מגילת העצמאות של ישראל והזכות המקראית על הארץ

ביום ה' באייר התש"ח (14 במאי 1948), בשעה 16:00, במוזיאון תל אביב, דוד בן-גוריון, ראש ההנהגה של ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר הסוכנות היהודית לארץ ישראל, נעמד וקרא בחגיגיות את מגילת העצמאות, המכריזה על הקמת מדינת ישראל.^[1]

ההכרזה מופיעה בפועל רק באמצע המגילה, וקודמת לה הקדמה היסטורית בת עשר פסקאות המצדיקה את תביעת העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל.^[2] הצדקה זו שונה מהאופן שבו היא משתקפת במקרא במספר היבטים מרכזיים.

1. מהגרים או ילידים

המקרא מציג את ישראל כעם שמוצאו מחוץ לארץ ישראל, כלומר שהקשר שלו לארץ אינו נטוע בימי קדם היוליים.^[3] בהתאמה, המקרא מכנה את הארץ בשם "כנען" על פי רוב, על שם אוכלוסייתה המקורית (השם "ארץ ישראל", הנפוץ בספרות חז"ל, נדיר יחסית במקרא).^[4] החומש וספר יהושע מתארים את כניסת העם לארץ פעמיים,^[5] תחילה בתקופת האבות ושוב בתקופת יהושע, לאחר יציאת מצרים והנדודים במדבר.^[6]

לעומת זאת, מגילת העצמאות מתעלמת מהרעיון המקראי המציג את ישראל כמהגרים המגיעים לארץ. במקום זאת, מילות הפתיחה שלה מציגות במפורש את עם ישראל כתושבים המקומיים המקוריים של הארץ, כלומר כילידים:

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

קטע זה סותר את סיפורי נדידת אברהם ואת סיפורי יציאת מצרים וכיבוש הארץ.

2. מקומו של אלוהים בהיסטוריה של העם

על פי המקרא, בני ישראל לא נדדו לארץ במקרה, אלא הובאו אליה על ידי האלוהים שלהם, י־הוה. דברי הפתיחה של עשרת הדיברות מציגים את זהותו של אלוהים כמי שהוציא את ישראל ממצרים (שמות כ:ב; דברים ה:ו):

אָנֹכִי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…

מערכת היחסים המשולשת - אלוהים-עם-ארץ - היא הנושא המרכזי של המקרא, וקווי המתאר הבסיסיים שלו הם שאלוהים בחר בעם (או באבותיו) והביא אותם לארץ.

לעומת זאת, במגילת העצמאות של ישראל הארץ אינה נחשבת "ארץ אלוהים", אלא אדמת ישראל. יתרה מכך, המגילה אינה מזכירה את אלוהים במפורש ורק מכירה ביחסים הדו-צדדיים של ארץ ישראל ועם ישראל/יהודים. הופעתו היחידה האפשרית של אלוהים מוסתרת בביטוי הפותח את הפסקה האחרונה: "מתוך בטחון בצור ישראל".

3. מיוחד או כמו כל שאר העמים?

במסורות המרכזיות של המקרא, בני ישראל יורשים את הארץ כי אלוהים בחר בהם מכל העמים להיות עמו:

^{דברים ז:א} כִּי יְבִיאֲךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ… ^ז:ו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

^ז:ז לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְ־הוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. ^ז:ח כִּי מֵאַהֲבַת יְ־הוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְ־הוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.^[9]

מעמדו המיוחד של ישראל כעם המועדף על י־הוה הוא המעניק לו את הזכות לחיות בארצו של אלוהים.

מגילת העצמאות של ישראל אומרת בדיוק את ההפך. ישראל אינם זוכים בארץ כי הם מיוחדים ונבדלים משאר העמים; אלא זכותם נובעת מזכאותם הלאומית המשותפת לשלטון עצמי, בדומה לשאר העמים:

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

על פי אמירה זו, היהודים הם אומה כמו כל עם אחר, ועל בסיס זה הם זכאים לשלטון עצמי.

4. זכותו של עם ישראל על הארץ: מותנית או בלתי ניתנת להפקעה?

על פי המקרא, זכותו של עם ישראל על הארץ היא זכות מותנית. אלוהים מבטיח לאברהם את הארץ ומסייע לצאצאיו לגרש ממנה באלימות את יושביה הכנענים, אך בסופו של דבר הוא מגלה את הצאצאים החוטאים מן הארץ, תחילה באמצעות האשורים (722 לפנה"ס) ובהמשך הבבלים (586 לפנה"ס). גלות זו "נחזית" בתורה, שלא פעם מזהירה את ישראל מההשלכות הקשות של אי שמירת מצוות ה':

^{ויקרא כ:כב} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ.

