בנות צלפחד: גישה גיאוגרפית-היסטורית

מיד לאחר המפקד של דור המדבר (במדבר כו), המפרט את המשפחות השונות העתידות לרשת אדמות, ניגשות לפני משה, אלעזר הכהן והנשיאים חמש אחיות, בנותיו של צלפחד המנוח:

^{במדבר כז:א} וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ^כז:ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.^כז:ג אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.

^כז:ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

הנשים כאן מונעות על ידי הרצון שלהן להנציח את שם אביהן, כלומר להבטיח שנחלתו של צלפחד תמשיך להתקיים. לפיכך, הן רוצות שתינתן להן האחוזה שהוא אמור היה לרשת.^[1] משה מביא משפטן לפני ה', ובקשתן מבססת תקדים רשמי לפיו כאשר לאב אין לו בן תינתן אחזותו לבתו.

הדיון ממשיך בבמדבר לו:א-יב, כאשר הגלעדים, בני דודים משבט מנשה, מביעים הסתייגות לפיה במקרה בו נשים אלה יינשאו, בעליהן ובניהן יירשו את האדמות, והם אולי משבט אחר, אזי תיגרעו חלקים  מנחלת אבותיהם. משה מקבל את הטיעון ומוסיף דרישה לפיה בנות צלפחד "אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים", כך שלא תיגרע מנחלת השבט.

המשכו של הסיפור ביהושע יז, לאחר כיבוש הארץ, כאשר האחיות מופיעות בפני יהושע ואלעזר הכהן, ומבקשות את ירושתן המובטחת:

^{יהושע יז:ד} …וַיִּתֵּן לָהֶם אֶל פִּי ה' נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן. ^יז:הוַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה לְבַד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. ^יז:ו כִּי בְּנוֹת מְנַשֶּׁה נָחֲלוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ בָּנָיו וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד הָיְתָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים.

סיפור בנות צלפחד ובקשתן לשוויון זכויות ירושה בחברה הפטריארכלית של ישראל המקראית (במדבר כז:א-ז) הוליד דיון פורה במחקר לגבי זכויות הנשים.^[2]

אך במקום להתמקד באותם נושאים חשובים, אבדוק את ההיבט הגיאוגרפי-היסטורי של המעשה ובעיקר האם הן או צאצאיהן אכן התנחלו בחבל ארץ של שבט מנשה. בהתחשב בכך ששמות אישיים של אבות קדמוניים מייצגים לעתים קרובות אזורים גיאוגרפיים, ננסה לזהות היכן נמצאות נחלותיהן של מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה. אבקש לטעון שהסיפור משקף את המציאות ההיסטורית של חמישה יישובים סמוכים זה לזה, שבהם התיישבו צאצאי האחיות מתקופת ההתנחלות ועד נפילתה של ממלכת ישראל הצפונית וסיפוחה על ידי האימפריה האשורית בין השנים 720-735 לפנה"ס.^[3]

זיהוי אתרים עתיקים

במטרה לזהות אתרים מקראיים, חוקרי ההגיוגרפיה ההיסטורית נשענים על ארבעה יסודות:

• השתמרות שמות טופונימיים - שמירה על שמות מקומות מקראיים בלשון הדיבור הערבית. עיקרון זה הוצע לראשונה בראשית המאה ה-14 לספירה על ידי הרב אשתורי הפרחי בחיבורו החשוב כפתור ופרח.^[4]
• טופוגרפיה - חשיבותה של הטופוגרפיה ובמיוחד לציון גבולות טבעיים ומערכות דרכים המעוצבות על ידי הרים, נהרות ונחלים. במילים אחרות, אם הסיפור המקראי מתאר מקום על גבעה ליד נחל, או לאורך חוף הים, נוכל לחפש מקומות שעומדים בקריטריונים אלה כיום.
• מקורות כתובים והבהרתם - בין אם מדובר במקורות קנוניים כגון המקרא או חבורים ספרותיים של שכני ישראל, או תעודות מזדמנות מנהליות או פשוטות עתיקות בנות הזמן, או אפילו טקסטים מתקופה מאוחרת יותר כדוגמת כתובת רחוב המוזכרת להלן מהמאה ה-6 לספירה.
• ממצא ארכיאולוגיה – על מנת לאמת את זהותם של מקומות מחפשים הוכחות ארכיאולוגיות, כלומר ממצאים מאתרים, חייבים להיות מתוארכים לאותה תקופה אליה מיוחסים המקורות הכתובים.

