התיישבות גד וראובן: טיעון רטורי בדבר השתייכות עבר הירדן לארץ המובטחת

בתחילת במדבר לב פונים בני גד ובני ראובן אל מנהיגם של ישראל בבקשה:

^{במדבר לב:ה} אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה.

המילה אֲחֻזָּה מתארת את האדמה כמתנה שניתנה לבני ישראל בזכות ההבטחה לאבות (ראו למשל בראשית יז:ח) .טקסטים שהמילה אֲחֻזָּה מופיעה בהם מניחים בדרך כלל שהארץ המובטחת היא רק ארץ כנען – כלומר השטח מערבית לירדן – ואילו השטח שמדובר בו כאן נמצא מזרחית לירדן.

בקשת האדמות האלה לאחוזה היא בקשה טעונה: בני גד וראובן אינם מבקשים רשות להתיישב שם בלבד. הם מבקשים ששטחים אלה יקבלו מעמד זהה למעמדה של ארץ כנען ויוכרו כחלק מהארץ שהבטיח אלוהים לאבות, ושהם עצמם – בני ישראל המתגוררים ממזרח לירדן – יזכו להכרה כחלק מהקהילה הקשורה בברית זו.

בני גד וראובן חותמים את דבריהם בבקשה פשוטה לכאורה: "אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (פסוק ה). כתבתי "לכאורה" משום שכפי ששדה המחקר הלשוני המכונה פרגמטיקה מלמד, אפילו אמירות פשוטות מתפרשות על ידינו בהתאם להקשר שבו נאמרו. בדרך כלל איננו מודעים לכך כאשר אנו מדברים עם אדם אחר, ואין צורך בכך כל עוד התקשורת מתנהלת ללא תקלה. אולם כאשר אנו מנסים להבין מקרים של קצר בתקשורת או להתמודד עם פרשנויות סותרות, אנו מוכרחים להתייחס להקשר.

עניין זה חשוב מאוד לפרשנות הדברים בבמדבר לב, שכן הפרק כולל פרשנויות סותרות של הבקשה "אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן".

אי הבנה הרת גורל

משה מבין מבקשת בני גד וראובן "אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" שאין בכוונתם להצטרף לשאר בני ישראל במלחמה לכיבוש ארץ כנען. אפשר אפוא להבין מדוע הוא עונה בכעס:

^{במדבר לב:ו} …הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה

כעסו נראה כתגובה הגיונית כי הוא מפרש את דברי בני גד וראובן בהקשר מסוים. כאשר אנו מפרשים אמירה כלשהי אנו נמשכים להקשרים שנראים לנו רלוונטיים, כלומר הקשרים שמובילים לפרשנות שנראית לנו נכונה או הגיונית יותר מהחלופות האחרות. ^[1]

ההקשר שנראה למשה הרלוונטי ביותר (ואנו יודעים זאת כי הוא אומר זאת בפירוש) הוא סיפור המרגלים שנשלחו כדי להכין את בני הדור הקודם לכיבוש הארץ מדרום (במדבר יג:א–יד:מה). בסיפור שמשה מזכיר הסתייגו בני ישראל מכיבוש ארץ כנען, ובעקבות זאת נגזר על דור שלם למות במדבר וכן מימוש הבטחת הארץ התעכב בארבעים שנה, אסון שמשה אינו רוצה שיפקוד את קהילת הברית בשנית:

^{במדבר לב:ז}  וְלָמָּה (תנואון) [תְנִיאוּן] אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְ־הוָה.  ^לב:ח  כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. ^לב:ט וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְ־הוָה… ^לב:יג וַיִּחַר אַף יְ־הוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְ־הוָה.

משה חותם את דברי הביקורת בהאשמת בני גד וראובן שהם עתידים להביא להישנות האסון:

^{במדבר לב:יד} וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְ־הוָה אֶל יִשְׂרָאֵל. ^לב:טו כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה.

ברם, בני גד וראובן מעולם לא אמרו שהם לא ישתתפו בכיבוש ארץ כנען. הסיבה לרצונם לא לעבור את הירדן אינה קשורה לפחד מפני הנפילים אשר בעברו השני, כפי שקרה בסיפור המרגלים (במדבר יג:כח–כט), כי אם לעובדה שהארץ שממזרח לירדן מתאימה במיוחד לגידול עדריהם (פסוק ד).

