מגילת רות: כשחסד מתנגש עם תורה

מה מלמד ספר רות? לפי אמרתו המפורסמת של רב זעירא (רות רבה, ב, יד):

מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים.

במבט ראשון נראה כי אמירה מלבבת שכזו על הספר מאשרת את חשיבותו, לאור הערך שמקורות יהודיים מקנים לחסד. אבל ספר רות איננו רק ספר לבבי, ואיננו עוסק רק בחסד. באותה מידה הוא עוסק בחוצפה.

בין אם במכוון או שלא, המסר של רב זעירא מרסן את אופיו הרדיקלי של ספר רות. בכך שהוא מגביל את תרומתו של הספר לחסד בלבד ("אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר") הוא הופך מסרים אחרים בספר ללא־סמכותיים. אולם ספר רות מלמד מספר מסרים חתרניים לכאורה. במהלך מהיר של ארבעה פרקים קצרים ואלגנטיים, הקורא עֵד להיפוך/ חזרה לאחור של כמה לקחים מקראיים חשובים. המקרה הברור ביותר מופיע באוסף החוקים שבספר דברים:

^{דברים כג:ד} לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְ־הוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְ־הוָה עַד עוֹלָם. ^כג:ה עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… ^כג:ז לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.

איסור זה איננו מחזיק מעמד, כשבועז היהודי מתחתן עם רות המואבית ויחד הם מולידים את סבו של דוד המלך (רות ד:יח–כב).

הפתרון של התלמוד: עקיפת האיסור שבספר דברים

את הניסיונות הטקסטואליים התלמודיים לעקור את הסתירה על ידי קריאת התיאור של דברים כמתייחס אך ורק לזכרים ("מואבי לא מואבית"; ראה רות רבה ב, ט) אי אפשר לקבל כפשט.

למעשה, התלמוד מדמה דיון בנושא זה המתרחש בתקופתו של שאול המלך, ומרוכז סביב סמכויותיו של דוד כצאצא של רות המואבית (יבמות עו, ב – עז, א). הסיפור מסתיים באדם המגן על דוד. לדברי רבא, אותו מגן:

[ש]חגר חרבו כישמעאל ואמר, 'כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב; כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית'.

בהתאם לכך, רק איום בכוח פיזי ופניה לסמכותו של שמואל הנביא מביאים ניצחון לדוד.

פסיקתא דרב כהנא, נחמו טז, א, מחזירה בזמן את השאלה עד לבועז עצמו. בהתייחס להכרתו של בועז ברות "ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום" (רות ב:יא), הוא ממשיך את דברי בועז:

שאילו באת אצלינו מתמול שלשום לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה 'עמוני ולא עמונית; מואבי ולא מואבית'.

במילים אחרות, בועז אומר לרות כי ההלכה החדשה הזו, לפיה איסור הנישואין חל רק על זכרים עמונים ומואבים, התגלתה במקרה מיד לפני הופעתה בקרב אנשי בית לחם. טקסטים אחרים מנסים לעדן את הבעיה על ידי התייחסות לרות כמתגיירת, ובכך פותרים את בעיית נישואי התערובת, אך הם מעלימים את אי כשירותה ככלה בשל מוצאה המואבי.

מסדרים את העניין: האם הנישואין של בועז ורות היו ייבום?

למרות המאמצים האמיצים של חז"ל לגרום לבעיית האפליה האנטי־מואבית להיעלם – ועל מאמצים כאלה אפשר לומר רק כל הכבוד – הבעיה נותרת בטקסט עצמו, ובמתח בינו לבין ספר דברים. למעשה, הטקטיקות המסובכות של בועז בשער הן הוכחה לכך שהמקרה אינו פשוט: הוא מציג את הצעת הנישואין הציבורית שלו בשפה שמהדהדת את חוקי הייבום ושפרשנים רבים רואים כישימה במקרה זה.^[1]

בחוק הייבום המקראי, צאצאי הזיווג שייכים לשושלת הנפטר; פירושו של דבר – מחלון או אפילו אלימלך במקרה של רות. אך ילדם של בועז ורות נחשב כילד של בועז, חלק בלתי נפרד מאילן היוחסין שלו (ד:יח–כב). יתר על כן, ספר דברים מציין כי על הייבם להיות אחיו של הבעל שנפטר, אך בועז מתואר רק כ"קרוב משפחה" של חותנה של רות. הרמז למצב הייבום הוא ככל הנראה תחבולה הבאה להצדיק פרצה מהמסורת – דין תורה מסוים במקרה זה – על ידי קישורו אל מטרה ראויה המתבטאת בחוק תורה אחר.^[2]

האנשים בשער: מדוע הם שמחים?

