האם עזאזל הוא עז, מקום, שֵׁד או אל?

עזאזל בספר ויקרא

ספר ויקרא מתאר טקס לטיהור המקדש והעם, אשר נערך מדי שנה ביום הכיפורים וכלל קרבן מעורר תמיהה של שני שעירים (כלומר, עזים):

^{ויקרא טז:ח} וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַי־הוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל׃

השעיר לי־הוה מוקרב בבית המקדש עצמו; השעיר לעזאזל נשלח אל המדבר, ונושא עמו את חטאי העם כדי לכפר עליהם (פסוק י).^[1] בהמשך הפרק מתואר כיצד אהרן מעביר את חטאי העם אל השעיר השני:

^{ויקרא טז:כא} וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי (ידו) [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. ^טז:כב וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר.

השעיר נושא עמו את עוונותיהם של ישראל אל המדבר, לעזאזל. האדם המשלח את השעיר צריך לכבס את בגדיו ולרחוץ את גופו בטרם ישוב אל המחנה (פסוק כו).^[2]

מיהו או מהו עזאזל?

משמעות השם עזאזל

לשם "עזאזל", על פי הכתיב בנוסח המסורה, אין כל משמעות ברורה בעברית. זהו ככל הנראה תיקון לצורה המקורית, "עזזאל", שראיות לה אפשר למצוא בכמה כתבי יד של החומש השומרוני^[3] ובגרסת מגילת המקדש (11QTS) למעמד השעיר לעזאזל.^[4] כתיב זה מצוי גם בחיבור המכונה "פשר על הקִצים" (4Q180) שיידון בהמשך.

הצורה "עזזאל" היא הֶלחם של השורש השמי עז"ז, שמשמעו "חזק", "עז" או "זועם", ו"אל", שמו של ראש הפנתיאון הכנעני, או שם עצם כללי בעברית המורה על אלוהות. משמעות המילה "עזאזל" עשויה להיות "אל [האל הכנעני] הוא רב כוח" או "האל [כל אל שהוא] הוא רב כוח", וייתכן שמשמעה "זעם האל" או "זעמו של אל". השם המקראי "עזזיהו" (או "עזזיה") (דברי הימים א טו:כא; כז:כ; דברי הימים ב לא:יג) אף הוא גזור מאותו מקור, וכולל מרכיב תיאופורי יהוויסטי, "יהו", במקום המילה "אל".

ראיה למשמעות אפשרית אחת למילה אפשר למצוא במקורות מסופוטמיים ולבנטיניים (בייחוד פניקיים), שבהם נזכר שמו של האל עזֻז/עזִיז (ʿzz). ייתכן שהמילה "עזזאל" מתייחסת להתגלמותו בבשר של אל זה, ומשמעה "עזז הוא אל".^[5]

שֵד או אל

נראה שההקבלה בין עזאזל לי־הוה בטקס שני השעירים – כל אחד מהם מקבל שעיר אחד – מציגה את עזאזל כאל. עם זאת, הפסוקים כוללים גם רמיזות לכך שהאל עזאזל הודח ממעמדו וירד לדרגת שֵד.

ראשית יש להקריב את השעיר לי־הוה ורק לאחר מכן לשלוח את השעיר לעזאזל. סדר הפעולות מעיד על מעמדו הנעלה של י־הוה:

^{ויקרא טז:ז} וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְ־הוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

בנוסף, עזאזל, בניגוד ל-יהוה, אינו מקבל קרבן אלא הוא הנמען של טקס אפוטרופאי, שנערך כדי להגן מפני טומאה ולכפר.^[6] ולבסוף, עזאזל אינו שוכן במקדש אלא במדבר (פסוק י, "המדברה"), מרחב הנקשר לעתים תכופות עם אי סדר ועם מוות.^[7]

ייתכן ובעבר מילא עזאזל תפקיד חשוב יותר בדת הישראלית, אולם ויקרא טז מתייחס אליו כאל ישות דמונית המושלת בשממה ובמרחבים הכאוטיים שאליהם שייכת הטומאה, וכאל נמענו של טקס טיהור.