כבר בשלב זה אפשר לחוש שהולכת ונוצרת אי הבנה. אי הבנה יכולה להיווצר כאשר המאזין מפרש אמירה בהקשר שונה מההקשר שבו הדובר אמר אותו, או כאשר הדובר אינו צופה נכונה איזה מידע דרוש למאזין מסוים כדי שהתקשורת תצליח.

משה מפרש את הבקשה "אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" בהקשר של פרשת המרגלים, אולם בני גד וראובן חשבו על הקשר אחר כאשר אמרו את הדברים. הם מתארים את עבר הירדן בתור "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְ־הוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל" (פסוק ד), וכוונתם בכך לכיבושו מידי סיחון מלך האמורי בבמדבר כא.

שטחים שנכבשו במלחמה יינתנו בוודאי למישהו, ובני גד וראובן מבקשים לטעון שמכל השבטים, ראוי לתת להם את האדמות בעבר הירדן. מתוך דאגתם לקבל נחלה במקום שבו הם רוצים, הם אינם אומרים דבר בהקשר העניינים שמשה רואה בהם חשיבות עליונה.

פותרים את אי ההבנה

כאשר בני גד וראובן מבינים מה מטריד את משה הם ממהרים לתקן את פרשנותו לעמימות שהייתה בבקשתם ומרגיעים את חששותיו:

^{במדבר לב:טז} וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ^{. לב:יז} וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. ^לב:יח לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. ^לב:יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.

הם מפגינים נכונות ואפילו להט להשתתף בכיבוש ארץ כנען; הם מתנדבים ללכת בראש הצבא ולהישאר בארץ כנען עד שכל שבטי ישראל האחרים יתיישבו בנחלותיהם, כל עוד יורשו להקים לפני כן תשתיות שיגנו על רכושם ומשפחותיהם בהיעדרם. הם מוכיחים שהם רואים עצמם מחויבים לקהילה, שהם אינם דומים למרגלים, שזרעו מחלוקת בקרב בני ישראל והעמידו את הבטחת הארץ בסכנה, ושחששותיו של משה לא יתגשמו.

משה מאשר את בקשתם, אך לפני כן הוא מציב בפניהם מספר תנאים. ראשית, הוא אומר במפורש את מה שלא נאמר עד כה, אף שהוא השתמע מכל מה שנאמר: בני גד וראובן יעברו את הירדן כדי להילחם. הוא מזכיר את הצעתם ("הדבר הזה") ואז אומר במפורש מה משמעות הדבר אם היא תתקבל.

^{במדבר לב:כ} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ־הוָה לַמִּלְחָמָה. ^לב:כא וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְ־הוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. ^לב:כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ־הוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ־הוָה.

נוסף על כך מוצג כאן שינוי חשוב במקומם בשדה הקרב. כאשר בני גד וראובן מתקנים את אי ההבנה בבמדבר לב:יז הם מוכיחים את נכונותם להילחם לצד שאר בני ישראל בהצעה ללכת בראש הצבא ("לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל") ולשמש חיל חלוץ. משה מדבר בלשון אחרת, ואומר שהם ילכו "לִפְנֵי יְ־הוָה". רבים מתרגומי המקרא מבינים שמשמעות ביטוי זה זהה למשמעות דברי בני גד וראובן בפסוק יז (ראו למשל ב־NJPS שמתרגם: " if you go to battle as shock-troops at the instance of the LORD").

ברם, משמעות הצירוף "לִפְנֵי יְ־הוָה" אינה זהה למשמעות הצירוף "לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אנו נוכחים בכך כאשר אנו קוראים את דברי משה בהקשר של במדבר ב, ששם מתואר סדר הנסיעה של מחנה ישראל (היררכיה חברתית שאינה מאוד מוסווית). דגל מחנה יהודה נוסע ראשון, אחריו דגל מחנה ראובן (הכולל את שבט גד), ואחריו המשכן שבלב המחנה.