בהתבסס על עקרונות אלה, אנו יכולים להתחיל בחיפוש, החל מהזהויות הברורות ביותר ועד לסבוכות ביותר.

תרצה

תרצה היא עיר המוזכרת מספר פעמים במקרא, כבר כאתר כנעני שנכבש על ידי יהושע (יב:כב). בהקשר זה, השם תרצה עשוי להיות אנכרוניזם. איזכורה המשמעותי ביותר הוא כבירת ממלכת ישראל הצפונית בתקופת ירבעם הראשון עד שעמרי בנה את שומרון (מלכים א יד:יז; טו:כא; טז:יז). לדוגמה,

^{מלכים א טו:לג} בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתִרְצָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁנָה.

העיר זוהתה עם תל אל-פארעה (צפון), אתר שנחפר על ידי רולאן דה-וו בין השנים 1946 ל-1960.^[5]

האתר ממוקם באופן בולט בראשו של ואדי פארעה היורד לבקעת הירדן ומסתיים ליד גשר אדם (העיר המקראית אדם, יהושע ג:טז). מי שהגיע מצפון-מזרח, זאת אומרת, מארם (סוריה של היום) היה עובר את הירדן בנקודה זו ועולה בוואדי הזה בדרכם לשכם, וזה כנראה מה שמתואר בסיפורי כניסתם של האבות אברם ויעקב לארץ (בראשית יב:ו; לג:יח).

העדויות הארכיאולוגיות מראות כי תרצה נפלה בידי האשורים והפכה למחנה הבסיס שלהם כאשר הם כבשו את הממלכה הצפונית בשנת 722 לפנה"ס. תושבי ישראל בעיר וביניהם צאצאי תרצה בת צלפחד הוגלו על ידי האשורים ואבדו לנצח.

מחלה

השם "מַחְלָה" משקף ככל הנראה את אָבֵל מְחוֹלָה המקראי (שופטים ז:יב; מלכים א ד:יב, יט:טז), שנמצא בעמק הירדן המזוהה עם תל אבו-צוץ.^[6] המרכיב הראשון של השם, "אָבֵל", מציין שמדובר בסמוך למקום מים כגון נהר הירדן או אולי לוואדי אל-מליח העשוי לשמר בשיכול אותיות השם מחולה.^[7]

כנראה אחד מבניה החשובים של עיר זו היה עַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי (שמואל א יח:יט) בֶּן בַּרְזִלַּי הגלעדי מרגלים (שמואל ב יז:כז, כא:ח), שהתחתן עם מֵרַב בתו של שאול (שמואל א יח:יט).^[8] בן עיר נוסף היה הנביא אלישע בן שפט (מלכים א יט:טז).

חרסי שומרון: חגלה ונעה

בשנים 1910-12 חפרו אנשי אוניברסיטת הרווארד בסבסטיה, שומרון העתיקה, בירת ממלכת ישראל הצפונית מיום הקמתה על ידי עמרי ועד חורבן הממלכה בשנת 722 לפנה"ס. הם גילו אוסף של  63 חרסים כתובים (אוסטראקה) חלקם שבורים. הם כתובים בדיו בכתב עברי קדום. אלה פורסמו בשנת 1924 ונודעו בשם חרסי שומרון. ממצא מרעיש זה שופך אור נוסף על שבט מנשה ובמיוחד על צאצאי בנות צלפחד.

אוסף זה מחולק לשתי קבוצות על פי נוסחת התאריך של שנים 9-10 או 15, 17 של מלך/מלכי צפון ישראל לא ידוע/ים. החוקרים מתארכים אותם לתקופת שלטונו של יואש (שמלך 17 שנה), או יותר סביר, לזו של ירבעם השני בשליש הראשון של המאה השמינית לפני הספירה. כתובות תמציתיות אלה מגלות לנו דרכי הרישום המנהלי של הממשל המלכותי בעיקר בגביית מיסים בצורת נבלי "י(י)ן ישן" או "שמן רחץ".

יש לציין את המספר הניכר של שמות עבריים פרטיים של משלמי המסים וגם פקידי הממשל. חלק מהשמות הרשומים שם רומזים לאמונות הדתיות ההטרודוקסיות שהיו בממלכה הצפונית. למשל, הם עדיין משתמשים בתואר "בעל" ככינוי לאלוהי ישראל (השוו הושע ב:יח-יט) או נושאים שמות יוצאי דופן כגון  "עגליו" (עגל האלוהים), המרמז כנראה על פולחן המקדשים המקומיים בבית-אל ובדן; החרסים גם מראים את השוני שבניב העברי המדובר בממלכה הצפונית.