לנוכח זאת, סביר להניח ששינוי הכתיב מ"עזזאל" ל"עזאזל" – כלומר, הסטת האל"ף – הוא תיקון תיאולוגי שנועד לבער כל מרכיב תיאופורי מן השם, או לבדל בינו ובין שמות המלאכים.

הימנעות מן השם עזאזל (תרגום השבעים)

תיקון תיאולוגי אפשרי אחר אפשר למצוא בתרגום השבעים (המאה השלישית לפני הספירה), המתרגם את המילה בשני אופנים שונים.

שלושת המופעים הראשונים של השם עזאזל בפרק תורגמו תוך שימוש בשורש היווני "-apopomp", במשמע "המבַעֵר" או "המגן מפני הרשע". בדת היוונית, הביטוי "hoi ampopompaîoi" משמעו יצורים אלוהיים האחראים לטקסים אפוטרופאים או משמשים כנמענים של טקסים אלו. כל הביטויים הללו מופיעים גם בהקשר של טקסים יווניים של היטהרות וכפרה, שחלקם אף כוללים שילוח עיזים, בדומה לטקס המקראי.^[8]

כדי לפרש את הביטוי באופן המתבקש ביותר על פי הדקדוק היווני יש לראות בו שם עצם בצורת הבינוני המקביל לביטוי "האל" (τῷ κυρίῳ). אולם תרגום השבעים נמנע מלהעניק לעזאזל שם פרטי, אולי משום שהמתרגם חש כי בכך יקבל מעמד שווה לי־הוה והדבר אינו ראוי.

במופע האחרון של השם תרגום השבעים נוקט שורש אחר לחלוטין:

והמשלח את השעיר (המשתלח) [לשלוח] {מן היוונית: εἰςἄφεσιν} יכבס [הבגדים] ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה. (תרגום צבי קארל, תשל"ט. עמ' 135).

כאן בחר המתרגם בצירוף מילים המתאר את ה"שחרור" או ה"שילוח" (aphesis) של השעיר, במקום לכנות אותו בשם. תרגום זה מתיישב עם ייחוס אטימולוגי של השם עזאזל לשורש הארמי אז"ל, "ללכת". כך נעלם מפסוק כו כל אזכור של עזאזל כישות בעלת כוח.

אמנם לא ברור מדוע בחר תרגום השבעים בשורש אחר בפסוק זה, אולם ייתכן שהאמונה בישות הקרויה עזאזל לא הייתה מוכרת למתרגם היווני והשימוש החוזר במילה בלבל אותו והוביל לשימוש יצירתי בדרכי תרגום מגוונות.

עזאזל הוא השעיר: האלגוריה של פילון

פילון האלכסנדרוני (~50‑20 לפני הספירה), פילוסוף יהודי שהמקור העיקרי ששימש אותו בעבודתו היה תרגום השבעים לתורה, דן בטקס זה בחיבורו "מי יורש קניני אלוה?". פילון לא מזכיר כל ישות, אלא לומד מתרגום השבעים כי המילה עזאזל מתארת את השעיר המשתלח עצמו (מי יורש קניני אלוה 179). פילון נוטה לפרש את התורה באופן אלגורי, ולפיכך כאן הוא סבור שהשעיר הנמלט מייצג את הנשמה ה"בורחת" מן החוכמה.

עזאזל הוא שם מקום: התלמוד

כתבי יד מאוחרים של תרגום השבעים תקנו את התרגום היווני המוקדם וציינו כי עזאזל משמעו "מקום סלעי ומבוצר" שאליו נשלח השעיר. קריאה זו מקורה עוד במתקני תרגום השבעים, כמו למשל עקילס הגר שפעל בארץ ישראל במאה השנייה לספירה בקירוב.^[9]

תיקון זה עולה בקנה אחד עם פירושים אחרים של חז"ל לביטוי "עזאזל", המציעים שמשמעותו מקום שומם שאליו נשלח השעיר, ולא שם של שֵד (לדוגמה, בבלי יומא סז ע"ב):

תנו רבנן: עזאזל - שיהא עז וקשה... תניא אידך: עזאזל - קשה שבהרים...

