לדורות היא שמלחמות החשמונאים השיבו ליהודים את בית המקדש ואת האוטונומיה מידי היוונים הסורים. במקבים א כתוב:

^{מקבים א ד:נב} וישכימו בבוקר החמישה ועשרים בחודש התשיעי, הוא חודש כסלו, בשנה השמונה וארבעים ומאה. ^ד:נג ויעלו קורבן כחוק על גבי מזבח העולה החדש אשר עשו. ^ד:נד בזמן וביום אשר בו חיללו אותו הגויים, ב[יום] ההוא נחנך בשירים ובקתרוסים, בכינורות ובמצלתים. ^ד:נה ויפלו כל העם על פניהם, וישתחו, ויודו לשמים, אשר הצליחו בידם. ^ד:נו ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה, ויעלו עולות כשמחה ויזבחו זבחים שלמים ותודה. ^ד:נז ויקשטו את חזית המקדש בעטרות זהב ובמשבצות, ויחרשו את השערים ואת הלשכות ויתקינו להם דלתות. ^ד:נח ותהי שמחה גדולה מאוד בעם, ותסור חרפת הגויים. ^ד:נט ויקבעו יהודה ואחיו וכל עדת ישראל, כי יוחגו ימי חנוכת המזבח בזמניהם, מדי שנה בשנה, ימים שמונה, מן החמישה ועשרים כחודש כסלו, בשמחה ובששון.^[2]

גם בגרסה המסוגננת יותר והמדויקת פחות מבחינה היסטורית הכתובה בספר מקבים ב לא מצוין נס פך השמן כסיבה לקביעת החג. כך כתוב במקבים ב:

^{מקבים ב י:ה} וקרה שביום אשר חולל המקדש בידי הגויים, ביום ההוא היה גם טיהור ההיכל, ביום עשרים וחמישה בחודש ההוא, הוא כסלו. ^י:ו ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של (חג) הסוכות, בזכרם שלפני זמן קצר הם עשו את חג הסוכות כשהם רועים במערות כדרך החיות. ^י:ז לכן, בהחזיקם מטות וענפים רעננים וגם (כפות) תמרים, הם העלו מזמורים למי שהצליח את דרכם לטיהור מקומו. ^י:ח והם קבעו, בצו משותף ובהחלטה לכל עם היהודים, לחגוג את הימים האלה שנה בשנה.^[3]

אפילו יוספוס פלביוס, ההיסטוריון הדגול בן המאה הראשונה לספירה, אינו כותב על נס פך השמן, אף שהוא מכנה את חנוכה "חג האורים" ומודה ששם זה מעמיד אותו במבוכה. כך הוא כותב בקדמוניות היהודים, ספר שני, ז, 323–325:

ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקרבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים, וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך היתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבדה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו (חג) האורים. ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיעה לנו בלי שקיווינו לה.^[4]

מפליא לראות כי יוספוס מכנה את החג בשם "חג האורים", אך אינו מכיר בשום נס הקשור באור. סביר אפוא שהשם "חג האורים" אינו קשור לנס פך השמן כלל. ייתכן שחז"ל הכירו את השם וביססו עליו את הבנתם באשר למקור החג ומשמעותו. לחלופין, ייתכן שמקור דברי חז"ל בתקופה קדומה יותר והם משקפים מסורת שקדמה להם. בין כך ובין כך, המסורת בדבר נס פך השמן לא הייתה מרכזית במידה שדי בה להבטיח שיוספוס ישמע עליה. אם מביאים בחשבון את בקיאותו הרבה של יוספוס במסורת ובתרבות היהודית, העובדה שהוא אינו מכיר את נס פך השמן מחזקת את הסברה כי אין מדובר בחלק מרכזי ומוכר במוסרת.

תקופת חז"ל: מיתוג מחדש של חג החנוכה

ניכר שההסבר שמציע התלמוד הבבלי באשר למקור חג החנוכה הוא בגדר סטייה מהדרך שבה הבינו יהודים את הסיבה לציון החג בעבר. אין בידינו שום מקור קדום לתלמוד הבבלי שמעמיד את נס פך השמן במוקד החג. מדוע התרחש השינוי?

הנה הצעה אחת. אני מאמינה שייתכן מאוד שחז"ל ניסו להרחיק עצמם מהקשרו החשמונאי של החג, הקשור בתודעה לתקופות מרדניות ומיליטריסטיות בתולדות עם ישראל, ובייחוד למרד בר כוכבא,^[5] המרד הגדול האחרון ברומא. בניסיון אחרון זה לגרש את הרומאים מיהודה הובילו בר כוכבא ואלפים מתומכיו מרד עצום ממדים שערער את כלכלת רומא והשפעותיו נמשכו שנים אחרי תום המרד. בשנים 132–135 לספירה המיט שמעון בר כוכבא (שמו האמיתי היה שמעון בר כוסבה; מסתבר ששינה את שמו לבר כוכבא כדי להקנות לעצמו הילה משיחית)^[6] אסון על היהודים שהתגוררו בארץ ישראל תחת שלטון הרומאים. אך המרד שהוביל כשל, ועשרות אלפי יהודים נהרגו.