משלמי המסים רשומים לעיתים עם זיהוי נוסף לשמותיהם, כמו הכפר או בית האב שלהם. למרבה המזל, בתי האב המוזכרים בחרסים נושאים את שמותיהם של חמישה בתי אב משבט מנשה בעבר הירדן המערבי, הידועים מהמקרא - א(ב)יעזר, חלק, אשריאל (שראל), שכם ושמידע (במדבר כו:ל-לב) - כמו גם של שתיים מבנותיו של צלפחד, נעה וחגלה.

נעה

נועה מתועדת בחרסי שומרון (50#):

מכיוון שהחרס אינו מוסיף נקודת ייחוס גיאוגרפית, כל שידוע לנו הוא כי בתקופה זו היה למנשה בית-אם בשם נעה, אך מקומו לא ידוע.

חגלה

אמנם משפחת אחות נוספת, חגלה, מוזכרת בכמה חרסים (8# ,45,  47), יחד עם משלם מס מהכפרים יצת  וגבע.  חרסים אלה סדוקים, אך ניתן לשחזר אותם על פי נוסחאות חוזרות המופיעות בחרסים אחרים:

יש תמים דעים בזהוי יצת עם הכפר הערבי יאסיד של ימינו. גם השם הסתמי גבע (חרס 8#) מזוהה עם היישוב ג'אבע ממערב ליאסיד שכנראה שומרת את השם הקדום גבע של בית הכותים (משנה, כלים יז, ה). בשנות השבעים של המאה הקודמת, אריה בורנשטיין ואנכי הלכנו רגלי על השביל החוצה את השומרון מג'אבע דרך יאסיד לעין בידאן. כך הכרנו אישית את נחלת חגלה.

זיהוי מִלכה

אם כן, יש לנו מידע גיאוגרפי על מיקומיהן של שלוש מן האחיות: תרצה, מחלה (אבל מחולה) וחגלה (ליד יצת/יאסיד). באשר לנעה, אין לנו מידע גיאוגרפי.

האחות החמישית, מִלכה, אינה שמה של עיר או כפר ידוע וגם אינה מופיעה  לכאורה בחרסי שומרון, ועל כן ישנה מחלוקת באשר לזיהויה. אדם זרטל זיהה את שמה עם חורבת מירכה, ששמה דומה, ומצויה בסביבות תל דותן בצפון השומרון.

זיהוי זה, כפי שהגן עליו אריה בורנשטיין,^[9] משמעו פריסה נרחבת של צאצאי צלפחד בצפון ומערב מנשה ("ארץ חפר" במינוח של בורנשטיין [מלכים א ד:י]), רחוק יחסית מהשטחים האחרים הניתנים לזיהוי. לכן אני מציע לחפש את נחלת מלכה דרומה יותר, סמוכה לשטחים המזוהים של חגלה ותרצה.^[10]

הנימוק שלי מבוסס על כמה נקודות עיקריות:

1. יש להניח שנחלות בנות צלפחד שחילקו את ירושת אביהן היו קטנות יחסית ויצרו רצף טריטוריאלי.
2. ברשימת היחס של מנשה ששרדה בספר דברי הימים א ז , יד-יט , המתארת יחסי שארית משפחות מנשה אחרי הכיבוש האשורי, אנו מוצאים את הציון: "וַאֲחֹתוֹ הַמֹּלֶכֶת יָלְדָה אֶת-אִישְׁהוֹד וְאֶת-אֲבִיעֶזֶר וְאֶת-מַחְלָה" (פס' יח). לפי הגרסאות, "הַמֹּלֶכֶת" היא צורה יחידאית של מלכה .^[11] 
3. בנה הבכור  הוא אִישְׁהוֹד, כלומר משפחה על שם מקום בשם הוד או הדומה לו.  הנה בחרס מספר 51 מופיע אחא היהוד[י], שמן הסתם היה משלם מסים מקומי ולא אדם משבט יהודה ובוודאי לא מהגר מממלכת יהודה הרחוקה. אני מציע לזהות את אחא היהודי עם משפחת הוד המוזכרת בדברי הימים. ^[12]

4. נבי יהודה - יגאל ידין הציע ש"היהוד" מתייחס לאתר מקומי שנקרא בתקופה הביזנטית "כפר יהודית". השם שמור היום באתר הערבי שנקרא (נֶבי) יהודה, ממזרח ליצת של חגלה. ^[13]

אם נחבר כל זאת יחד, הוד, שהיא חלק מאחוזתה של מלכה, הקרובה ליצת באחוזתה של חגלה, כך שנחלותיהן של שני בתי-אם היו סמוכות זו לזו.