שני הפירושים שמביאה הגמרא לעיל מניחים שעזאזל אינו ישות כלל, אלא שם מקום בשממה שאליו נשלח השעיר.

תזכורת לחטא בני האלוהים: התלמוד והמדרש

באותה סוגיה עצמה בתלמוד הבבלי נזכרת מסורת שלישית:

תנא דבי רבי ישמעאל: עזאזל - שמכפר על מעשה עוזא ועזאל.

על פי מסורת זו, טקס שילוח השעיר לעזאזל קשור למיתוס שני המלאכים שחטאו, עוזא ועזאל. כפי שרש"י (ר' שלמה יצחקי, 1040–1105) מסביר בפירושו לתורה, החטא קשור למעשה בני האלוהים שלקחו להם נשים מבנות האדם והולידו "גיבורים" (כלומר, אלים-למחצה), המתואר בספר בראשית ו:א–ד.^[10]

הטקסט לא מבהיר אם עזאזל הוא אחד מן המלאכים הללו, או אם המקום נקרא על שם צירוף כלשהו של שמות שני המלאכים. ההבהרה מגיעה בטקסט מדרשי המכונה מדרש מבכיר (ראשית האלף השני לספירה),^[11] המביא גרסה נוספת לסיפור, ונוקב בשמו של מלאך אחר, מוכר יותר: עזאזל הוא עזאל. על פי גרסה זו, לאחר שחטאו המלאכים עם בנות האדם, מזהיר אותם האל שצאצאיהם יטבעו במבול.

שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין השמים ראשו למטה ורגליו למעלה ועדיין הוא תלוי בתשובה בין ארץ לשמים. עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה במיני צבעונין של נשים... ^[12] והוא עזאזל שבתורה.

מן הטקסט עולה שעזאל הוא נוכח קבוע בעולם, הרוע המפתה את בני האדם. פירוש זה, שנכנס לקורפוס החז"לי רק בשלב מאוחר ביותר, היה התפיסה המקובלת בספרות בית שני.^[13]

עזאזל מחולל את החטא ומגורש למדבר

מסורות שונות מימי בית שני מאריכות בתיאור טבעו הדמוני של עזאזל. מגילת "פשר על הקִצים" (4Q180), לדוגמה, ממקמת את עזאזל בסיפור המופיע בבראשית ו:א–ד, המתאר את המלאכים המתערבים בבנות האדם ומולידים גיבורים (אלים-למחצה),^[14] וכן מאשימה את עזאזל ואת שאר המלאכים החוטאים שהנחילו את החטא לעולם:

⁷ פ֯שר על עזזאלׄ והמלאכים אש[ר באו אל בנות האדם] ⁸[וי]לׄדׄו להם גברים ועל עזזאלׄ [ אשר למד לעשות חמס] ⁹[לאהוב ]עולה וׄלהנחיל רשעה...^[15]

עזאזל עצמו אשם שלימד את בני האדם את מלאכת חרשות המתכת, עשיית התכשיטים ו"מעשה הפוך" – האיפור – ובכך הביא להשחתת העולם באמצעות המין והאלימות:

^{חנוך א ח:א} ועזזאל לימד את־בני האדם לעשות חרבות ומאכלות ומגנים ושריונות ויודיעם את־מחצבות האדמה ומלאכת מחשבתן וצמידים ועדיים ומעשה הפוך וליפות את־גבות העינים וכל־האבנים היקרות וכל־צבעי רקמתים. ^ח:ב ותהי רשעה רבה ויעשו זמה ויתעו וישחתו בכל־דרכיהם.^[16]

המלאכים הטהורים התלוננו בפני האל על התנהגותם של חבריהם החוטאים, ומזכירים במפורש את עזאזל:

^{חנוך ט:ו} אתה ראית את־אשר עשה עזזאל אשר למד את־כל־החמס על־הארץ ויגל מסתרי עולם אשר נעשו בשמים.