להיטותם של בני גד וראובן ללכת חלוצים לפני הצבא נוטלת אפוא משבט יהודה את מקומו הראוי. משה מחזיר את בני גד וראובן למקומם "לִפְנֵי יְ־הוָה" – מקומם בסדר הנסיעה של מחנה ישראל לפי במדבר ב – ובכך מכיר ברצונם להשתתף במלחמה מבלי לעורר בעיות שהיו עלולות להתעורר אילו נפגע מקומו של שבט יהודה בראש הסדר החברתי.

בני גד וראובן מסכימים פה אחד לשינוי (פסוקים כה–כז). למרות כל זאת משה מוסיף סעיף יציאה, שלפיו בני גד וראובן יצטרכו להתיישב בארץ כנען עם שאר שבטי ישראל אם לא יעמדו במילתם, כדי לשמר את שלמות הקהילה והברית בכל מצב (פסוקים כח–לב).

שכנוע בני גד וראובן והקורא

במישור אחד, במדבר לב מתאר שיחה בין משה ובין שניים משבטי ישראל. בתחילת הפרק מתגלעת ביניהם מחלוקת בגלל אי הבנה שיצרה עמימות הבקשה "אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן". אחר כך אי ההבנה נפתרת והמחלוקת מתיישבת. השיחה מתאפיינת בעושר רטורי רב.

שכנוע בני גד וראובן

דברי משה נשמעים כעוסים ושיפוטיים, ואפשר אפוא להבין מדוע מקובל לראות בהם דחייה מכל וכל של הרעיון שחלק מבני ישראל ישבו בעבר הירדן. אולם מבנה תשובתו אינו מכוון לבטא התנגדות אלא לשכנע את בני גד וראובן לחשוב שוב על בקשתם. משה מכנה אותם "אחים" כדי לעורר בהם תחושת מחויבות לשאר בני ישראל. הוא מתייחס ליסודות מסיפור המרגלים כדי להזכיר להם חוויות החרוטות בזיכרון הקולקטיבי של העם ולהובילם לחשוב על השלכות שלא עלו בדעתם.

נוסף על כך משה מציג את ההשלכות כאילו בני גד וראובן התכוונו אליהן, והוא מגביר את היסוד האישי באמצעות שימוש רטורי אסטרטגי בכינויים. הוא מכנה אותם "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים" – אף על פי שבשלב זה הם לא חטאו – בתקווה שבתגובה לכך הם ירצו להוכיח לו שטעות בידו (וכפי שראינו, זו אכן תגובתם). משה אינו נוזף בבני גד וראובן על רצונם להתיישב בעבר הירדן; הוא רק מבקש למנוע את התוצאות שמפניהן הוא חושש, ולשם כך הוא מבייש אותם כדי לשכנע אותם למלא את מחויבויותיהם לקהילה כולה.

אולם בני גד וראובן אינם האנשים היחידים שיש לשכנע. הרעיון שיש להחשיב שטחים בעבר הירדן כחלק לגיטימי מן הארץ המובטחת אינו רעיון מובן מאליו. בבמדבר לב מתקיימת שיחה נוספת, סמויה– בין תומכי הרעיון ובין מתנגדים פוטנציאליים שסבורים שהארץ המובטחת היא רק בתוך גבולות ארץ כנען, כלומר ממערב לירדן. עמדה זו מסתברת ביותר לאור הכתוב במקומות אחרים בתורה (למשל שמות טז:לה ובמדבר יג:א–יד:מה), וכדי לקבל את הרעיון החדש המנוגד לה יש לשנות את עמדת המתנגדים. מחבר הטקסט מבקש לשכנע גם את קהל תומכיו.

שכנוע הקורא

הרכיב הראשון באסטרטגיה הרטורית של המחבר הוא ניבוי העניינים שעשויים להטריד את קהל הטקסט – בייחוד אלה שנכונים פחות מכל לקבל את הרעיון שעבר הירדן הוא חלק מהארץ המובטחת. עניינים אלה משובצים באותה תשובה כעוסה ראשונה, ועמדת הנמענים מזוהה בה עם דמותו הסמכותית של משה: הוא מבין לליבם והוא מדבר בשמם.

מסתבר שאותם קוראים ספקנים יופתעו כמו משה ממה שנראה כחוסר עניין של בני גד וראובן בטובת הקהילה ככלל. והעוינות שהם עשויים לחוש כלפי אלו שמציעים רעיון שעלול להוביל לתוצאות קשות שכאלה מתבטאת באופן השלילי שמשה חורץ את אופיים של בני גד וראובן: אנשים חטאים אלה יהיו האשמים בסבל של כולנו אם הברית לא תישמר.

