השמצתה של ערפה

חסד הוא תימה מרכזית במגילת רות. בסתירה מוחלטת לתימה זו, חז"ל מפגינים כלפי עָרְפָּה חוסר אמפתיה מובהק, הגובל בתיעוב של ממש.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

רות דבקה בנעמי בעוד ערפה שבה בצער לארץ מואב (עיבוד), ווליאם בלייק, 1795. ויקיארט

ערפה במגילת רות

מגילת רות, שסיפורה מתרחש בימי השופטים, מגוללת את סיפורה של משפחה בת ארבע נפשות מבית לחם יהודה הנודדת למואב בזמן רעב: אלימלך, רעייתו נעמי, ושני בניהם מחלון וכיליון. אלימלך מת בסמוך להגעתם למואב, ושני הבנים נישאים לשתי נשים מואביות מקומיות, רות וערפה.

לאחר עשר שנים במואב, מחלון וכיליון מתים, ונעמי מחליטה לשוב לביתה, לבית לחם. כלותיה מתלוות אליה (א:ז), אולם נעמי מבקשת מהן לחזור בהן:

רות א:ח וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ (יעשה) [יַ֣עַשׂ] יְ־הוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי׃ א:ט יִתֵּ֤ן יְ־הוָה֙ לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה׃ א:יוַתֹּאמַ֖רְנָה לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃

שתי הנשים עומדות על שלהן; הן מתעקשות ללוות את חמותן ליהודה, והיא ממשיכה ומפצירה בהן ביתר שאת, ואומרת כי אין לה עוד דבר להציע להן, כי הן צעירות וכי עליהן להמשיך הלאה בחייהן.[1]

ניכר שנעמי אוהבת את שתי כלותיה במידה שווה ורוצה רק בטובתן. היא מבקשת מהן להישאר במואב, לשוב למשפחותיהן ולהינשא שוב לאיש. מה להן ולארץ זרה, לאל זר, ומדוע שיתחילו בחיים חדשים בסביבה זרה, שבה סיכוייהן למצוא בני זוג מתאימים יהיו מוגבלים? בפעם השנייה נעמי מצליחה לשכנע אחת מהן לשוב לביתה:

רות א:ידוַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ׃

נעמי אומרת לרות שעליה ללכת בעקבותיה של ערפה:

רות א:טו ‎וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל־עַמָּ֖הּ וְאֶל־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ׃

אולם רות משיבה בנאום משלה, ובו היא מדגישה כי עמה של נעמי הוא כעת גם עמה שלה.[2] רות מפגינה נדיבות לב גדולה ואהבה חסרת גבולות כלפי חמותה, אבל זאת אינה אומרת שהמחבר דן את ערפה לכף חובה. ערפה אוהבת את חמותה, אך גם מבינה את התבונה שבעצתה. היא נפרדת באי-רצון ובדמעות, ובזאת תם חלקה בסיפור.[3]

ערפה במקורות בתר-מקראיים

בספרות הבתר-מקראית התמונה היא לגמרי אחרת.

שמה של ערפה

כמה פרשנים – החל בעת העתיקה ועד זמננו – אינם משמיעים אמנם שיפוט שלילי על ההחלטה, אך מוצאים בשמה של הדמות רמז למילה "עורף". כפי שאמרו חז"ל (רות רבה ב:ט): "שֶׁהָפְכָה עֹרֶף לַחֲמוֹתָה".

ייתכן שהמחבר בחר בשם זה על המשתמע ממנו בכוונה תחילה, אך חז"ל מציעים פרשנות נוספת לשמה של ערפה, פרשנות שלילית ביותר שללא ספק לא אליה כיוון המחבר (רות זוטא א:ד):

שם האחת ערפה, שהיה לה ליערף כעגלה ערופה.[4]

מדרש השם המבטא תיעוב עולה בקנה אחד עם היחס הנפוץ לערפה בספרות חז"ל, הנוטה לתאר אותה בנימה שלילית ביותר.