כתובת רחוב

ניתן למצוא עדות נוספת מכתובת רחוב המאשרת הצעה זו למיקומה של מלכה. הכתובת מהמאה ה- 6 לספירה, העשויה כפסיפס נמצאה בשדות קיבוץ עין-הנציב בעמק בית שאן, ופורסמה בשנת 1973. היא מכילה את הגרסה הידועה המוקדמת ביותר של קטעי תוספתא ותלמוד ירושלמי העוסקות במצוות התלויות בארץ. טקסטים אלו חוברו במאה הרביעית לספירה בטבריה הנמצאת כ 30 ק"מ צפונית לבית שאן.

 שלוש השורות האחרונות של הכתובת מכילות טקסט לא ידועה הדן ב"העיירות המו[ת]רות בתחום סבסטי".^[14] הכוונה היא לכפרים שבהן מותר לאכול אוכל האסור בדרך כלל מכיוון שהוא גדל בשנת השמיטה או שלא ניתן ממנו מעשר.^[15]

כתשעה עשר ישובים המפורטים, שניתן לזהות את רובם על ידי שמותיהן בערבית של ימינו, נמצאות על דרך מעגלי המקיפה את תחום סבסטי. ^[16] בתקופה הביזנטית ישבו בהן גויים או שומרונים, ולכן היו נחשבים פטורים ממגבלות אלה - במונחי הכיתוב, גידוליהם "מותר".

לענייננו, יש לציין כי ברשימה זו נמנות יצת וגם כפר יהודית הסמוכות זו לזו.

כשאנחנו בוחנים את הטופוגרפיה של האזור, אנו רואים שהנחלות של חגלה, מלכה ותרצה ממוקמות בגב ההר ובמורדות המזרחיות של הרי שומרון, במעין מדרגה כשחגלה בגובה של כ- 675 מטר מעל פני הים, יהודית, זאת אומרת מלכה, כ- 425 מטר ותרצה כ-175 מטר גובה. יש לשים לב שהנחלות נמצאות באותו סדר שבו מופיעות האחיות בדרך כלל במקרא: חגלה, מלכה ותרצה.

לפיכך, בסבירות גבוהה נראה כי נחלת מלכה ממוקמת בין אלה של אחיותיה חגלה ותרצה.

ניתן לשער אם כן שיחד עם נחלותיהן של מחלה (אבל-מחולה בבקעת הירדן) ונעה (לא ידוע), היווי נחלות בנות צלפחד רצועת רצופה מעמק הירדן ועד להר שומרון, העוברת צפונית לוואדי אל מוראשי שהפריד ביניהן ובין בתי-האב של בני מנשה, ה"דודים" שהוזכרו לעיל.

חמש בנות: חמישה מיקומים גיאוגרפיים

בתשובה לשאלתנו הראשונית באשר למציאות הגיאוגרפית-היסטורית העומדת מאחורי סיפור בנות צלפחד, נראה כי אכן הסיפור משקף אשכול התיישבותי אמיתי בממלכת ישראל הצפונית, עם נחלות קטנות של בתי-אם/כפרים/ערים הנושאים שמותיהן. נסיתי כאן לשלב נתונים מקראיים, אפיגרפיים, גיאוגרפיים וארכיאולוגיים כדי לצייר תמונה של התיישבותן  של בנות צלפחד והקשרים ביניהן עד לחורבן הממלכה הצפונית וגלותם של רבים מתושביה במחצית השנייה של המאה ה -8 לפני הספירה. התאור הנ"ל הוא עדות להגשמת בקשתן של בנות צלפחד לרשת את אחוזת אביהן – ולמרבית הפלא אנו למדים כי הנחלות נקראות לא על שם אביהן אלא על שמן. השתלשלות זו מדגימה גם איך נתונים שנשמרו ברשימות היחס המקראיות מתאמתים לאור הממצא הארכיאולוגי, האפיגרפי והכרתנו מחדש את ארץ שומרון.