אחרי יצירת הזהות בין משה ובין קהל הטקסט, מופעל הרכיב השני באסטרטגיה הרטורית של המחבר: משה קובע באילו תנאים אפשר להכיר בעבר הירדן כחלק לגיטימי מהארץ המובטחת. כאשר הקהל הצפוי של הטקסט קוראים את תשובתו הראשונה של משה, הטקסט מכוון אותם לקרוא מתוך תחושה שעמדתם זוכה לתמיכה: משה מסכים איתנו!

אולם כאשר משה מיישב את הבעיות שעלו, הזדהותם איתו מוביל אותם לקבל את הפתרון יחד עם בני גד וראובן, אשר מקבלים אותו בפסוקים כה–כז כציווי ממשה הן בתחילת תשובתם ("עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה", פסוק כה) והן בסופה ("כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר", פסוק כז). משה מתואר כסמכות המשפטית הפוסקת בשאלת הלגיטימיות של התיישבות בני ישראל בעבר הירדן וכן כמי שקובע באילו תנאים אפשר לקבל את הרעיון.

השלכות לעניין ההיסטוריה של עריכת במדבר לב

על פי רוב, חוקרים מזהים בבמדבר לב שתי גרסאות שונות של סיפור התיישבות בני גד וראובן בעבר הירדן. לפי גרסה אחת, בני גד וראובן מתיישבים שם ללא שום תקלה. אולם הגרסה השנייה מבקרת בחריפות את התיישבות בני ישראל בעבר הירדן, ומגיעה עד דחיית הרעיון מכל וכל. מקובל לחשוב שתשובתו הזועמת והשיפוטית של משה שייכת לגרסה השנייה ונתחבה לתוך הראשונה.^[2] ברם, עיון בפרגמטיקה ובהתפתחות הרטורית של שתי השיחות שבטקסט – בין משה ובין השבטים המבקשים להתיישב בעבר הירדן, ובין המחבר ובין הקהל המשתמע – מצייר תמונה שונה לגמרי.

תשובת משה אכן כעוסה ושיפוטית. עם זאת, השיחה אינה מסתיימת שם, והטענה שמקור התשובה בגרסה אחרת של הסיפור פוגעת במארג הרטורי של הטקסט, משום שהדברים שנאמרים לפניה מסבירים את נוכחותה, והמשא ומתן שמתנהל בשיחות שאחריה נובע ממנה. הטקסט הוא אפוא סיפור קוהרנטי אחד שאינו תיאור ניטרלי של התיישבות בני גד וראובן בעבר הירדן ואף לא טיעון נגד היות שטחים אלה חלק מהארץ המובטחת. תחת זאת מציג הסיפור טיעון בעד השתייכות עבר הירדן לארץ המובטחת.^[3]

התנגדות להתיישבות בעבר הירדן

האם האסטרטגיה הרטורית צלחה? גישתנו לקהל הנמענים הצפוי של במדבר לב מוגבלת לאופן שבו מתייחס אליו הטקסט. אנו רואים את הדברים רק כפי שהמחבר מבקש להציגם. עם זאת, כמה טקסטים אחרים מאפשרים לנו לשמוע את קהל הנמענים מדברים בקולם שלהם, ונראה שטענות מחבר במדבר לב אינן מקובלות על הכל.

במדבר לג, שבו מתואר מסלול המסע במדבר, מודע היטב לסיפור כיבוש עבר הירדן מידי סיחון מלך האמורי בבמדבר כא ומתבסס עליו, אך השיוך האידאולוגי של השטח נמחק. בבמדבר לג:מז–מח מתוארת פעמיים הגעה למואב: בני ישראל מגיעים להר נבו בפסוק מז, ואז לערבות מואב בפסוק מח (לפי דברים לב:מט ולד:א, הר נבו נמצא בערבות מואב).

נראה שהטקסט מכיר את ההגעה הכפולה למואב בבמדבר כא, שם בני ישראל מגיעים למואב בפסוק יח^ב, ושוב בפרק כב:א–ב.

במדבר כא, כב

^כא:יא וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ…  ^כב:א וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ^.