המקור הראשון שעוסק בהמשך חייה של ערפה אחרי הפרידה מנעמי ורות, הוא הספר "קדמוניות המקרא" הקדם-חז"לי (המאה הראשונה לספירה),[5] המזכיר את ערפה בתוך גירסתו לסיפור דוד וגלית. במהלך הקרב, דוד מתגרה בגלית, ומזכיר כי הם בני-דודים, משום שדוד הוא צאצאה של רות וגלית יליד אחותה, ערפה:

שמע דבר לפני מותך: הלא היו שתי אחיות אשר מהן נולדנו אני ואתה.[6] ותהי אמך ערפה ואמי רות. ותבחר לה ערפה את אלהי הפלשתים ותלך אחריהם ורות בחרה לה את דרכי אל שדי ותלך בהן. והנה נולדתם מערפה אתה ושלושת אחיך. ויען כי קמת היום לכלות את ישראל, אני, כבן משפחתך הנה באתי לנקום את נקמת עמי כי גם שלושת אחיך אחרי מותך יפלו בידי אז תלך ותאמר לאמך: לא חשך זה שנולד מאחותך.[7]

מדוע ערפה המואביה מוצגת כאמו של גלית, הענק הפלשתי, ושל שלושת אחיו, שהמקור אינו נוקב בשמם? קדמוניות המקרא אינו נותן סימוכין מן המקרא לגירסתו המורחבת. לעומתו, חז"ל מבססים את דבריהם על המקרא.

אמם של ענקים

התלמוד הבבלי (סוטה מב ע"ב) מזהה את ערפה כאמו של גלית בעקבות המדרש על שמואל ב (כא:יח–כב). המדרש מתאר את ארבעת הלוחמים הפלשתים כ"ילידי הרפה", וחז"ל מפרשים את המילה "הרפה" כשמה הפרטי של אשה במקום שם עצם שמשמעו "הענק", ומציינים שהוא דומה לשם ערפה: "כתיב הרפה וכתיב ערפה". בשני השמות שלושה עיצורים זהים,[8] ומבחינתם של חז"ל די בכך לזהות את שניהם כשמו של אותו אדם.

כל ארבעת בניה של הרפה/ערפה נהרגו בידי דוד וחייליו.[9] התלמוד מסביר כי בניה של ערפה נהרגו בידי יוצא חלציה של רות משום שנשיקת ערפה לחמותה אינה יכולה לשוות למסירותה של רות ולדבקותה בנעמי:

ויפלו ביד דוד וביד עבדיו דכתיב (רות א:יד): "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה." אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא: "יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה."

ובכל זאת, לידתם של ארבעה בנים גיבורי חיל הייתה שכר על הצער שהפגינה ערפה לפני שנפרדה מנעמי:

דרש רבא: "בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים,[10] שנאמר: 'ותשאנה קולן ותבכינה עוד'" (רות א, יד).

ברוח דומה, מדרש אחר אומר כי שכר זה, וכן שכר נוסף, בא על הפסיעות שפסעה ערפה בשעה שליוותה את נעמי:

ר' ברכיה בשם ר' יצחק אמר: "ארבעים פסיעות הלכה ערפה אחר חמותה ונתלה לבנה ארבעים יום, [שנאמר: (שמואל א יז:טז) 'ויגש הפלשתי השכם והערב, ויתיצב ארבעים יום']".
ר' יודן בשם ר' יצחק: "ארבעה מילין הלכה ערפה אחר חמותה, ועמדו ממנה ארבעה גבורים, [שנאמר (שמואל ב כא:כב)]: 'את ארבעת אלה יולדו להרפה בגת.'"(רות רבה ב:כ)

התלמוד אף מוסיף וטווה את סיפור מותה של ערפה באותן נסיבות של מות בנה, יִשְׁבִּי, ומספר שהומתו בידי אדם אחד.[11] על פי הסיפור, דוד תעה בדרכו והגיע לארץ פלשתים, שם ראה אותו ישבי. משהכיר ישבי שזהו האדם שהרג את אחיו גלית, לקח את דוד בשבי. אבישי בן צרויה נחלץ לעזרתו של דוד ויצא להצילו (בבלי סנהדרין צה ע"א):