כלומר, זכותו של ישראל על הארץ מותנית בשמירת בריתו עם אלוהים.

לעומת זאת, מגילת העצמאות מציגה את זכותו הטבעית של העם על הארץ כמוכרת על ידי רשות אנושית בינלאומית - האו"ם - וגורסת כי ההכרה בזכותם היא בלתי מותנית:

הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

הציונות החילונית והתנ"ך

ארבעת ההבדלים המתוארים לעיל מעידים יחד על נטייה ותפיסת עולם. בן-גוריון, הכוח המניע מאחורי המגילה, היה ציוני חילוני, ורצונו שלא להסתמך על התפיסה המקראית של הבטחה אלוהית נובעת מתפיסת עולמו החילונית.

אף על פי כן, בן-גוריון לא היה מוכן להתעלם לחלוטין מהתנ"ך. למעשה, בן-גוריון ושאר הציונים בני הדור הראשון והשני החיו את התנ"ך, שיפרו את מעמדו, וקידמו אותו כטקסט הלאומי העיקרי שנועד להחליף את ספרות חז"ל – הספרות ששלטה עד אז בלימוד הישיבות ושנחשבה בעיניהם גלותית.^[11]

חברי התנועה הציונית חשו כי האדרת מעמדו של התנ"ך חיונית על מנת לכרות את קשרי העם היהודי מהגולה וליצור מחדש ישות לאומית עצמאית בארץ. הרי בניגוד לתלמוד, שנכתב בבבל, חלק ניכר מהתנ"ך משקף תקופה שבה עם ישראל חי בחופשיות תחת שלטון עצמאי בארץ ישראל.

במאמר שנשא בכנס של לימודי מקרא, הכריז בן-גוריון:

ההתרחבות המתמדת של חוגי לומדי התנ”ך בארץ היא אחד הגילויים המרנינים והבולטים ביותר של שיבתנו אל עצמנו, הנובעת משיבתנו לציון וקשורה בה ובעצמאות שכבשנו במולדת.

לימים יצר בן-גוריון קבוצת לימוד תנ"ך שהתכנסה בביתו על בסיס דו שבועי, ושהולידה חיבורים בנושאים מקראיים שעניינו אותו. פרסומם הראשון היה כרך של מאמרים שעסקו בספר יהושע, הספר המפרט את כיבושה של ארץ ישראל וההתיישבות בה.^[13]

המחויבות של בן-גוריון לתנ"ך מצד אחד, ולהשקפה חילונית מצד שני, הכניסו אותו לסבך. סבך זה משתקף במגילה, המזכירה את הקשר של ישראל לארץ בתקופת המקרא בלי להזכיר את אלוהים, הגיבור המקראי העיקרי. הסרת אלוהים מהנרטיב הותירה חלל שבן-גוריון נאלץ למלא, כדי ליצור נרטיב שונה מזה המקראי באשר למקורם של העם היהודי. כך נולדה תיאוריית הילידים של בן-גוריון.^[14]

אברהם והעברים: ההיסטוריוגרפיה החדשה של בן-גוריון

ברוב הגיגיו המקראיים, בן-גוריון ניסה שוב ושוב ליישב את הרעיון שלו על אודות המוצא הילידי של ישראל עם התפיסה המקראית המתארת מוצא חיצוני.^[15] הוא שאל מה גרם לאברהם, יליד מסופוטמיה - מרכז הציוויליזציה ואחד משני מרכזי התרבות הגדולים של תקופתו - לעזוב את מולדתו ולעבור לארץ הפריפריאלית כנען. בשל הערצתו למקרא, הוא לא יכול היה להכריז על סיפור אברהם כמיתוס. לעומת זאת, בשל תפיסתו החילונית ביחס למסורות המקרא, הוא לא היה יכול לקבל את התשובה המקראית הפשוטה - כי אלוהים אמר לו לעשות זאת.

כדי לפתור את הבעיה, בן-גוריון הניח את קיומו של עם מונותאיסטי קדם-אברהמי של עברים החיים בכנען:

עם ישראל או עם העברים נולד בארץ וגדל בארץ, עוד לפני ימי אברהם, כאחד בקרב עמי כנען.

על פי השערה זו אברהם הגיע באופן עצמאי לאותה אמונה מונותיאיסטית, ורצה להתאחד עם עברים ילידים אחרים שחלקו את אמונתו התיאולוגית. על פי בן-גוריון, זהו "המפתח לכל ההיסטוריה של עם ישראל".^[17] באופן דומה התייחס בן-גוריון לסוגיית יציאת מצרים. כשיעקב ומשפחתו ירדו למצרים, העברים לא הצטרפו אליהם אלא נשארו בארץ. בן-גוריון אינו מכחיש את יציאת מצרים מכל וכל, אלא טוען שרק חלק קטן מהעם יצא למצרים וחזר ממנה, בעוד שהרוב נותר נטוע בארץ. קריאה זו מהווה רקע לטענת הפתיחה של מגילת העצמאות שלפיה "בארץ ישראל קם [נולד] העם היהודי."^[18]

השקפה מקראית על ילידים?