במדבר לג

^לג:מז וַיִּסְעוּ מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים לִפְנֵי נְבוֹ. ^לג:מח וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי הָעֲבָרִים וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

ההגעה הכפולה בבמדבר כא נוצרה כדי לאפשר את הכללת סיפור הניצחון על סיחון.^[4] במדבר לג העתיק את ההגעה הכפולה למואב, אך הפרק אינו אומר שהאדמות השתייכו בעבר לבני האמורי או שישראל כבשו אותן. יש בפרק מחיקה של עובדות, ולא רק השמטה.

מניין לנו? במדבר לג:מד יודע שבמדבר כא:יא אומר שעיי העברים נמצאו במדבר ממזרח למואב כחלק מהמאמץ להפוך את השטח לאדמות בני האמורי שבהן סיחון מלך ולכתוב את סיפור כיבושו בידי ישראל.^[5] אולם פרק לג ממקם את המסלול במואב ולא במדבר שממזרח.^[6]

במדבר כא:יא

וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ.

במדבר לג:מד

וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בִּגְבוּל מוֹאָב.

המשך המסלול, המתואר בפסוקים מה–מט, כולל רצף של שמות מקומות מואביים. רשימת שמות אלה מבטאת דחייה של הטענה שהשטחים הללו השתייכו אי פעם לאמורים או נכבשו בידי בני ישראל. במילים אחרות, לפי פרק לג בני ישראל נסעו בשלווה דרך אדמות מואב עד שחצו את הירדן ונכנסו לארץ המובטחת – שעל פי טקסט זה כוללת רק את השטחים שממערב לירדן.

במדבר לג מוכיח שניסיונו של במדבר לב לשכנע את בני שיחו שעבר הירדן צריך להיחשב לחלק מהארץ המובטחת נפל על אוזניים ערלות. בבמדבר לד מוגדרים בבירור גבולות הארץ המובטחת. כמו מפת הארץ המתוארת ביחזקאל מז, גם גבולות אלה אינם כוללים שטחים בעבר הירדן המזרחי. גבולות אלה והמסלול המתואר בפרק לג מצטרפים זה לזה לכדי דחייה קטגורית של הרעיון שבמדבר לב מבקש לשכנע את הקוראים לקבל.^[7]

מורכבותה של אידאולוגיית האדמה בתורה

במדבר לב והטקסטים שסביבו מאפשרים לנו לשמוע שיחה – אולי אפילו מחלוקת – שעניינה מעמד עבר הירדן כחלק מהארץ המובטחת. במדבר כא מציג בפנינו סיפור כיבוש שנכתב כדי לתמוך ברעיון שעבר הירדן הוא חלק מהארץ המובטחת, וכעת בא במדבר לב כדי להפיג חששות פוטנציאליים מן הרעיון.

היסטוריה ואידאולוגיה מתערבבות כאן זו בזו ויוצרות תמהיל מורכב. במדבר כא ולב טוענים בזכות רעיון; הם אינם בגדר תיאור היסטורי ממש. עם זאת, ידוע לנו ממצבת מישע, למשל, שאמנם יש לבני ישראל היסטוריה עתיקת יומין באזורים אלה.^[8] לאור המקורות שבידינו, קשה ואולי אף בלתי אפשרי לקבוע כיצד בדיוק השפיעו העובדות ההיסטוריות על הטענה האידאולוגית, אך במקרים רבים היסטוריה ואידאולוגיה כרוכות זו בזו בכל הנוגע לטענות בדבר בעלות על אדמות. אל לנו להתפלא אפוא שתמהיל שכזה נמצא גם כאן.

יתרה מכך: הטענה נדחתה למרות התיאור ההיסטורי, ויש בכך ללמדנו שלא שאלות היסטוריות בלבד נידונות כאן, אף אם הטקסטים אינם חושפים מה בדיוק עומד על הפרק. לשאלות בדבר בעלות על אדמות ישנן השלכות רבות מאוד, בימינו אנו כמו גם בימי קדם. אופייה הספרותי של התורה כטקסט מרובה קולות אינו מניח לנו להסתפק בתשובות פשוטות, אלא דוחק בנו להתמודד ישירות עם הדינמיקה המורכבת האופיינית לה.