רכביה לפרדיה וקם ואזל קפצה ליה ארעא בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה דהוות נוולא כי חזיתיה פסקתה לפילכה שדתיה עילויה סברא למקטליה אמרה ליה עלם אייתי לי פלך פתקיה בריש מוחה וקטלה.
תרגום:
[אבישי] רכב על פרדו של המלך ועמד והלך [לארץ פלשתים), קפצה לו הארץ [בנס והגיע במהרה]. בעוד שהוא הולך ראה את ערפה אמו [של ישבי] שהיתה [טווה] בפלך. כאשר ראתה אותו, התירה את הפלך, השליכה עליו, חשבה להרגו. [כיון שלא הצליחה] אמרה לו: "בחור, הבה לי את הפלך! זרקו בראש מוחה והרגה.[12]

כך הופכת ערפה לא רק לאמם של אויבי ישראל אלא לאויבת בעצמה, ומתה בחרפה.

ערפה כאשה מופקרת

הפרשנות שהפכה את "הרפה" ל"ערפה" מבהירה כיצד קיבלה ערפה את תפקיד אמם (או אמם הקדמונית) של גלית ושלושת הלוחמים האחרים בשמואל ב כא, אך עדיין יש להבין כיצד הפכה אישה מואביה לאמם של פלשתים מגת.[13] מבחינת חז"ל ערפה הייתה נסיכה, משום שהיא ורות היו שתיהן בנותיו של עגלון מלך מואב, שבו התנקש אהוד כמסופר בשופטים ג (רות רבה א:ט).[14]

ועדיין, כמה מדרשים מסבירים שלאחר שעזבה את נעמי, פנתה ערפה לחיי הפקרות מוחלטת. לדוגמה, בביאורו לפסוק המתאר את פרידתה של ערפה, כותב מדרש רות זוטא:

אמרו אותה הלילה הערו בה מאה ערלות פלשתים, ויצא ממנה גלית הגתי הפלשתי.[15]

פירוש זה עשוי לרמוז שערפה הייתה כה מופקרת שהניחה לגברים רבים לשכב עמה בזה אחר זה, אף שהתיאור קרוב יותר לאונס קבוצתי. המדרש מתמקד פחות בערפה עצמה ועיקר כוונתו היא להכפיש את אילן היוחסין של גלית ואת אמו. כוונה זו מתבהרת היטב כאשר מעיינים בסדרה של מדרשים העוסקת בחיי המין של ערפה ומובאת בתלמוד בסוגיה שצוינה לעיל (בבלי סוטה מב ע"ב), סוגיה הפותחת בפירוש המסביר את כינויו של גלית – "אִישׁ-הַבֵּנַיִם" (שמואל א יז:ד, כג).

ההסבר הפשוט הוא שגלית אכן היה איש התווך, שימש כאלוף פלשתים ונציגם, ולכן יצא אל שטח ההפקר שבין המחנות, קרא תיגר על האויב ודרש שיישלח לו נציג שיילחם בו. אולם חז"ל, לאחר שהציעו כמה פירושים יצירתיים, עשו שימוש במשמעות העולה מן המילה "ביניים" כדי לזלזל במוצאו של גלית:

רבי יוחנן אמר: "בר מאה פפי (= בן מאה אבות) וחדא נאנאי (= ושפחה אחת)."[16]

לאחר שהתחיל בכיוון זה, התלמוד ממשיך ומטיח עלבונות נוספים בגלית ובאמו:

[כתיב] (שמואל א יז:ד): 'וגלית שמו מגת'. תני רב יוסף: "שהכל דשין את אמו כגת."
כתיב: (שמואל א יז:כג) '[בא] ממערות' וקרינן 'מערכות'. תני רב יוסף: "שהכל הערו באמו."