האל מורה למלאכים כיצד לנהוג במורדים, ובכלל זאת מנחה את רפאל להיפטר מעזאזל באופן שייצור את סיפור הרקע הנדרש לטקס בויקרא טז ולנוכחותו של עזאזל במדבר:

^{חנוך א י:ד} ועוד אמר יי אל־רפאל אסר את־עזזאל ידיו ורגליו והשלכתו אל־החשך ועשית פתח אל־המדבר אשר בדודאל והשלכתו שמה: ^י:ה ושמת עליו סלעים קשים וחדים וכסיתו בחושך וישב שם עד־עולם וכסית את־פניו לבל־יראה־אור: ^י:ו וביום הדין הגדול ישלך אל־תוך האש... ^י:ח ותשחת כל־הארץ בלמד־מעשי עזזאל וכתבת עליו את־כל־החטא".

העונש מזכיר בכמה ממאפייניו את הטקס של שליחת השעיר לעזאזל בספר ויקרא: הזיהוי עם המדבר; העברת חטאי בני האדם אליו (בכמה גרסאות של ספר חנוך, כמו הנוסח שלפנינו, האל מצווה על רפאל "לכתוב" על עזזאל, פשוטו כמשמעו, את החטאים); ונוכחות הסביבה הקשה והסלעית האמורה להימצא במדבר.^[17]

עזאזל מפתה את אברהם

חזון אחרית הימים של אברהם, חיבור המתוארך למאה הראשונה או השנייה לספירה, מביא גרסה אחרת לברית בין הבתרים (בראשית טו:ז–כא), שבה עזאזל, בדמות עוף דורס, מנסה לאכול את בתרי בעלי החיים שהכין אברהם לטקס הברית (פס' יז). העוף פונה תחילה לאברהם, ומנסה לשכנע אותו לעזוב את המקום:

^{חזון אחרית הימים של אברהם יג:ד} וידבר אלי העוף הטמא ויאמר, "מה מעשיך, אברהם, בגבהי הקודש, שאין בהם לא מאכל ולא משתה, ואין בהם מזון לבני האדם. אולם כל אלו יאוכלו באש ואכלו אף אותך. ^יג:ה הנח את האיש אשר עמך וברח לך! כי אם תעלה מעלה, הלוא הם יעשו בך כלה".^[18]

דברי העוף אינם מוליכים את אברהם שולל, והוא פונה אל המלאך^[19] שעימו ומבין כי העוף איננו אלא עזאזל בכבודו ובעצמו:

^{חזון אחרית הימים של אברהם יג:ו} ואראה את העוף הדובר ואומר למלאך, "מה זה, אדוני?", ויאמר "זהו עוון, זהו עזאזל!"

המלאך גוער בעזאזל באריכות, ומלמד את אברהם מה עליו לומר לעזאזל כדי שלא יוכל לפגוע בו:

^{חזון אחרית הימים של אברהם יד:ה} אמור אליו "לו תהיה לפיד האש של כבשן הארץ! לך לך, עזאזל, אל שממות תבל..."

אברהם אומר את הלחש ועזאזל מאבד את כוחו עליו.

עזאזל הופך לשטן

עזאזל מוזכר בשנית בחזון אחרית הימים של אברהם בתיאור אחרית הימים. בפרק זה הוא ממלא תפקיד של ישות דמוית שטן, ו"אישי הגהנום" (לא:ג) מושוות לאש לשונו של עזאזל:

^{חזון אחרית הימים של אברהם לא:ה} והנוהים אחר פסליהם ואחר שפיכות הדמים יימקו ברחם הרשע – בבטן עזאזל, ובערו שם באש לשונו של עזאזל.

לפי טקסט זה, עזאזל אינו רק מלאך חבלה, אלא מקור הרשע המוחלט, השטן עצמו השורף את החוטאים בעולם הבא באמצעות לשון האש שלו.