למרבה הפלא, דוד בן-גוריון לא היה ההיסטוריוגרף הראשון שהציע גרסה של מוצא ילידי של עם ישראל, כחלופה לגרסה המובאת בחומש ובספר יהושע. למרות שבן-גוריון מעולם לא ציין זאת, אלפיים ושלוש מאות שנה קודם לכן, ספר דברי הימים קידם רעיון זה.^[19]

תשעת הפרקים הראשונים של דברי הימים מורכבים מרשימות גנאלוגיות המשקפות את תפיסתו של בעל הכרוניקה בדבר מוצאו של עם ישראל והתפתחותו הלאומית. הרשימות מדלגות על כל אזכור של עלייה או הגירה, גם כשמזכירים אנשים חשובים הקשורים לאירועי יציאת מצרים, כמו משה ואהרן (דבה"א ה:כט-לט), או לאירועי הנדודים במדבר והכיבוש, כמו בצלאל (ב:כא), כלב (ב:יח-יט, כד, מד-נג; ד:טו), ויהושע (ז:כז).

למעשה, ספר דברי הימים מכיל קומץ אנקדוטות על אירועים נקודתיים שהתרחשו בארץ, כמו בקשתו של יעבץ לקבל נחלה מאת ה' (דבה"א ד:ט-י) או הקרב של בני ראובן נגד ההגריאים בימי שאול (ה:י). ידיעות אלה מסגירות את העניין העז שהמחבר מגלה כלפי ארץ ישראל.

האנקדוטה הנוקבת ביותר מתארת כיצד בניו של אפרים נהרגים בפשיטה של ​​אנשי גת:^[20]

^{דברי הימים א ז:כ} וּבְנֵי אֶפְרַיִם… ^ז:כא … וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם. ^ז:כבוַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ.

אנקדוטה מסקרנת זו מתארת קטטה מקומית בין בני אפרים לאנשי גת "הנולדים בארץ". הוא מציג את אפרים עצמו כמתאבל ואת אחיו מנחמים אותו; כל זה מתרחש בארץ. אנקדוטה זו סותרת את הנחת החומש המרכזית, שאפרים נולד ליוסף במצרים (בראשית לא:נ-נב) ושמעולם לא דרכה כף רגלו בארץ ישראל.

במקומות אחרים ספר דברי הימים מתאר את יישוב הארץ כתהליך טבעי של התפשטות על ידי ילידים שכובשים קבוצות מקומיות אחרות, כמו השמעונים הכובשים את חָם ואת העמלקים (ד:לט-מג), או מקימים אתרים חדשים, כמו בתו של אפרים, שיסדה את בית חורון התחתון והעליון ואת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה (ז:כד).

יהושע בן נון מופיע בסוף הרשימה הגניאולוגית של אפרים ללא ציון חשיבותו, תוך התעלמות מן המידע לגביו כמנהיג הכיבוש כפי שידוע מן החומש ומספר יהושע (פסוק כז):

^{דברי הימים א ז:כה} וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ. ^ז:כו לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ. ^ז:כז נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ.

אילן היוחסין הזה והסיפור הנלווה להריגת בני אפרים בידי הגתים מרמז על המסורת שלפיה יהושע, כמו צאצאיו האחרים של אפרים, נולד וגדל בארץ עצמה.

דברי הימים ומגילת העצמאות

פרקי הפתיחה של ספר דברי הימים מציעים תפיסה חלופית שלפיה ישראל הוא עם ילידי. האם תפיסה זו או התפיסה השלטת בחלקים אחרים של המקרא באשר למוצאם של ישראל מחוץ לארץ – משקפת את המציאות ההיסטורית? זוהי שאלה אחרת, הדורשת ראיות ארכיאולוגיות והיסטוריות, והיא מחוץ לתחום מאמר זה.

(בכל מקרה, הסתמכות על תיאולוגיה או על היסטוריוגרפיה מקראית לצורך חיזוק אידיאולוגי היא חרב פיפיות שכן המקרא כולל לעתים קרובות תפיסות סותרות). במקרה זה, הרעיון של מוצאו הילידי של עם ישראל שמציגה מגילת העצמאות של מדינת ישראל, הסותר את התיאור העיקרי של התנ"ך, מוצא תקדים מעניין בספר דברי הימים המקראי.