בשלב זה עובר התלמוד לעלבונות בשיטת "לשון נופל על לשון", המכוונים לערפה עצמה:

כתיב 'הרפה' וכתיב 'ערפה'. רב ושמואל [נחלקו]: חד אמר: "ערפה שמה. ולמה נקרא שמה ערפה? שהכל עורפין אותה מאחריה." וחד אמר: "הרפה שמה. ולמה נקרא שמה הרפה? שהכל דשין אותה כהריפות".

מטר העלבונות הגסים, הגובל בפורנוגרפיה, נראה חסר הצדקה לחלוטין. אני נבוך לנוכח גסות הלב והוולגריות המוחלטת של ההתלהמות, ואין בפי מילים להסביר אותה.

מדוע הוצגה ערפה כדמות כה שלילית?

חז"ל אהבו ליצור זוגות הופכיים של דמויות, צדיק מול רשע. עם הזוגות הללו נמנים יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, אסתר וושתי, וכמובן דוד וגלית.

  • כשם שגלית הוא יריבו של דוד, כך ערפה, אמו ממש או אמו הקדמונית, היא אויבתה המטפורית של רות. אם גלית היה אדם רשע, הרי שהוריו ואבותיו אף הם בהכרח היו רשעים.
  • משום שרות היא סמל ומופת למידות טובות, לחסד, למסירות ולנאמנות, ערפה מוכרחה להיות סמל לזימה, להפקרות, ליצרים מיניים בלתי מרוסנים ולשחיתות מוסרית.
  • רות עזבה את מולדתה עובדת האלילים ודבקה בנעמי, ולעומתה ערפה שבה לחיים של עבודת אלילים ופריצות. שובה של ערפה מייצג לא רק בחירה אישית, מעשה שנעשה בתום לב וללא כוונות זדון; הוא מתפרש כבגידה בנעמי, בעמה ובאלוהיה, כמעשה שהוליך להולדת צאצאים שיהפכו אויביהם המרים של ישראל.[17]

ובכל זאת, יש אירוניה מרה בבחירתם של חז"ל לתאר את ערפה באופן כה משפיל. אחת התימות החשובות במגילת רות היא חסד, וחז"ל יוצאים מגדרם לשבח את החסד שעשתה רות עם נעמי; אך בעת ובעונה אחת הם אינם מסוגלים להפגין כל אמפתיה כלפי ערפה. הם התמקדו אך ורק במה שראו כנטישה של נעמי ועמה. אולי כיום, במבט לאחור, יש מקום לגלות חמלה כלפי ערפה ונכונות להבין את בחירתה.

נספח

חיי ערפה: קריאות פואטיות בנות-זמננו

לפרשני הפשט בימי הביניים, בפירושיהם למגילת רות, לא היו תובנות רבות לגבי ערפה.[18] מדי פעם אפשר למצוא רמז למורת רוח, אולם לרוב היחס אליה ענייני. חריג ביניהם הוא הפירוש הטיפולוגי של יצחק בן יוסף הכהן (המאה ה-15) שבו כל דמות במגילה ממלאת תפקיד בדרמה של ההיסטוריה היהודית בתקופת המקרא. רות מייצגת את שבט יהודה ושבט בנימין, שדבקו באל ובבחירו הקרוי מחלון, ולעומתה ערפה מייצגת את השבטים האחרים, שהפנו עורף לממלכת יהודה ועבדו אלילים.[19]

אם נפנה לימינו אנו, אפשר למצוא כמה יצירות בעברית וביידיש המפגינות אמפתיה רבה הרבה יותר למצבה של ערפה ומצדיקות את החלטתה להישאר בארץ מולדתה. המשוררות והמשוררים עוסקים בדמותה של ערפה כפי שהיא מתוארת במגילת רות, מבלי להעמיס על שיריהם את עול יחסם השלילי של חז"ל לערפה.