נוסף על המחיר האנושי הכבד שגרם בר כוכבא, הרומאים גם חרשו את ירושלים עד ליסוד ואסרו על יהודים להיכנס אליה. הם קראו לירושלים בשם לטיני, איליה קפיטולינה (Aelia Capitolina), ובנו בה מקדש לאל יופיטר ומקדשים נוספים. יהודי האזור עקרו צפונה, לערים כמו קיסריה, ציפורי וטבריה, ולא שבו עוד לעיר הקודש היקרה לליבם. רק בתקופה המודרנית שבה ירושלים להיות עיר יהודית משגשגת.

תימוכין לאפשרות שבר כוכבא ראה עצמו כיורש המסורת המקבית אפשר למצוא במטבעות שטבע. על גבי מטבעות אלה הוטבעו ציורים של המקדש וכלים הקשורים אליו, כמו חצוצרות, ענפי תמרים ונבלים, וכן כתובות כמו "לחרות ירושלים". הימצאות הדימויים הללו על מטבעות שבר כוכבא טבע היא ראיה ברורה לכך שהוא ראה בעצמו איש צבא שזוכה לסיוע מן השמיים. בין שבר כוכבא אכן ראה בעצמו ממשיך המורשת של המקבים ובין שלא, מסתבר בהחלט שחז"ל, שלא היה בידם כוח מדיני, רצו לנתק את הקשר התודעתי בינם ובין המרידות ומרעיון המרידה למלכות הנלווה אליהן.. קיום חגיגות לציון המרד עלול להוביל את תלמידיהם לדרך רעה ולעורר מתחים בין היהודים ובין השלטון המקומי שהם כפופים לו.

אור באפילה

עיון מעמיק יותר בדברי התלמוד מגלה שהעימות הצבאי בין היהודים ובין היוונים אינו נמחק אלא נדחק לשוליים. בתלמוד כתוב:

שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום...

נראה שמחבר הקטע חש שהזכרת הניצחון הצבאי הכרחית כרקע לסיפור נס פך השמן. עם זאת, המקבים מתוארים כמי שיצאו להתגונן מפני היוונים ובסופו של דבר גברו עליהם. חז"ל לא דחו את סיפור הניצחון הצבאי, אך הם העתיקו את מקומו מלב החג לשוליים.

הבנת תולדותיהם של היהודים תחת שלטון רומא בארץ ישראל במאות הרביעית והחמישית מסייעת לנו להבין מדוע חז"ל היססו כל כך לקשור עצמם בהיסטוריה מיליטריסטית במאות שבהן נכתב וסודר החומר התלמודי. במאות הללו איכות החיים באזור ירדה פלאים. הקודקס של הקיסר הנוצרי תאודוסיוס (המאה החמישית) אסר על יהודים להחזיק בתפקידי ממשל מלבד גובי מס. נוסף על כך נאסר עליהם לבנות בתי כנסת חדשים בתחומי האימפריה.

הרטוריקה האנטי-יהודית של אבות הכנסייה הלכו והחריפו במאה החמישית. המצב הדרדר עוד יותר במאה השישית, כאשר הקיסר יוסטיניאנוס כתב קודקס משלו ובו הוטלו על היהודים הגבלות חדשות, בהן איסור לקרוא בתורה בציבור ואיסור לקרוא במשנה.^[7] אין להתפלא אפוא שחז"ל לא רצו להציג עצמם כמי שתומכים בהתקוממות פוליטית.

מילות הפתיחה של הקטע במסכת שבת כא ע"ב, "תנו רבנן", מעידות שמקור הדברים כנראה בברייתא מתקופת התנאים. המקור שבידינו נמצא בתלמוד הבבלי, אך הנוסחה הפותחת אותו מלמדת שייתכן מאוד שהברייתא משמרת גישה שהתפתחה בקרב חכמי ארץ ישראל.^[8]

סיכום

נחזור כעת לשאלה שנשאלה בתחילת המאמר: איזה עניין עומד ביסוד חג החנוכה? מנקודת מבט היסטורית, אין ספק שמקור החג בניצחון הצבאי של החשמונאים. אולם, חז"ל מיתגו את החג מחדש, ובמקום להעלות על נס את ההישג הצבאי של החשמונאים, אנו מציינים בחג את האור האלוהי המופלא שניתן ליהודים ללא תנאי ושעליו הם יכולים לסמוך תמיד, גם בתקופות אפלות וקודרות.

אין ספק שמסר זה דיבר אל ליבם של יהודים שחיו בארץ ישראל בתקופה שבה הייתה ירושלים מוקד עלייה לרגל לנוצרים ויוסטיניאנוס אסר על היהודים לקרוא בתורתם. המסר הזה הוסיף לדבר אל ליבם של יהודים בכל דור ודור. ייתכן שזו הסיבה לכך שחג החנוכה עודנו שמור בתודעה כחג האורים ולא כחג המציין ניצחון צבאי.