אנטי-שד

צוואת שלמה, חיבור נוצרי מן המאה השלישית לספירה המבוסס על טקסט יהודי קדום לו (ככל הנראה מן המאה הראשונה לספירה), רואה בעזאזל דמות חיובית שסגולתה להגן על האדם מפגע. החיבור כתוב כאילו נמסר מפיו של שלמה, ומתאר את מפגשיו עם השדים שהוא שולט בהם בזכות טבעת מאגית שהעניק לו המלאך מיכאל.

אחד מן הסיפורים מתאר את שלמה המזמן שד דמוי נחש ושמו ליקס טטרקס, וחוקר אותו:

^{צוואת שלמה ז:ה} "מה מעשיך?", שאלתי. אמר השד: "אני הזורע מחלוקת בין בני האדם, אני המקים רוחות סער, המצית להבות, המשלח אש בשדות, אני המחריב בתים. את מעשי אני עושה בקיץ. אם אוכל, אזחל פנימה תחת פינות הבית ביום ובלילה. אני צאצאו של הגדול והנורא..."^[19]

השד ממשיך ומודיע לשלמה כי הוא השולט בקדחת של יום ומחצה (פס' ו), ושלמה שואל אותו:

^{צוואת שלמה ז:ז} ואחרי כל זאת שאלתי "באיזה שם אגבר עליך?". אמר השד: "בשמו של מלאך האלוהים עזאל".

אז שם שלמה את חותמו על המלאך וכופה עליו לסייע בבניית המקדש. מדברי השד אנחנו למדים שעזאזל הוא מלאך אלוהים, וכי בשמו טמון הכוח למנוע מן המלאך להכות את בני האדם בקדחת. התפקיד האפוטרופאי שממלא כאן עזא(ז)ל עשוי להיות קשור לתפקידו בויקרא טז כישות הקולטת אליה את חטאי ישראל. פירוש זה, הנתמך רק במקורות נוצריים, מזכיר את תפקידו של ישוע כמי שמקבל את החטא על עצמו: הפרשנות הנוצרית לטקס השעיר לעזאזל בויקרא טז עשויה בהחלט להיות המקור לתפיסה זו.

שם מאגי

השם עזאזל שימש במסורות המאגיות של התקופה היוונית הלניסטית ושל שלהי העת העתיקה, שבהן מילאו אלמנטים יהודיים תפקיד חשוב. השם נמצא, באופנים שונים של כתיב, על קערות השבעה, על קמעות, על פפירוסים ועל חפצים מאגיים עד שלהי העת העתיקה.^[21] מעניין לציין קמיע יווני-נוצרי הנושא את שמו של עזאל לצד ההסבר האטימולוגי לשם: "עזאל: כח האל".^[22]

ייתכן שהשימוש הנפוץ בשם נבע בין השאר מריבוי הפנים המאפיין אותו. לאחר שדמויותיהם של עשאל ועזאזל נעשו מזוהות זו עם זו, ולאחר שמיתוס העירים תורגם לארמית, ליוונית ולקופטית, הלך ורב מספר צורות הכתיב האפשריות לשם עשאל/עזאזל.^[23] הגיוון הרב הפך את השם עזאזל לשם מאגי רב-שימושים, משום שנוסחאות מאגיות ושמות מאגיים מתאפיינים לעתים קרובות בגיוון פנימי ובמשחקים פונטיים.

ישות הפכפכה

פירושים יהודיים מאוחרים מבקשים להעלים את קיומו של עזאזל כישות עצמאית, וטוענים כי זהו שם מקום או אף כינוי לשעיר עצמו, אולם בהגות ימי בית שני היה עזאזל דמות מרכזית. על פי הפרשנות היהודית הוא מחולל החטא שגרם למבול, והוא ממשיך בניסיונותיו להכשיל את הצדיקים, ובהם אברהם עצמו. על פי חלק מן הטקסטים הוא אף מתחיל להידמות לשטן. כל התכונות הללו נובעות ככל הנראה מהיותו ישות מדברית שאליה נשלחים החטאים; לעומת זאת, כמה טקסטים נוצריים רואים אותו באור שונה לחלוטין, כדמות אפוטרופאית שיכולה להגן על בני האדם מכל פגע.