אברהם הוס: "ערפה"

אברהם הוס (1924–2015) היה פרופסור למטאורולוגיה באוניברסיטה העברית. שירו, "ערפה", כתוב בגוף ראשון, בקולה של ערפה, הפונה לנעמי ולרות ומספרת להן כי מילאה את כל תפקידיה וחובותיה, כי אינה חייבת דבר לאיש, וכי היא פשוט רוצה לשוב לביתה ולחיות בחברת זכרונותיה. בעיניה, המעבר למקום חדש משמעו שכחה של עברה ושל בעלה המת והתחלה חדשה. היא אינה מוכנה לכך:

... הָאִישׁ שֶׁשָּׁכַב בֵּין שָׁדַי
אָכֵן הוֹתִיר זִכְרוֹנוֹת כְּמִיהָה וּכְאֵב
מִמִּשְׁלָב גּוֹרָלִי בִּתְוַאי חַיָּיו, שֶׁנִּקְטַע סְתָמִית בְּכֹחוֹ שֶׁל זֶה הַיּוֹדֵעַ כֵּיצַד לְהַחֲיוֹת וְכֵיצַד לְהָמִית וְקוֹצֵב אֶת הָעֵת לִקְמֹל וְהָעֵת לְלַבְלֵב – וְקוֹבֵעַ אֶת הַמָּתַי. וְאֶת הָאֵיךְ.
וּבְכָן – מִמֶּנִּי נָטְלוּ אֶת טַעַם הַמַּשְׁמָעוּת.
אַתֶּן יְכוֹלוֹת לָלֶכֶת נִשְׁעָנוֹת עַל מַטֵּה שִׁכְחָה. וַאֲנִי נִפְרֶדֶת מִכֶּן מִתּוֹךְ הַשְׁלָמָה נְבוֹכָה, וּפֹה בְּמוֹאָב, יוֹם אֶחָד, עֲרִירִית, אָמוּת, אֲנִי – לֹא אֵלֵךְ.[20]

עבור ערפה של הוס תמו החיים. היא רוצה לחיות עם הזיכרון, ואינה יכולה להתמודד עם עתיד לוט בערפל.

שמואל בס:" ערפה"

בשיר "ערפה" מאת המשורר והמחנך שמואל בס (1899–1949), ערפה מייחלת לחזור למואב, ללא כל צער או חרטה. היא מצפה להתחדש, להתחיל בחיים חדשים במולדתה האהובה.

בְּחַבְּקָה חֲמוֹתָהּ, מֵעֶבְרוֹ שֶׁל כָּתֵף תֶּחֱזֶה הַרְרֵי מוֹלַדְתָּהּ בְּעֵין־זֹהַר, אֶת צְעִיף הָאֵדִים הַכָּחֹל הָעוֹטֵף הַבִּקְעָה, בָּהּ שׁוֹכֵן בֵּית אִמָּהּ, גַּן הַנֹּעַר.
לֹא דִּמְעָה בְּעֵינָהּ, צֵל יָגוֹן לֹא תֵּדַע בְּנַשְּׁקָה הָאָחוֹת הָעוֹטְיָה טֶרֶם לֶכֶת, בְּמַגָּע אַחֲרוֹן זֶה, גַּם בִּרְכַּת הַפְּרֵדָה
לָאַלְמוֹן אָז תִּתֵּן, לְיָמִים בְּשַלֶּכֶת.
עִם קִצּוֹ שֶׁל מַחְלוֹן[21] הֵן לֹא בָּא עוֹד הַקֵּץ
עַל חֶמְדַּת־נְעוּרִים סוֹעֲרָה וְזוֹהֶרֶת.
פֹּה אַדְמַת גִּדּוּלָהּ, אֲבִיבָהּ בָּהּ הֵנֵץ,
אֵיךְ תּוּכַל וְתַכֶּה שָׁרָשִׁים בְּאַחֶרֶת. ...[22]

איציק מאנגר: "ערפה קען נישט שלאפן"