למרות העובדה שרות היא מואבית ונישואי הייבום אינם באמת נישואי ייבום, כאשר בועז מתחתן עם רות, הקהילה – ורוב הקוראים – מעניקים את הסכמתם הלבבית. האם האנשים הנלהבים בשער אינם מכירים את דברים כג? אני מציעה שהם אכן מכירים. מחבר ספר רות עונה על שאלה זו על־ידי 'טלגרפיה' של מודעותם לעניין באמצעות הברכות שמקבל בועז.

^{רות ד:יב} וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.

אחרת, כיצד נסביר מדוע עליהם לברך את בועז ורות על־ידי אזכור ביתו של פרץ, שהוריו היו שותפים לזיווג לא רגיל? שהרי בבראשית לח נכתב שפרץ הוא בן יהודה אשר (בלא יודעין) הכניס להיריון את אלמנת בנו, תמר, מעשה שהתורה אוסרת (ראו, למשל, ויקרא יח:טו). אולם בסופו של דבר יהודה מצדיק את תמר, והעובדה שתמר יולדת תאומים מרמזת גם היא על אישור אלוהי.

יתרה על כך, מדוע הספר מציין – אפילו מדגיש – את בית פרץ, מזכיר אותו שלוש פעמים ומשתמש בו כנקודת מוצא של אילן היוחסין של דוד?^[3] אולי חשיבותו במסרים המסכמים של ספר זה נובעת גם מהמעשים הלא רגילים של הוריו וגם מפירוש שמו: "פרצה" או "פריצה קדימה". האם זה יכול להיות אחד המסרים של קריאת רות בחג השבועות? להזכיר לנו כיצד להפוך הוראות "חקוקות באבן" לפעולות מעצימות חיים? האם עלינו לקחת בחשבון שלפעמים צריך לבצע פרצה בחומה על מנת להכניס את האלמנה, העני והזר?

עמימות ברות

הסיבות שניתנות בדרך כלל לקריאת רות בחג השבועות הן רבות, וההצעה לעיל עשויה להיות תלויה במסקנה רב משמעית, אך עם זאת עמימות היא עוד תכונה מפתיעה במגילת רות, אשר לעתים קרובות מתעלמים ממנה. מדוע הספר המעוצב באלגנטיות הזה עמום כל כך בדיוק ברגעי המפתח? האם רות מבקשת מבועז להתחתן איתה ב־ ג:ט כשהיא אומרת, "ופרשת כנפך ("כנפיים" או "חלוק"?) על אמתך כי גואל אתה"? או שמא היא מהדהדת את ברכתו ב־ ב:יב בה הוא מייחל שהיא תתוגמל על־ידי אלוהי ישראל "אשר באת לחסות תחת כנפיו!"?

בהתחשב בכך שכנף במקרא פירושו כמעט תמיד "כנפיים", ובהתחשב בעובדה שכך בועז עצמו משתמש במונח, פירוש כזה של המילה הוא הכי הגיוני.^[4] רות מבקשת את הגנתו. אך יש פרשנים שמניחים כי יש להבין את המילה כ"חלוק", רמז לאירוסין כגון ביחזקאל טז:ח. ואם אכן הכוונה לאירוסין בהקשר הנוכחי, אז חוצפתה של מואבית חסרת־כל זו המבקשת מישראלי עשיר ועוצמתי להינשא לה, בולטת עוד יותר.^[5]

איפה זה משאיר אותנו? ברות ג:ט, בועז בוחר לפרש את בקשתה של רות במובן הכוללני ומרחיק הלכת ביותר. אך הוא לא צריך: גאולה איננה ייבום.^[6] כגואל הוא לא מחויב להתחתן עם רות אלא רק למצוא דרכים לטפל בה. זה מה שמצופה מהגואל ב־ ד:יד–טו לעשות עבור נעמי. ובכל זאת, בועז חורג מהחובה גרידא; הוא הופך את החסד למפתח הפרשני שלו על מנת למלא את בקשתה העמומה של רות. בחירתו מציעה מפתח נוסף להבנה מדוע אנו קוראים את רות בשבועות. ביום בו אנו מקבלים את התורה מחדש, ומתמודדים עם עמימות בלתי נמנעת בתורה, האם מגילת רות אינה מלמדת אותנו את הערך של בחירת חסד בעת הפיכת חוקים כתובים, "בלתי ניתנים לשינוי", לחיים?