איציק מאנגר, המשורר היידי הדגול, כתב בלדות השואבות מן המקרא אך מתרחשות במזרח אירופה במאה ה-19. בשירו "ערפה אינה יכולה לישון" (תרגום: בנימין טנא, "שירים ובלדות", 1968) הוא מדמיין את ערפה המקבלת מכתב מאביה, ובו הוא מפציר בה לחזור לביתה:

ערפסיא[23], טעכטערל, קום אהיים,
די מאמע איז אלט און קראנק.
קראסא די קו האט זיך געקאלבט
און אלץ איז גאט-זיי-דאנק.
עֶרְפַּאסְיָה בִּתִּי, הַבַּיְתָה חִזְרִי,
חוֹלָה וּזְקֵנָה הִיא הָאֵם.
קְרָאסָה הַפָּרָה הִמְלִיטָה סוֹף-סוֹף,
וְהַכֹּל בָּרוּךְ הַשֵּם.

האב מספר לה כי אנטק, לבלר בית המשפט, עצר אותו לאחרונה, סיפר לו ששמע כי בעלה של ערפה הלך לעולמו וביקש מן האב למסור לערפה שאף שחיה עם יהודי הוא נכון לשאת אותה כמו שהיא.

ערפה לייגט אוועק דעם בריוו.
אנטעק רופט זי צוריק,
אפשר טאקע, אפשר ביי אים
איז איר באשערט איר גליק?
זי גייט פאמעלעך צום פענצטער צו,
איר הארץ איז מאדנע שווער,
די בית-עולם שלאפט אין לבנה-שיין
און זי וויינט א לעצטע טרער...
עָרְפָּה מְסַלֶקֶת אֶת הַמִּכְתָּב.
אַנְטֶק קוֹרֵא לָהּ לַחֲזֹר.
אוּלַי בֶּאֱמֶת, אוּלַי לְצִדּוֹ
אשֶׁר צָפוּי לָהּ וְאוֹר?
אַט־אַט קְרִֵבָה הִיא אֶל הַחַלּוֹן,
לִבָּה – בּוֹ כֹּבֶד מוּזָר.
בֵּית־הַקְבָרוֹת נָם בְּזִיו הַלְּבָנָה
וְדֶמַע אַחֲרוֹן נִגָּר…[24]

מאנגר אף הוא מתאר לעצמו את ערפה השבה לעיר מולדתה, לסביבה המוכרת, שם היא יכולה להתחיל מחדש ולבנות שוב את חייה.

תמר ביאלה: "מכתב של ערפה להוריה"

ולבסוף, הסופרת והדרשנית בת זמננו, תמר ביאלה, כתבה טקסט בקולה של ערפה הכותבת מכתב להוריה, טקסט המהרהר בערפה ובגורלה:[25]

מכתב של ערפה להוריה - נמצא על ידי נכדתה, חיה, לאחר מותה
'ערפה' קראתם לי, בתכם התינוקת משפקחתי את עיני לראשונה, מתבוננת סקרנית בעולם. 'ערפה' הסברתם כשבכיתי, בעיניים מוצפות כאב, כדי שתלמדי מניסיוננו: לא לפנות עורף.
אף פעם, הייתם מדגישים, אף פעם לא להסתובב אחורה, לא לחשוב מה היה אילו ולא להתחרט. מי שמסתובב, שמהסס וממשיך להתבונן בעברו, הופך לנציב של מלח, הייתם מתרים בי. רק להמשיך קדימה, בראש זקוף, פתוחה לקראת העתיד! תמיד להתחיל מחדש, להושיט יד, להאמין.
וכך עשיתי לאחר שאבדו לנו התאומים, ואחר כך אבא, באותה שנה, מאותה מחלה שפגעה גם בי, ושהצלחתי להחלים ממנה בעצמי, לבדי.
נעמי, הזרה מבית לחם, בחרה בי. ראתה את בדידותי, את כוחותי ומייד נמשכה אלי. ואני – אליה – לחיבוקה החם, לעיניה הטובות, לניגוניה שנעמו כל כך ללבי המבקש אהבה.
אהבתי את נעמי, שהיתה לי לאם, אהבתיה, אהבתי את משפחתה ואת האחות הקטנה שבה זכיתי פתאום, באמצע החיים, רות החמה והמתרפקת.
ואז שוב הכה בי הגורל, בכולנו, מחלון וכליון נשמטו לנו תחת הידיים, אבל אני, זקפתי סנטרה של רות והכרחתי אותה לקום מקברם ולשבת עמנו לקבל פני המנחמים.
בדרך ליהודה, לביתה שבבית לחם, עוד המומות בכאבינו, נתלות זו בזו היא דחתה אותנו, אמי המאמצת. רות ואני סרבנו, לא רצינו להיפרד ממנה, גם ממנה, האהובה?! אך כשהיא התעקשה והבהירה לנו שלא יהיו לנו חיים לצידה, שלא יהיה לנו עתיד, נזכרתי במצוותכם, והחלטתי לקיים את בקשתה, בקשתכם, בקשת לבי הצעיר והמאמין. רות ואני נופיע לפתע בעירנו, דמיינתי, אנשים יתהו, ירחמו, יחשדו, אך אנו נשמור אמונים זו לזו, כי לעולם נהיה אחיות, כמו שהבטחנו בעבר, ולעולם נזכור את נעמי.
כשהסתובבתי והתחלתי ללכת, הרגשתי מייד שמשהו לא בסדר. קול פסיעות מתרחקות שמעתי, אך לא היו אלה רק פסיעותיה של נעמי. שני זוגות צעדים שמעתי, חרישיים, מתרחקים והולכים ולא הבנתי מה קורה. בקשתי להסתובב אחורה, לצעוק לרות, לקרוא, לברר, להבין, אך קולכם המזהיר והחד נשף בערפי ודחפני קדימה, קדימה, בכוח מכאיב: 'אף פעם לא להסתובב אחורה, לא לחשוב מה היה אילו ולא להתחרט. מי שמסתובב, שמהסס שממשיך להתבונן בעברו, הופך לנציב של מלח, רק להמשיך קדימה, בראש זקוף, פתוחה לקראת העתיד! תמיד להתחיל מחדש, להושיט יד, להאמין' ואני, כשדמעותי נושרות ונבלעות בחול החם בדרך למואב, המשכתי קדימה, קדימה, קדימה.
והייתי ילדה טובה.

ביאלה מציגה את ערפה כמי שהפנימה את מה שלימדו אותה הוריה – לא להתבוסס בעבר אלא לנצל את נסיבות ההווה ככל האפשר ולהמשיך הלאה. כפי שכותבת ביאלה במקום אחר, "ערפה מייצגת את היכולת להיפרד. את היכולת הבריאה לנשק לעבר [...] ולדאוג לעצמה לחיים חדשים ... ערפה איננה בורחת, נוטשת או מורדת – היא עוזבת על מנת לחיות, באופן ההגון ביותר שהיא יכולה לעשות זאת".[26] במעין היפוך תפקידים, ערפה היא זו שחשה בגידה מצדה של רות, הבוחרת בנעמי על פניה ואינה נפרדת ממנה פרידה של ממש.

ערפה ורות הגיבו לטראומה שעברו באופנים שונים, אבל בה בעת שרות זכתה – ובצדק – לשבחים ולהערצה רבה במסורת היהודית על בחירתה, ראוי שנבין ונכיל גם את בחירתה של ערפה.

הערות שוליים

הערות שוליים

ד"ר ברי דב ולפיש היה הביבליוגרף ואוצר היודאיקה בספריות אוניברסיטת טורונטו עד לפרישתו בשנת 2017. הוא בעל תואר דוקטור במחשבת ישראל בימי הביניים מאוניברסיטת טורונטו. ולפיש פרסם מספר חיבורים, ביניהם ספר העוסק בתולדות הפרשנות של מגילת אסתר בימי הביניים.